"שערי הברזל נפתחו... החיילים הרוסים נכנסו כמנצחים וחילקו שוקולד, תה, סיגריות ועוד... שלטי הרחוב הכתובים גרמנית הוסרו בזריזות על-ידי הצ'כים, בכיכר המרכזית ניגנו ברצף מוזיקה והיו ריקודים. על משטחי הדשא רעו הסוסים של הרוסים ואי-אפשר היה להכיר את המקום". כך העידה קטה ברסלאור על היום בו שוחררו אסירי גטו טרזין - 9 במאי 1945, למחרת יום הניצחון באירופה.
הצבא האדום לא ממש התעכב בטרזין (בגרמנית: טרייזנשטט). יעדו היה פראג, שם החלה התקוממות ארבעה ימים לפני כן. למרות התאבדותו של
אדולף היטלר ב-30 באפריל, למרות כניעתה של ברלין למחרת, למרות שהמלחמה הייתה אבודה לחלוטין - הצבא הגרמני המשיך להילחם. בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה הראשונה שנכבשה בידי גרמניה הנאצית, הייתה האחרונה להשתחרר.
הטנקים הסובייטיים הראשונים הגיעו לטרזין ב-8 במאי בשעה 20:15 מכיוון צפון, מאזור הגבול שבין חבל הסודטים - אותו העניקו בריטניה וצרפת לגרמניה בהסכם מינכון ב-1938 - לבין הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (חבלי צ'כוסלובקיה שנשלטו במישרין בידי גרמניה). הם נכנסו לגטו משערו הצפוני (אחד משלושת השערים שהיו בו), בו הייתה בספטמבר-אוקטובר 1944 עמדה של הצוות שצילם את סרט התעמולה "טרזיינשטאט - מקום התיישבות יהודית".
אחרי 200 מטר הם פנו מזרחה ונסעו ברחוב הראשי, הקיים מאז הקמת העיירה ועד היום, עברו במבצר הקטן - החלק של טרזין השוכן כקילומטר דרומה ושימש כבית כלא - והמשיכו לפראג. באותו לילה לא היו בטרזין חיילים סובייטיים, וגם לא חיילים גרמנים; הללו נטשו את המקום בתחילת חודש מאי והותירו אותו בידי שוטרים צ'כיים.
"בתשע וחצי בערב מגיעים הרוסים הראשונים. צעקות וצהלות. רק אתמול הם שרו שירים צ'כיים והניפו דגלים. היום הם שרים את האינטרנציונל [ההמנון הסובייטי] ומניפים דגלים אדומים בכל רחבי העיר" - כתבה עליזה אהרמן-ש"ק ביומנה, אליו נחזור בהמשך.
למחרת בבוקר שלחו הסובייטים לגטו צוותים רפואיים מבית חולים בפראג, ורק לאחר מכן הגיעו חיילים. לצבא האדום כבר היה ניסיון בשחרור אסירי הנאצים, במיוחד במיידנק (ביולי 1944) ובתשלובת אושוויץ (ינואר 1945). הדקות הבודדות בהן שהו חייליו בטרזין הספיקו למפקדיהם כדי להבין, שהדבר הדחוף ביותר הוא סיוע רפואי.
ביום השחרור היו בגטו טרזין 30,000 איש, מתוכם 12,000 שהגיעו אליו בחודשי המלחמה האחרונים בצעדות מוות ממחנות ריכוז והשמדה. מאז הקמתו בשלהי 1941 גורשו אליו 140,000 יהודים. 33,000 מהם נספו ברעב ובמחלות שגרמו התנאים האיומים בהם התגוררו; מדובר ברבע מן המגורשים, שיעור דומה לזה של הנספים בגטו ורשה לפני הגירושים ממנו. 88,000 נוספים גורשו למחנות, בעיקר לאושוויץ; 3,000 בלבד מתוכם שרדו.
זה לא היה "גטו לדוגמא" כפי שהציגו אותו הגרמנים וכפי שמקובל לעיתים לחשוב עד היום. זה היה מחנה ריכוז נורא, אשר מנהיגיו ותושביו הצליחו ליצור בו לאורך שנים חיי תרבות, רוח ואמנות מעוררי השתאות. פעולות כאלו היו כמעט בכל מקום בו דיכאו, עינו ורצחו הנאצים את יהודי אירופה; בגטו טרזין הן הגיעו לשיא כמותי ואיכותי שלא היה דומה לו בכל היבשת הכבושה.