כססתם ציפורניים? חיכיתם להצהרה מדינית חשובה? כזו שסוף-סוף תבהיר כיצד תיראה עזה ביום שלאחר המלחמה? אז חיכיתם. עכשיו אתם יודעים. בנימין נתניהו רוצה להגשים את חזונו של דונלד טראמפ. למה? כי לנתניהו אין חזון ואין לו מושג מה לעשות עם רצועת עזה אחרי המלחמה. אז מה עושים בינתיים? ממשיכים להילחם. להרוג ולהיהרג. והחטופים נמקים במנהרות. ולנתניהו יש זמן. תמיד היה לו. יש לו. ויהיה לו. מקווים ומתפללים שלטראמפ לא יימאס מאיתנו ומהמצב בעזה. אם חלילה יימאס, נפתח (שוב) במסע הסברה מתוזמר ונשתדל אצל האמריקנים שיצילו.
אחרי שנה וחצי של מלחמה נותרו ברצועת עזה 20,000 לוחמים של חמאס ואין מסגרת פוליטית או מדינית שתתפוס את מקומה של התנועה. מישהו עוד מאמין שיהיה ניצחון מוחלט? עבדו עלינו. עובדים עלינו וימשיכו לעבוד עלינו. ומיטב בנינו ובנותינו ימשיכו לשלם את המחיר. ביום הזיכרון לחללי צה"ל שכולנו נציין בקרוב, ראוי שכולנו נזכור זאת. וראוי גם שנפעל לשנות את המציאות על-מנת שקורבנם לא יהא לשווא.
בזמן שנתניהו מורח את הזמן, מתרחשים במזרח התיכון מהלכים חשובים שעשויים או עלולים לייצר מציאות בעזה שתקשה על ישראל את עיצובה. אבו מאזן, נשיא הרשות הפלשתינית, ביקר בימים האחרונים בסוריה. אין חשיבות מיוחדת לביקור הזה, אבל כדאי להקשיב היטב להצהרה שלו לאחר הביקור. היא עסקה במצב ברצועת עזה וכלל מספר היבטים שהנשיא הפלשתיני ביקש להדגיש, ביניהם: תיאום עם ארה"ב וסעודיה להבטיח את שיקום הרצועה ולמניעת טרנספר של תושביה;
וידוא שהסיוע ההומניטרי ימשיך להיכנס לרצועה על-מנת שלא ייווצר מחסור במצרכי יסוד ותרופות; ומאמצים דיפלומטיים של הרשות הפלשתינית להחזיר את רצועת עזה לשליטתה. מוקדם מדי להעריך אם מאמציו של אבו מאזן ישאו פרי, אבל לא יהיה זה יומרני להעריך שבהיעדר תוכנית ישראלית מסודרת ליום שאחרי המלחמה, העברת השליטה לידי הרשות הפלשתינית, אינה תסריט מופרך. לא ניתן, לפחות כרגע, לשלול שטראמפ יתמוך בזה. הדגש הוא על נכון לעכשיו, כי טראמפ הפכפך, שיטחי ולא באמת מתעניין בנעשה בשכונה שלנו.
במקביל לביקור של אבו מאזן בסוריה, מבקר שר ההגנה של סעודיה באירן. העיתונות הסעודית מבליטה את הביקור ומציינת את המטרה להדק את הקשרים בין "שתי המדינות האחיות" - אירן וסעודיה. שתי המדינות דנות בימים אלה בשיתופי פעולה אזוריים, כולל בתחום הצבאי. היחסים ביניהן ידעו לאורך השנים עליות ומורדות, ונכון לעכשיו, ההתקרבות הזו מוסברת על-רקע החשש הגובר לסכסוך אפשרי באזור אם המאמצים הדיפלומטיים לא יצליחו לפתור את המתיחות הגואה בין ארה"ב לאירן, ולנוכח האיום (הממשי?) של טראמפ להפציץ את אירן אם לא תגיע להסכם עם ארה"ב בנושא הגרעין.
המסר הברור הוא שבית המלוכה בריאד אינה רואה בוושינגטון בעלת ברית יציבה (הסעודים כבר נכוו מטראמפ ב-2019), ומשום כך, הוא מבקש להבטיח יציבות אזורית גם באמצעות תיאום בין ריאד לטהרן. זהו המשך ישיר של הידוק היחסים בין שתי המדינות, בהסכם שנחתם ב-2023, בתיווך של סין.
כל זה מתרחש, לכאורה, במעגל מרוחק מישראל, אך ברור כי הוא משפיע ישירות על קבלת ההחלטות בירושלים, שם, כידוע, ממשיכים לחלום על שלום אזורי בלי לפתור את הבעיה הפלשתינית. אפילו שליט קטר, זה שמציע בקביעות שירותי תיווך לישראל ולחמאס, לא היסס להאשים את ישראל, בראשות נתניהו, בהכשלת המאמצים להפסקת אש וסיום המלחמה והבהיר כי לא יהיה שלום אזורי ללא מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. את ההצהרה הזו הוא בחר להשמיע בביקור במוסקבה, כאשר פוטין ניצב לידו.
שורה תחתונה: כרגע, אנחנו בדשדוש עמוק. וזה אחרי שהרגנו מעל 60,000 פלשתינים בשנה וחצי. בזמן שאנחנו מחכים למשיח אמריקני ג'ינג'י, אחרים פועלים לייצר מציאות אחרת באזורנו, כזו שלא בהכרח מתיישבת עם מה שישראל צריכה.