חטיבת המילואים 80 של הצנחנים, בפיקודו של חיים נדל, הייתה ב-1973 חטיבה מטכ"לית, ומשימותיה היו פעולות ברמת הגולן, לרבות כיבוש מוצב החרמון הסורי במסגרת מבצע שקיבל את שם הקוד "ציפור דרור" – כיבוש מוצב החרמון הסורי, כמחטף או תוך-כדי מלחמה, דבר שאילו התבצע על-פי המתוכנן היה מפחית בהרבה את מספר חללינו בעת שלוחמי "גולני" והצנחנים פשטו לבסוף על מה שכונה על ידם "העיניים של המדינה". אבל מבצע "ציפור דרור" לא יצא לפועל, ואת הסיבות לכך קִרְאוּ להלן. בשעה 09.00 ביום כיפור 1973, זומן נדל לקבוצת-פקודות בפיקוד מרכז בירושלים. כשחזר למפקדת חטיבתו במרכז הארץ, טילפן לקצינים בכירים אחדים, וביקש מהם להצטרף אליו, דרוכים לכל מקרה. נדל סיפר: "בצפון הייתה מלחמה חזקה, ואנחנו ישבנו על הביצים. מה לעשות? הייתה לי שפה משותפת עם מנו.¹ נסעתי למטכ"ל ושכנעתי אותו לשלוח את החטיבה לצפון, לתקוף את מוצב החרמון הסורי ולגלוש ממנו למוצב החרמון הישראלי, שהסורים כבשו. מנו לחץ מאוד לבצע את זה אבל לא הייתה לו אוזן קשבת.² ב-8 באוקטובר בבוקר השגתי אישור להעלות את החטיבה לצפון. אנשי סיירת מטכ"ל שדדו כמה זחל"מים שלנו, והמבצע הראשון שלנו היה להשיג אותם חזרה. התארגַנּו ליד שדה התעופה בקרית-שמונה כדי להמריא משם במסוקים לכיבוש החרמון הסורי. ניסיתי להשפיע על חקה (אלוף הפיקוד, יצחק חופי) לתקוף את החרמון הסורי. היה בלגן, ולחקה לא היו החלטות חותכות.³ אמרתי לו: ׳צריך לנחות בחרמון הסורי. אחרי שננחת שם נעבור לחרמון הישראלי, ואולי כך נשבור את כל המתקפה הסורית'. חקה לא הסכים. בזו אחר זו זרמו אליו ידיעות על המתרחש. היה לו קשר ישיר עם רפול (רפאל איתן). כשהגיע בר-לב⁴ לצפון ביקשתי ממנו לסייע לי לקבל אישור לתקוף את החרמון הסורי. בר-לב היה החלטי יותר מחקה, אבל את האישור לא קיבלתי. ראיתי ששום דבר לא זז, רצתי אל רפול, לנָפָח, ובמסגרת האוגדה שלו השתלבנו בכיבוש המובלעת".⁵

אלוף-משנה חזי שלח, שפיקד על גדוד בחטיבה של נדל: "ביום הכיפורים, בשעה 11.00, טילפן נדל לביתי, בתל אביב, ואמר לי: ׳בוא לשתות קפה במפקדת החטיבה׳. כבר היה מתח, חברים טילפנו ושאלו אם גייסו אותי. לקחתי את כל הציוד שלי, אמרתי לאשתי שגם אם תהיה מלחמה אעבור קודם דרך הבית, ונסעתי לבסיס. הייתי המג"ד הראשון שהגיע למִפקדת החטיבה. נדל סיפר לי מה שהוא ידע וזה לא היה הרבה. בשעה 14.00 שמענו חדשות מהרדיו. באו אז עשרה חבר'ה שנדל הזעיק, ועד אמצע הלילה גויס כל הגדוד. ביום ראשון הצטיידנו וקלטנו הרבה שמועות. מדי פעם בא אלינו נדל. פעם אמר ׳הולכים לרמה׳, ופעם אמר ׳הולכים לתעלה׳. ביום שני זזנו צפונה בלי לדעת כלום. נסעתי עם המג"ד אלישע שלם והתוַכַּחנו, אם נעשה משהו במלחמה הזאת או לא. נערכנו לאורך חורשת אקליפטוסים מדרום לקריית שמונה. נסענו, מפקדי הגדודים עם נדל, לחפ"ק של חקה, ושם תפסנו בפעם הראשונה שיש בעיות למדינת ישראל. בחדר של חקה היה בלגן. חיים בר-לב ישב מהורהר בצד. גם מוטי הוד היה שם. קצין המבצעים של הפיקוד, אורי שמחוני, נתן לי לגשת למפות. ראיתי את הסימנים האדומים והכחולים, והבנתי שהסורים ברמת הגולן. נדל קיבל מחקה משימות צפויות לא מוגדרות, זה לא היה תדריך. הם עמדו ודיברו, אחר-כך נדל הוציא אותנו החוצה ואמר לנו שהמצב קשה מאוד. גם הוא לא ידע בדיוק מה קורה. הוא אמר שיש מחשבות על התקפת-נגד, ושיהיו לנו משימות. אלישע יכבוש את החרמון הסורי, אפרים ברנד יכבוש את הפיטמה מעל מג׳דל-שמס ואני אשתלט על צומת ח'אדר. עדיין אין פקודה, אבל אלה משימות אפשריות. "נסענו למג׳דל-שמס לִצפות על השטח. לא ידענו שיש שם קומנדו סורי. עלינו על ג׳בל קאטה לִצפות על היעדים ולהתרשם מהשטח. את רמת הגולן הכרנו הכרה שטחית. רק פעם אחת התאמַנּו ברמה. היה לי קשה לטפס על ג׳בל קאטה, והבנתי שאינני מג"ד צעיר והכושר הגופני שלי לקוי. הייתי אז בן שלושים ותשע. שמענו יריות. חטיבת ׳גולני׳ ניסתה אז בפעם הראשונה לכבוש את מוצב החרמון הישראלי. מיגים סוריים ירו עלינו ועל כלי-הרכב שלנו שחיכו לנו למטה. "בערב חזרנו אל היחידות שלנו. ניסינו להשיג יותר מידע. אמרתי לאלישע שלא נספיק להילחם, והוא עודד אותי: ׳חזי, עוד נילחם׳. למחרת, לפני אור ראשון, העיר אותי רץ מהחטיבה והביא לי הוראה, לבוא מיד אל נדל. המח"ט אמר לי: ׳אנשי אל-פתח חסמו את הדרך להר דב, ההר מנותק, קח כוח ונקה את הדרך׳. כשחזרתי לגדוד נודע לי שלקחו ממני את פלוגה ג׳, של אבי איתן, שלחו אותה למרחב שלמה וצירפו אותה לשייקה גביש. עד סוף המלחמה לא ראיתי את הפלוגה הזאת. היא עסקה בציד קומנדו מצרי ובחסימות. הכנתי את הכוח, אבל המבצע בוטל ולא יצאנו להר דב. בשעה 09.00 פקד עלי נדל לחבור עם אמיר דרורי, מח"ט ׳גולני׳, בסביבות צומת מסעדה. הגענו לצומת מסעדה, איש לא חיכה לנו, ולעומת זאת חטפנו הפגזה נוראית. הסורים צפו על הצומת ממוצב החרמון הישראלי, וטיווחו עלינו ארטילריה. נסוגונו אל צלע הר שם היינו מוגנים. חיפשתי את דרורי בקשר, קראתי לו שוב ושוב, אבל אנשי ׳גולני׳ לא ענו. לבסוף הגיע ג׳יפ עם קצין, שאמר שדרורי מחכה לי בצומת וסט. ׳איפה בדיוק?׳, שאלתי. ׳תמצא אותו׳, ענה הקצין והסתלק. חזרנו לצומת מסעדה, ושוב קיבלנו הפגזה. חיילים אחדים נפגעו ופונו. עברנו זחל"ם אחרי זחל"ם. נסענו לצומת וסט וזחל"מים אחדים תעו בדרך ונכנסו לקוניטרה. בצומת וסט לא מצאנו את המח"ט של ׳גולני׳. בשעה 15.00 אחרי הצהרים תפסתי בקשר את קצין אג"ם של ׳גולני׳ והוא אמר לי שדרורי על הכביש, תחת הר החרמונית. פגשתי אותו שם, עם כל החפ"ק שלו, יושבים תחת עצי שקמים ומדברים במכשירי-הקשר. דרורי אמר לי לתפוס את הקטע מצפון להר החרמונית, להמתין לפקודה ולפי שעה לא לעשות שום דבר. ההפגזות נמשכו כל הזמן. אמרתי לדרורי שאין לי מה לעשות במקום שהוא שולח אותי אליו. החזרתי את הגדוד שלי לצומת וסט, ושם חנינו בלילה. "הקשבנו לרשתות הקשר. כולם דיווחו על נחיתוֹת של קומנדו סורי ממסוקים, לדעתי אלה היו פנטסיות. ביום שלישי בלילה לא נחתו מסוקים סוריים בשטחנו. למחרת בבוקר נפגשתי עם נדל, לא רחוק מקוניטרה. הוא אמר לי שהסורים שולטים בקוניטרה, חיילי ׳גולני׳ תקועים שם מתחילת המלחמה, ועלי לכבוש את קוניטרה. קיבלנו את יחידת הטנקים של מאיר זמיר ('טייגר'). הרגשתי שיש לנו מזל. נעשה משהו במלחמה הזאת. לא הייתי צריך לתכנן את כיבוש העיר, שלוש שנים לפני-כן התאמַנּו למשימה הזאת. נכנסנו לקוניטרה במבצע גדודי. סורים לא היו שם. חיילי ׳גולני׳ היו. למזלנו, לא הרגנו אותם. הסורים הפגיזו אותנו, והיו לנו כמה פצועים קל. דיווחנו לרפול שהכול חופשי. והוא צחק בקשר ואמר: ׳איך אתם לא מתביישים?׳. כשהיה רמטכ"ל היה חוזר ואומר לי: ׳נו, כובשים את קוניטרה?׳. "זה מה שעשה הגדוד המעולה שלנו בארבעת הימים הראשונים, הנוראים, של מלחמת יום הכיפורים".⁷

כמו הגדוד של חזי שלח, כך גם הגדוד של אלישע שלם לא השתתף עד אז בשום פעולה מלחמתית.⁹ כשהקים אריק אכמון גדוד סיור נ"ט בחטיבה 55, בשנת 1971, הקים מיכה קפוסטה, צנחן ותיק, גדוד דומה בחטיבה 80, וגם את הגדוד הזה פֵּרֵק מנו שקד. סגן-אלוף (מיל׳) עמי גלעדי⁹ היה מפקד פלוגת הסיור של הגדוד, ואחרי פֵּרוקו פיקד על פלוגת סיור עצמאית בחטיבה. גלעדי סיפר: "ביום שישי בערב התקשר אלי נדל בטלפון, איחל לי צום קל ושאל מה תוכניותַי למחר. עניתי שמחר אסדר את מחסן כלי-העבודה שלי. הוא אמר ׳שלום׳, וסגר את הטלפון. "למחרת בבוקר הבחנתי בתכונה רבה במחסני החרום הגדולים של צה"ל בסביבת המושב שבו אני מתגורר, ובשעה 10‪.‬00 קיבלתי הוראה בטלפון מהחטיבה, לבוא. נדל הקים מחדש את גדוד הסיור. נתן שונרי מבית-השיטה, מי שהיה סגנו של קפוסטה, מונה למג"ד. עמי אקסלרוד מקריית-ענבים, שנהרג אחר-כך בחַוָּה הסינית, היה מ"פ החה"ן.¹⁰ אמיר קרן מגבעת-חיים פיקד על פלוגת התול"רים, ואני פיקדתי על פלוגת הסיור. בשעה 18.00 התחלנו לגייס את החיילים. התארגַנּו, ישבנו על הג׳יפים וחיכינו לפקודה. ביום שני עלינו לצפון ונשלחנו לחסום את אזור בית-המכס העליון, למקרה שהגנת רמת הגולן תתמוטט. הנחנו מוקשים, פרסנו בזוקות, שמנו תול"רים ושכבנו כל הלילה במארבים. חיכינו להתקפה סורית. למחרת התקדמנו מזרחה וראינו איך חיילי סיירת מטכ"ל ו'גולני׳ מחסלים יחידת קומנדו סורית שנחתה ממסוקים ליד נפח. נשלחנו להר שיפון. שם כבר הייתה יחידה של צה"ל, וכמעט התפתח קרב בינינו. צפינו על קרבות שריון. ראינו מחלקת טנקים סורית מכינה מארב לטנקים שלנו, ולא ידענו איך להזהיר את כוחותינו. אנשי שריון רבים שלנו נפגעו מטילי 'שמל' ו'סאגר' סוריים.¹¹‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ "אחרי שהסתיים טיהור רמת הגולן, אמר אחד מבדחני הפלוגה: ׳אין לנו אפילו פצוע אחד, איך נחזור הביתה?׳. קיבלנו פקודה לרדת למרכז הארץ, ומשם נסענו לסיני".¹²

פלוגה א׳ של סיירת "שקד" ישבה בתעוז "מרתף", מצפון-מזרח לקנטרה שבצפון תעלת סואץ. מפקדהּ, סגן משה קלוש, נקרא ביום הכיפורים בצהריים למִפקדת הפלוגה המרחבית בבלוזה ושם נאמר לו שמלחמה תפרוץ בשעה 18.00, ועל פלוגתו ומחלקת החרמ"ש המסופחת אליה להתפנות לבלוזה.¹³ אבל למלחמה היו תוכניות אחרות. היא החלה בעת שפקודיו של קלוש התארגנו לתזוזה. התעוז "מרתף" הופצץ מהאויר בגל הפצצה מצרי שפתח את המלחמה, רק במזל הם לא נפגעו. אחרי ההפצצה הגיעה גם הפגזה, שנמשכה זמן רב, במהלכה עזבו קלוש ואנשיו והגיעו לבלוזה. מחלקת החרמ"ש, שנספחה לפלוגה, נסעה לכיוון קנטרה, הותקפה וחזרה לתעוז. מבלוזה יצאו חיילים מפלוגה א׳ בארבעה זחל"מים לכיוון המעוז "לחצנית" (בין קנטרה למעוז "אורקל", "טמפו" לשעבר), כדי לחלץ את מגיניו. בדרך ראו שִשה מסוקים כבדים מצריים טסים לכיוון בלוזה, ואז חזרו ונערכו להתגוננות. המסוקים המצריים לא תקפו את בלוזה. הם הנחיתו לוחמי קומנדו ממזרח לה, ואלה השמידו משאית דלק, התמקמו מצפון לציר רומני–בלוזה, ירו בנשק נ"ט על כלי-רכב וחסמו את הציר העיקרי בין ישראל לצפון סיני. השפעת החסימה הזאת על מפקדי צה"ל בגִזרה הייתה מהממת: בפרוץ המלחמה הם מצאו את עצמם במצב שלא תֵארו לעצמם אפילו בחלומותיהם השחורים ביותר. הפער בין הטקסטים שדקלמו לבין המציאות שהכתה בם בעוצמה היה רב מדי עבורם. מאותו רגע ובמשך כל המלחמה שילמו הם ופקודיהם על תרבות השקר שפשתה בצה"ל, לצערי עד עצם היום הזה. בפיקוד סגנו של קלוש, ירון ספרא, נסעו זחל"מים של "שקד" מבלוזה לרומני, לקחת דלק. הקצין רפי סעיד ישב בזחל"ם האחרון, שמפקדו היה יהודה בן-יעקב. סמוך למארב המצרי ראה סעיד שלושה זחל"מים ישראלים בוערים, מכלית דלק פגועה, שני טנקים משותקים וטנק יחיד, של אסף יגורי, יורה במצרים. סעיד ועשרה לוחמים התקדמו אל הטנקים, בחיפוי שני ג׳יפים שנסעו אחרי הזחל"מים. כדי לחפות עליהם התקדם אסף יגורי בטנק לקראת המארב, והמצרים המחופרים בחול זרקו עליו רימונים. לוחמי "שקד" התפצלו לשני כוחות, אחד בפיקוד יהודה בן-יעקב ואחד בפיקודו של סעיד, ואיגפו את המארב משני עבריו. שמונים אנשי קומנדו מצריים היו מחופרים קרוב לכביש, במעלה גבעה ובראש גבעה. הם היו עייפים מאוד וכמעט לא נלחמו. הקרב נמשך חצי שעה וכל המצרים נהרגו. מהכוח של סעיד נהרג אחד, ונפצע קצין המבצעים בצלאל טרייבר. סעיד ביקש בקשר לחלץ את הפצוע, אבל איש לא בא. סעיד עמד על הכביש, עצר מכונית שנסעה לבלוזה ושלח אִתה את טרייבר, אחר-כך נסע לרומני ותדלק את הזחל"ם. אחרי שתודלקו חזרו הזחל"מים של ספרא לבלוזה, ואז שלח מג"ד השריון את ספרא וחייליו לחסל מארב מצרי בדרך למעוז "לחצנית". "בגלל תנאי השטח אי-אפשר לאגוף את המארב הזה", אמר המג"ד לספרא, "וגם לרכך אותו אי-אפשר, מפני שתותחים אין, והמטוסים עסוקים בגזָרות אחרות". המארב המצרי התמקם על "זגוגית", אחד מצירי "דרך הפלסטיק" שחצתה את הביצות והגיעה למוצבי התעלה הצפוניים. בצומת "זגוגית" נחתה על הכח של ספרא הרעשה ארטילרית כבדה, והם נסוגו והתחברו עם יחידת שריון מ"כוח לפידות"¹⁴ שנסעה אחריהם. בלילה נודע להם שכוחות מצריים חדרו לאזור, ולפנות בוקר הגיע אליהם חייל ודיוֵּחַ שעשרה טנקים מצריים זוהו על שפת הים התיכון. טנקים מ"כוח לפידות" נסעו לקראת הטנקים האלה וחיסלו אותם. אלוף אברהם אדן כתב בספרו, שכאשר הגיע ביום א׳, 7 באוקטובר בבוקר לבלוזה, "הוברר לי כי הקומנדו, שסברנו כי חוסל, חידש את פעילותו. שוב נפגע רכב על הכביש. נתק'ה¹⁵ ביקש תגבורת חי"ר, כי התקדמות הצנטוריונים בדיונות איטית, ולחימת הקומנדו עיקשת והם פזורים בשטח נרחב. היה זה מצב מטופש. החרמ"ש שלנו עדיין לא הגיע¹⁶ ומאין אקח חי"ר? ליד הבונקר של בלוזה ניצבו ארבעה נגמ"שים, שניים מהם מאוישים בחיילים. שאלתי לזהותם. ׳מסיירת שקד׳, השיבו. הייתה זו טיפה, אך קשה לתאר את שמחתי, שכן השתייכו ליחידת מתנדבים נבחרת.¹⁷ הסברתי למפקדם את המצב ושלחתי אותם אל נתק'ה. לחצתי על נתק'ה לפרושׂ כוח דרומה, לסגור את הגִזרה נגד פריצה של שריון מצרי, ובו בזמן לחסל את הקומנדו. כעבור שעה וחצי דיוֵּחַ נתק'ה כי אכן הם חוסלו. הוא שיבח בהתלהבות את חיילי ׳שקד׳ ואת הטנקיסטים ותֵאר באריכות את עקשנות הקומנדו. בקרב עם הקומנדו היו לנו נפגעים, אך בסיומו נהרגו כמאה חיילי קומנדו ומפקדם נפל בשבי. "... רגשותיי היו מעורבים. הייתי מרוצה שלא עלה בידי הקומנדו לעצור את זרימת כוחותינו דרומה ואת התפרשׂותנו לבלימה. עם זאת הייתי מתוסכל שנאלצנו ללחום שלוש שעות תמימות כדי לגבור עליהם. הערכתי את לחימתם כמוצלחת. נתק'ה סיפר כי מפקדם השבוי מקלל שלא תגברו אותו בזמן, בניגוד למה שהובטח לו. כמוני, גם הוא היה מתוסכל שלא עלה בידו למלא את משימתו אף כי שילם מחיר כבד ומרבית אנשיו נכחדו".¹⁸

תִפְקוּדו הלקוי של צה"ל, בכל הרמות – גם באוקטובר 1973 וגם באוקטובר 2023 – נובע, לטענתי, מבגידתם של מי שאנו מכנים "האליטות": שופטים ואנשי הפרקליטות, כל ראשי האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים, עורכי העיתונים וערוצי הרדיו והטלוויזיה, סופרים, משוררים ומחזאים. ראוי וצריך היה לצפות שכל אחד מהם יתרום את חלקו לעידוד תרבות של לקיחת אחריות והודאה בכישלונות, ועל-ידי כך ינטרלו איומים על המדינה שבה הם חיים. אבל לצערי מתברר שבמשך עשרות שנות קיומה של המדינה ההֵפֶך מזה קרה, לא היה מוסד אחד במוסדות השולטים במדינה שלא השתתף בפיתוח ועידוד וסיוע לתרבות השקר שהיא הרעה החולה שהובילה לכישלון ההתחלתי של מלחמת יום הכיפורים, ולטבח הנורא של שבעה באוקטובר 2023. אני טוען, ועל כך אני חוזר כבר עשרות שנים, שכדי לפתֵח תרבות גבוהה, בכל תחום, יש לחקור את אבני היסוד, את הדינמיקה של המערכת, את האיומים עליה, ומעל הכל – את הליקויים של המערכת, ומה צריך לעשות כדי לתקנם. אבל ההיסטוריה שלנו מוכיחה – ובארכיון האישי שלי יש לכך עשרות ומאות תיעודים – שלראשי מדינת ישראל ומערכת הביטחון היה אינטרס אישי, פוליטי וארגוני – דווקא להסתיר את הליקויים. מי שפעל נגד המגמה הנפסדת הזו – הושמץ והוחרם, לרבות כותב שורות אלה שהוא בין השאר אנתרופולוג, פילוסוף והיסטוריון, אחד שמתעד את הבגידה הזאת בכל העולם ולאורך כל ההיסטוריה האנושית. באופן אירוני אפשר לומר שאנו "בחברה טובה", ואפילו "אור לגויים" בתחום הזה. ב-7.10.23 כל העם אמור היה לראות את הקולות, אך לפי "משל המערה" של אפלטון, עם ישראל שילם את המחיר אך איננו מבין את הסיבה. לטענתי, באין תרבות צבאית מפותחת, ברמה גבוהה, לא ניתן לחשוב צבא ומלחמה, ולא ניתן לפתֵח תובנות כדי להתמודד עם האיומים המתפתחים ללא הרף. אכן, כל המנהיגים הבכירים, באזרחות ובביטחון, למדו באוניברסיטאות וקיבלו תארים, גם בישראל וגם בחו"ל, אבל לתארים אין ערך אם אין תרבות של אמת, אם אין דיאלוגים מעמיקים, אם אין תובנות מעמיקות של הֲוָיַת הקיום שלנו, ואם מעניקי התארים הם בּוּרים גמורים בנושאי צבא וביטחון. את התרבות הצבאית רכש משה רבנו בבית פרעה, ובמשך ארבעים שנה הכשיר את יורשו וזה שייעד לכיבוש הארץ, יהושע בן נון. דוד המלך רכש את התרבות הצבאית המתקדמת שלו מן הפלישתים, שהעניקו לו מקלט בעת מנוסתו מפני שאול המלך. כך זה גם היה בכלל תרבות העם העברי מאז מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון ועד קרב החשמונאים באמאוס בפיקוד יהודה המכבי. היום, חברי האליטות אינם מכירים, ובוַדַּאי שאינם מבינים, את קרב ג' שבט בגוש-עציון בפיקוד אריה טפר, את פשיטת סעסע בפיקוד משה קלמן במלחמת העצמאות, את מהפכת ה-101 בפיקוד אריאל שרון, ואת קרב המיתלה בפיקוד אהרון דוידי בשנות החמישים. עד היום הם אינם מבינים אפילו לא את קרב סולטן יעקוּבּ במלחמת לבנון הראשונה. הדבר היחידי שהם יודעים הינם מיתוסים שמחפים על מחדלים. את זה הם דווקא יודעים ומבינים ומתַרגלים ללא הרף. אבל את מחדלי מלחמת יום הכיפורים ו-7.10.23 אי-אפשר להסתיר, שאולי סוף יש לנו פתח לתקוה. הזְּוָעָה שעברנו ב-7 באוקטובר, הטבח הנורא של חברי קיבוצים – רובם ככולם אנשים שניסו לסייע ככל האפשר לעזתים, שלפתע פשטו עליהם וטבחו בהם ללא רחמים – מחייבת את המסקנה שהגיעה העת לטפל בשורש של הבעיה, וזאת בראש וראשונה על-ידי סילוקם ממעמדם של חברי האליטות הבוגדניים, ולפתֵח תרבות עומק ביטחונית שמבוססת על חשיפת ליקויים, הודאה בכישלונות, והפקה ללא מורא של לקחים. וכמו אחרי יציאת מצרים, המשימה הגדולה הזו הינה למשך ארבעים השנים הבאות, והיא מוטלת על כולנו. על אלה מאִתנו שחיים היום והם יָנקו משדי המערכת את תרבות המיתוס השקרי, ועל אלה שנולדים כיום, והם עדיין לוח נקי. חובתנו ללמדם את הטעויות שאנו חווינו, בתקוָה שהם ישכילו להימנע מהן. וכפי שנאמר בפרקי אבות, ד, כה: "אלישע בן אבוּיָה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו הכתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו הכתובה על נייר מחוק". המשימה גדולה היא, אבל כך גם גודל השעה. _____________________ בשבוע הבא: מעוז בודפסט והכישלון להגיע אליו לאחר פרוץ המלחמה; כשלון התקפת 8 באוקטובר 1973; מעבר מאסטרטגיה של התקפה והכרעה לאסטרטגיה של בלימה; רשלנות פושעת וחברי הפיקוד העליון כפושעים פליליים.

1. עמנואל שקד, הקחצ"ר – קצין חי"ר וצנחנים ראשי. 2. כפי שפירטתי בפרקים הקודמים, בפרוץ המלחמה אנשי המטכ"ל היו רובם ככולם בהלם, לכן איש מהם לא ידע מה לעשות. 3. כמו יתר אנשי המטכ"ל, גם אלוף הפיקוד היה בהלם. 4. הרמטכ"ל הקודם שכיהן באותו זמן כשׂר המסחר והתעשיה. 5. הרֵאיון הנ"ל עם חיים נדל. 6. אלוף מיל' מרדכי הוד, המפקד הקודם של חיל האויר. 7. ראיון עם חזי שלח ב-26 במארס 1983. 8. ראיון עם אלישע שלם ב-28 באוגוסט 1983. 9. התגייסנו יחד לגדוד 890 של הצנחנים באוגוסט 1958 ושֵרתנו יחד בפלוגה א' בפיקוד עמוס נאמן עד סוף קורס מפקדי כיתות. 10. חיל הנדסה, יחידת חבלה. 11. עדות נוספת לחוסר מקצועיות של קציני צה"ל, להֶעדר מערכות שליטה, ותקשורת לקויה בין קציני חי"ר לקציני שריון, שבגינהּ, בין היתר, נכשל צה"ל בביצוע הקרב הקרקעי המשולב. 12. ראיון עם עמי גלעדי ב-5 בנובמבר 1985. 13. בסיס מרכזי של צה"ל כ-30 ק"מ מדרום-מזרח לפורט סעיד. בימי קדם הייתה שם העיר פלוסיום שבה התחוללו קרבות רבים. המפורסם שבהם הוא קרב פלוסיום בשנת 525 לפני הספירה, בו הוכה הצבא המצרי על-ידי הצבא הפרסי והדרך למצרים נפתחה. הפרסים התנהגו באכזריות רבה, הוציאו להורג את מלך מצרים ואצילים נוספים, התעללו בשבויים, הרגו נשים וילדים ובזזו מקדשים. כך גם נהג החמאס – הזרוע של אירן (פרס) – ב-7 באוקטובר 2023. אם מפקדיו הבכירים של צה"ל היו לומדים לעומק את ההיסטוריה ותרבות הלחימה של אויבינו, הם היו מגיעים מוכנים לאֵרועי העוטף. 14. גדוד טנקים בפיקודו של סגן-אלוף יעקב לפידות, לימים אלוף, מפקד המכללה לביטחון לאומי ומנכ"ל משרד המשטרה. 15. אלוף-משנה נתן ניר, מפקד חטיבת-טנקים 217. 16. כשיגיע לא תהיה בו תועלת, בוַדַּאי לא ללחימה ביחידות קומנדו מצריות, בגלל איכותו הלקויה, באשמת מפקד גייסות השריון אברהם אדן. 17. חיר"ם, שעד המלחמה אברהם אדן זלזל בהם. 18. ארכיון המחבר, מסמכי "שקד", אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ".