מה שקורה [בישראל] על-פי המומחה לענייני ישראל, עאדל שדיד, הוא התפתחות חשובה הן במישור הפנימי הישראלי והן במישור הפלשתיני, לאור התפשטותן והתרחבותן [של העצומות] אשר [החותמים עליהן] כוללים את כל הזרועות הצבאיות והביטחוניות הישראליות ולאחר מכן עברו ל[מגזר] השירותים [הממשלתי] ולמגזרים אזרחיים. בראיון לעיתון "פלשתין" אמר [עאדל] שדיד: העצומות הללו מהוות התפתחות [משמעותית] ובפרט לאור זאת שמספר החותמים מתקרב ל-130 אלף, כאשר על 10 אחוזים חלים הכללים הקיימים של שירות המילואים [משרתים בשירות מילואים פעיל], בציינו כי החשש הישראלי טמון בכך שבפעם הראשונה בתולדות מדינת הכיבוש, המחלוקת וחילוקי הדעות הפנימיים פרצו לצבא והוא הפך לחלק מהמשבר. הוא הוסיף [ואמר] כי החשש הישראלי האחר טמון בכך שהמצב יתפתח ויביא לסירוב לשירות [צבאי], ומשמעות הדבר מרד נגד הדרג הצבאי והמדיני, בהדגישו כי לעצומות האלה השפעה רבה, שכן הן מחלישות את הלגיטימיות של תמיכת החברה היהודית במלחמה, ו[מלמדות] שהקולות הדורשים להפסיק את המלחמה ולהחזיר את השבויים [החטופים] אינם מעטים. כמן כן, התרחבות העצומות האלה, לדברי [עאדל] שדיד, תביך את הממשל האמריקני שעדיין תומך במלחמה, שכן החברה הישראלית אינה משוכנעת עוד ב[צדקת] המשך המלחמה, בהדגישו כי המהות היא ש[נדרש] שיחול שינוי בעמדה הבינלאומית בנוגע לתמיכה בהפסקת המלחמה. בהקשר אחר, המעיט [עאדל] שדיד בהשפעת העצומות על [ראש ממשלת ישראל בנימין] נתניהו ושותפיו [בצלאל] סמוטריץ' ו[איתמר] בן-גביר, אלא אם יחולו שינויים נוספים שיכללו מגזרים אחרים בחינוך, התעסוקה והכלכלה. הוא [עאדל שדיד] סבור, כי הסיבה מאחורי העצומות היא שהן חלק ממצב של מאבקים פנימיים בישראל הדורשים להפיל את הממשלה, והדבר השני הוא העייפות של חיילי המילואים אשר איבדו שנים של לימודים, יש שנפרדו מנשותיהם, הפרויקטים הכלכליים שלהם קרסו, והחברה משוכנעת שהמשך המלחמה יביא להרג השבויים [החטופים], דבר שדרבן את היוזמים והחותמים ליטול חלק בהן. הוא [עאדל שדיד] ציין, כי קיימים חוגים בתוך הצבא הדורשים לחתום על העצומות להפסקת המלחמה בציינו כי הרמטכ"ל [רא"ל אייל] זמיר ניסה בתחילה לנקוט צעדים כולל סילוק [משירות צבאי], ואולם הוא נסוג בו מחשש לאובדן שליטה בחיילים.

הפרשן לעניינים צבאיים ופוליטיים, אחמד עבד אל-רחמן, מציין כי חילוקי הדעות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני בישראל הם עניין ישן ולא חדש, ומאז הקמת הממשלה הקיצונית היו חילוקי דעות לגבי התפיסה והמדיניות כלפי רצועת עזה והגדה המערבית וסוגיות אזוריות, וחילוקי הדעות האלה גברו ככל שהתארכה המלחמה, [גדל מספר] האבידות [והתגברה] העייפות שפגעה בחיילים, שכן רבים מהלוחמים הם אנשי המילואים. לדברי [אחמד] עבד אל-רחמן, לכיבוש 600 אלף חיילי מילואים, לעומת 150 אלף חיילים סדירים בכל היחידות, כלומר ההישענות הבסיסית נעשית על המילואים שגויסו בתחילת המלחמה, ומספרם [של המגויסים] הגיע ל-300 אלף חיילים, ולהם ענייניהם האישיים לאחר סיום שירות החובה במשך שלוש שנים, ולכן מעטים מהם ממשיכים בשירות [צבאי], בעוד שהרוב עוברים למגזר הפרטי או לשוק החופשי. [אחמד] עבד אל-רחמן אמר ל[עיתון] "פלשתין": "המשך המלחמה יביא לפגיעה בעניינים [האישיים] של החיילים האלה ולהפסקת עבודתם, לאחר שרבים מהם היו תקופות ארוכות ברצועת עזה, דבר אשר גרם סוג של זעם וייאוש, ואשר צילם הקרין על היחסים של החיילים עם הממסד הצבאי והמדיני". בנוגע לסיבת העצומות, [אחמד עבד אל-רחמן] סבור, כי החברה הישראלית אינה קוראת לשלום, אלא הם חלוקים בשאלת הטקטיקה, שכן הם דורשים לסיים את נושא השבויים [החטופים] ולאחר מכן לשוב ללחימה. הוא ציין, כי השפעת העצומות על נתניהו מעטה, שכן הוא לא מייחס להן משמעות לאחר שפיטר את ראש שירות הביטחון הכללי [שב"כ] רונן בר, ומעוניין לפטר את היועצת המשפטית [לממשלה, גלי בהרב-מיארה] ולפני כן פיטר את שר צבא הכיבוש [שר הביטחון] יואב גלנט, והוא פועל לחסל את כל האישים המתנגדים לו. כמו-כן, הוא סבור שלעצומות תהיה השפעה מוגבלת, בהתחשב בכך שמאות אלפים יצאו לרחובות להפגין בעניין חוק הרפורמה המשפטית ונתניהו לא ייחס לכך חשיבות, והוא מתבצר מאחורי הימין הקיצוני וקיימת אפשרות ש[יבחר] במהלך [בו יטען] שהוא מנסה להחזיר את השבויים [החטופים]. הוא מדגיש כי המלחמה היא הסיבה הבסיסית לעצומות האלה כתוצאה מאבידות והנטל, בפרט בשורות חיילי המילואים או מגזרים אחרים, וחילוקי הדעות הפנימיים מתדלקים אותן וגורמים לעלייה במספרן ובהשתתפות אישי ביטחון וצבא [בחתימה עליהן].