"בודפסט" היה המעוז הצפוני ביותר בסיני, על שפת הים התיכון, בין ביצות מלֵחָה. הגישה אליו הייתה מדרום-מזרח, מהמוצב "טרקלין". כשפרצה המלחמה ישבו ב"בודפסט" שִשה-עשר אנשי חי"ר מחטיבת ירושלים, ארבעים תותחנים ומחלקת טנקים ונגמ"שים. על המוצב פיקד מרדכי (מוטי) אשכנזי, שלא היה שאנן כמו רוב קציני צה"ל לפני המלחמה, ובתחילת אוקטובר התריע על אסון ממשמש ובא לאור מה שראו עיניו מנקודת התצפית של צפון קו בר-לב.¹ אנשי המעוז הדפו כמה התקפות. תותחים 130 מילימטר ירו עליהם מפורט סעיד, ומטוסים הפציצו אותם. אנשי קומנדו מצריים נחתו ממזרח, מהים וממסוקים, וניתקו את המעוז, ונגמ"שים אמפיביים וכוחות-עזר מצריים תקפו אותו ממערב. טנקים ישראלים ניסו להגיע ל"בודפסט". אחדים מהם נפגעו, ושניים נשארו בשטח. במארב נ"ט מצרי, שהוצב בדרך ל"בודפסט", היו מאות אנשי קומנדו מצוידים במרגמות 83 מילימטר ובטילי סאגר. בלילה הראשון של המלחמה ניסה יעקב לפידות להגיע ל"בודפסט" עם שמונה טנקים. בערך בחצות, כשהגיע הכוח למרחק של ארבעה קילומטרים מהמעוז, עלה טנק אחד על מוקש. השמים הוארו בפגזי תאורה ומטח טילים נורה עליהם. שני טנקים נפגעו מיד. לפידות נע לאחור ואחר-כך חילץ רגלי הרוג וחמישה פצועים ופינה אותם לבלוזה. לפידות לא ידע שבשעות הלילה המוקדמות התמקמה בבלוזה פלוגת קומנדו מצרית מוגברת, שנחתה מן הים, והעריך שנורתה עליו אש מטנקים ישראלים שהגיעו קודם ל"בודפסט". אחרי שנורו עליו טילי סאגר הוא התחיל לקלוט במה מדובר. מפקד הגִזרה, קלמן מגן, הורה לו להמתין לאור ראשון ואז לחדש את הניסיון לחבור ל"בודפסט". למחרת, כשניסה להתקדם, נתקל במוקשים ונורו עליו טילים. שוב טנק אחד שלו נפגע וקלמן מגן הורה לו לנתק מגע לאחור ולהמתין לכוחות נוספים, אנשי "שקד" וסוללת מרגמות 120 מ"מ. כשהגיעה התגבורת, תקף לפידות את המארב המצרי אבל נכשל. כתב אדן: "לא פשוט היה להשמיד מארב שהתבסס בקרקע קלה להתחפרות, על השרטון הצר שבין הים והלגונה. השטח מישורי, חגורת מיקוש מנעה הסתערות טנקים וקשה היה להבחין באויב, שלמעשה לא הִוָּה מטרה יעילה לאש הטנקים. המרגמות פתחו בהרעשה והחי"ר איגף מימין על שפת המים של הים התיכון. היה זה שטח נמוך יחסית, מעין מדרגה משופעת שהֵקֵלה על החי"ר להתקדם ולתפוש עמדות. אולם כשהתקרבו לאויב הוא הפעיל אש אוטומטית יעילה. תוך דקות נהרגו חמישה-עשר לוחמים ונפצעו כשלושים, ביניהם מפקד הפלוגה וכל שלושת מפקדי המחלקות. לפידות עצר את ההתקפה והחל בפינוי הנפגעים. הפעולה הייתה מורכבת ונמשכה שלוש שעות בקֵרוב. ׳בודפסט׳ נשארה מנותקת".

ביום ב׳, 8 באוקטובר, התכונן צה"ל לשבור את הצבא המצרי ולהפוך את ההפתעה וההלם של היומיים הראשונים לניצחון אדיר. המשימה הוטלה על אוגדתו של אברהם אדן, ולוּ הושגה הייתה נפתרת גם בעיית "בודפסט". אבל אדן נכשל ולא הצליח במשימתו, ואנשי הקומנדו המצרי המשיכו לחסום את הדרך ל"בודפסט". מפקד החטיבה הממוכנת, אלוף-משנה צבי רם, שלח ב-9 באוקטובר כוח של "שקד" מבלוזה אל הדרך ל"בודפסט" ופקד עליו לתקוף את המארב המצרי, לנקות ממוקשים את ציר "מכפלת" ולחבור עם "בודפסט". בכוח היו חמישים חיילים בפיקודו של משה קלוש, חמישה טנקים, שתי מרגמות 120 מילימטר ודחפור. הצטרפו אליו מחלקת הנדסה, מחלקת נגמ"שים ומחלקת נח"ל מגדוד 906, שהייתה אמורה להחליף את מגיני המעוז המותשים. רפי סעיד הצטרף לכוח, וכן הצטרפו אליו כתב "במחנה", רנן שור, וצלם העיתונות, מיכה ברעם. קלוש ופקודיו נסעו על הציר "מכפלת", לאורך חוף הים התיכון, ובמרחק שלושה קילומטרים מהמעוז ירדו מהנגמ"שים וצעדו ברגל, בשני טורים. הם ראו על הציר מחפורות ריקות. אנשי הקומנדו המצרים נסוגו. הטנקים נסעו לפני הצועדים תוך-כדי ירי. פגזי מרגמה 81 מילימטר נפלו בקרבתם, והם המשיכו להתקדם על הציר, בין הים לביצות. פגז מצרי אחד נפל לים, ופגז אחר נפל לביצה. רסיסי הפגז השלישי הבעירו את בגדיו של אחד הלוחמים, והוא קפץ לים וכיבה אותם. כשגברה האש הואטה ההתקדמות. מדי פעם שכבו הלוחמים על הארץ והמתינו להתפוצצויות הפגזים שחלפו מעל ראשיהם. טילי סאגר עפו לאורך הכביש, והטנק הראשון נפגע. החוף היה חשוף לאש, מירי חיילים מצרים מחופרים בחול. לוחמי "שקד" התקדמו בקפיצות, מתלולית לתלולית. אחד מהם נפצע. המצרים לא נראו. במחפורת הריקה טיפל החובש בפצוע, ואז פגע פגז של מרגמה בחובש ופצע אותו. במרחק שמונה מאות מטר מהמארב נורתה על לוחמי "שקד" אש צפופה מנשק קל ושלושה מהם נפצעו. הלוחמים הסתתרו מאחורי שתי גבעות נמוכות. משה קלוש פיקד על הכוח שהסתתר מאחורי גבעה אחת, וירון ספרא על הכוח שמאחורי הגבעה האחרת. מרשת הקשר נודע להם שמטוסי חיל האויר יתקפו את המארב המצרי. מרגמות 120 מילימטר ירו ופגעו בצלפים מצריים. לוחמי "שקד" יצאו מאחורי הגבעות והתקדמו בדילוגים. כשהתקרבו אל המארב המצרי הם חדלו להמטיר עליו אש. "השבנו אש למצרים במא"גים ובנשק אישי", סיפר ירון ספרא. "מרגמה 52 מילימטר לא הגיעה. הבזוקאי נפצע. התנהל קרב-צליפות מטּוָח קצר, ומי שהרים את הראש נפגע. מטוסי חיל האויר לא הגיעו, ולא ידענו אם לחכות להם או להתחיל בהסתערות". סגן עודד נסים, קצין מילואים, הסתער על המארב עם מקלע, נפגע מכדור ומת אחרי עשר דקות. החובש לא היה יכול להגיע אליו בגלל האש החזקה. קלוש נפצע, וסעיד פיקד על הפלוגה. עוד שני קצינים נהרגו. "התגבורת מהים לא הגיעה", סיפר ספרא. "הטנקים והנגמ"שים נכנסו לשטח המוכה טילים, ואנחנו שכבנו וניהלנו קרב-צליפות". בערב הגיעה הפקודה לסגת, והלוחמים חילצו את הפצועים לאור הירח המלא, על-אף הסכנה. לימים אמר אהרן שקד: "לדעתי, לא היינו צריכים לסגת. המצרים היו בשלב של נסיגה. נראה שמפקד הכוח, איש-שריון, חשש לגורל הטנקים שלו". רפי סעיד חילץ את שבעת הפצועים קשה. גוויות של שלושה הרוגים - סגן עודד נסים, סגן יהודה בן-יעקב וסגן רמי סידון – פונו אחר-כך. באותו אֵרוע נהרגו חמישה חיילים ועשרים נפצעו.²

כשלון המתקפה של פיקוד הדרום ב-8 באוקטובר, ובייחוד כשלון האוגדה של אברהם אדן, חוללו מהפך בתפיסות של מפקדי צה"ל. באותו לילה אמרו משה דיין ודוד אלעזר לשמואל גונן: עלינו להפסיק לתקוף ולעבור להתגוננות. גונן אמר למפקדי האוגדות בחזית הדרום: בקו החזית נשארו לנו רק שלוש מאות עד ארבע מאות טנקים, "לכן אנחנו מפסיקים את ההתקפות ואנחנו מתגוננים, עיקר הכוח על ציר הרוחב והכוחות הקדמיים על ציר החת"ם (חיל תותחנים). נחכה עד שיצטבר כוח... תוך ימים מספר יהיה לנו סד"כ (סדר כוחות) של שש מאות שבע מאות טנקים ונוכל לעבור לאקט העיקרי, כלומר צליחה. עד אז", אמר גונן, "ננסה לשבור את התקפות האויב ולגרום לו אבדות. שחיקה ולא תקיפה". למחרת העריך הרמטכ"ל בדיון מטכ"לי כי הכישלון נבע מכך שהוא וחבריו לפיקוד העליון לא הבינו לפני המלחמה את עוצמת טילי הנ"ט שבידי המצרים.³ גונן אִכזב את אנשי הפיקוד העליון, והם הפכו אותו שעיר לעזאזל נוח. אילו החליפו אותו באחר, כפי שראוי היה לעשות,⁴ הייתה זאת הודאה באִוֶּלֶת שבמינויו, לכן השאירו אותו בתפקידו – לטענתי, כפי שבנימין נתניהו ויואב גלנט השאירו את הרצי הלוי לפקד במשך שנה וחצי על מלחמה כושלת בעזה אחרי טבח 7.10.23. הרמטכ"ל אלעזר וסגנו טל קיווּ ש"הכול יסתדר" בסופו של דבר, ובינתיים הטליאו טלאים: ניתקו את מרחב שלמה מפיקוד הדרום ומינו עליו את האלוף (מיל׳) ישעיהו גביש. "רק" חזית תעלת סואץ נשארה בפיקודו של גונן. ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, האלוף מנחם מרון (מנדי) מונה למפקד העורף בסיני, והוטל עליו לתכנן קו הגנה שני במעברי הג'ידי והמיתלה. הפיקוד העליון הפך את אוגדת אדן לעתודה פיקודית, והקים את "כוח נמר", בפיקודו של תת-אלוף קלמן מגן, כדי לטפל בגִזרת צפון תעלת סואץ. בשיחת טלפון, ב-9 באוקטובר בשעה 10.55, הודיע אדן לגונן, שהוא מפגיז את המצרים ופוגע בהם: "אנחנו משגעים אותם היום... המצרים מוציאים חוליות חיל רגלים, כנראה למקש את דרכי הגישה ואנחנו מטפטפים עליהם". גונן הציע לאדן לשלוח יחידות חרמ"ש כדי "להרוג את הרגלים האלה. אני אומר שאת הפתרון לרגלים (המצרים) צריך לפתור גם ברגליים,⁵ לא רק בארטילריה". אדן הרגיע את מפקדו: "זה בסדר. עכשיו אני מתחיל לתקוף, ואני מתחיל להתקדם קדימה". התקדמות הייתה בניגוד להחלטות הפיקוד העליון, וגונן לא האמין שאדן ופקודיו מסוגלים למתקפה יזומה אחרי תבוסתם ביום הקודם. הוא סיים את השיחה כך: "ברן, תקשיב לי רגע. עזוב את ההתקדמות. עקרונית, אתה נהפכת לעתודה הפיקודית". "לא שמעתי, אמור שנית", הגיב אדן בתדהמה. "אתה נהפכת לעתודה פיקודית. עד כאן. אז תבנה את עצמך כך שיהיה לך אגרוף יותר גדול לפעולה בעתיד. אם המצרים רוצים, שיבואו אליך". "מה המצב אצל אריק?", שאל אדן, וגונן זרה מלח על פצעיו: "אצל אריק טוב מאוד. הוא תוקפני. הוא נתן הוראה ליחידות לעצור, והם עומדים ודופקים טנקים". אדן, בקול שפוף: "בסדר. אצלי אין היום הרבה פרנסה". גונן, בלעג: "תכף תהיה לך, אני מקַוֶּה". בקד"ם רמטכ"ל בתל אביב, ב-9 באוקטובר בשעה 12.30 נתן אלעזר הנחיה, לא לתקוף את המצרים באזור תעלת סואץ. נימוקיו: כוחות האויב בראשי הגשרים תוגברו בטנקים, וחיל הרגלים שלו מצויד בטילים אנטי-טנקיים.⁶ לכן אסור לטנקים ישראלים להתקדם ללא סיוע.⁷ "ללכת עוד פעם קדימה ולשחוט טנקים היה משגה... יש להמתין עד שתצלחנה כצפוי, שתי דיביזיות השריון. לחכות להן בהגנה ולא להתיש את הכוח בתקיפת ראש-הגשר, לכן אנחנו לא נתקוף פה. צפויה התקפה של שתי דיביזיות שריון מצריות, ועל כל כוחות השריון לחכות לה. התקפות-סרק של ראשי הגשרים רק יתישו את השריון. משימת פיקוד הדרום היא בלימה. על הכוחות להניח למצרים לתקוף ואז לנהל קרב בלימה שיביא לשינוי ניכר ביחסי הכוחות". אלעזר צפה שתי אפשרויות: א. המצרים ירכזו עוצמת-טנקים ויתקפו. השריון הישראלי יחכה להם בעמדות, שתי אוגדות בקו, ואחת ערוכה להתקפות-נגד. האוגדות יתחלפו ביניהן. בלימה כזאת עשויה לחולל שינוי ניכר ביחסי הכוחות לטובת צה"ל, כמו שקרה ברמת הגולן. ב. המצרים יתקפו, יתמרנו ויאגפו את כוחות צה"ל. במקרה כזה ישולב קרב הבלימה הישראלי בנסיגה. גם אם הנסיגה תהיה עמוקה יחסית וכוחות צה"ל יֵערכו במצָרֵי המיתלה והג'ידי, ללא מרחבי תמרון, יותשו כוחות של האויב בקרבות שריון. הוא יֵצא ממטריית הטילים שלו וחיל האויר הישראלי יכה אותו. צה"ל יֵצא להתקפה רק אחרי שישתנו יחסי הכוחות. יחסי כוחות לרעת ישראל הם נתון קבוע מאז הקמתה. הטיעון הזה משמיט את הקרקע מכל תורת ותרבות הביטחון של ישראל. עד מלחמת יום הכיפורים, וגם אחריה, טענו מפקדים בכירים רבים, שדווקא בגלל יחסי הכוחות הגרועים, אין לישראל אופציה להתגונן, ועליה לתקוף במהירות וביעילות ולמוטט את האויב. לדעתם, מלחמת כתישה היא תמיד לרעת ישראל. המסקנה: דברי הרמטכ"ל היו נטולי משמעות ואפילו מסוכנים. הם העידו על נכונות נפשית להניח למצרים להשיג את מטרות המלחמה שלהם. לדעתי, צריך היה לנהוג באותו זמן כפי שנהגו הרומאים בכל המלחמות שלהם ולהחליף את הרמטכ"ל, שלא התאים יותר לתפקידו. עדות למבוכת אנשי המטכ"ל ולחסם המחשבתי שלהם: באותה פגישה נדונו, למרות ההנחיה של אלעזר, ההתקפה בצפון תעלת סואץ וכיבוש פורט פואד ופורט סעיד בכוח צנחנים וחרמ"ש (בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר). יום קודם-לכן ביקש הקחצ"ר, שקד, מאלעזר לאשר את המבצע הזה, כדי לפתור את בעיות המוצבים "בודפסט", "אורקל" ו"לחצנית". אלעזר דִּוֵּחַ על כך לדיין, וזה אמר לו: עלינו לצלוח את התעלה בגִזרה הצפונית ולתפוס את הגדה המערבית שלה, ובכלל זה את פורט סעיד. שקד קִוָּה לפקד על המבצע הזה.⁸ אחרי 8 באוקטובר לא היה אדן מוכשר למשימות אלה ובעלי הדרגות הגבוהות בתל אביב ניסו לסייע לו בטיפול רדיקלי: מתקפה, סילוקו לזמן-מה מהחזית ומינוי מפקד אחר במקומו. מי שחשב שקלמן מגן יתַפקד בשדה הקרב יותר טוב מאדן, עד מהרה התאכזב. מישהו מהמשתתפים בפגישה אמר שההתקפה הישראלית תפגע במורל של המצרים ותַקנֶה לישראל הֶשֵג מדיני. זה היה המלל הקבוע, ואיש לא התייחס אליו ברצינות. אנשי המטה הכללי עדיין לא ידעו אז מהן תוצאות הפעולה של אנשי "שקד" בגִזרת "בודפסט". קלוש ופקודיו היו אמורים להשתתף בכיבוש פורט פואד ופורט סעיד.

הפיקוד העליון לא הכין את צה"ל לאשר הכין לו האויב, לא לקראת מלחמת יום הכיפורים, כאשר הֵטיל על גייסות השריון להכריע במהירות כל מלחמה אפילו אם תפרוץ בהפתעה, ולא לקראת 7.10.23 כאשר לא פיתח תפיסת הגנה ולא הכין מערך הגנה לבלום את החמאס בטרם חדר ליישובים ולבסיסים בעוטף עזה. כל המידע לקראת אוקטובר 1973 ו-2023 היה בידי צה"ל ואת משמעותו יכלו להבין גם אנשים כדוד אלעזר, הרצי הלוי, וחברי המטות הכלליים שלהם. מכיוָן שלא פעלו בהתאם למצופה אי-אפשר להתחמק מן המסקנה שהם אשמים ברשלנות פושעת שגרמה לנפילתם של אלפי לוחמים, ולפציעתם של עשרות אלפים. גם פרשת חטופי-החמאס בעזה לדעתי הינה על מצפונם, אף שהם לעולם לא יודו בכך. כדי להימנע מלתת את הדין, הם ודומיהם בצבאות אחרים פיתחו, בעזרת מערכות משומנות של יחסי ציבור, תרבות של הונאה והסתרת האמת, והיא עשתה שטיפת מוח לציבור הרחב, באמצעות האליטות וזרועות הדיפּ-סטייט. כך הפכו הפושעים לגיבורי האומה, ומקצתם לגיבורי ההיסטוריה האנושית כנפּולֵיאון. על התהליך הזה עמדו ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית ברברה טוכמן בספרה הקלאסי "מִצעד האִוֶּלֶת" והפסיכולוג הצבאי הבריטי נורמן דיקסון בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא". את המקורות של האִוֶּלֶת והשלומיאליות האלה חשפתי וניתחתי בפילוסופיה הצבאית שפיתחתי בעשרות שנות מחקר אנתרופולוגי-צבאי ופרסמתי בספרי, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות". לטענתי, עד שהציבור הרחב לא יבין את "עקרון השרידות" אין בנמצא דרך להתגבר על תרבות המיתוס השקרי הצבאי, אשר מובילה את מדינת ישראל אל עברי פי פחת. ______________ בשבוע הבא: עדותו של סא"ל יוסי יפה; סגנון פיקוד הדוק ואין יוזמה; ביטול השיטה על פורט סעיד; עדות של רס"ן דורון מור, דודיק רוטנברג, תא"ל בן ציון וינר; צבא בלתי אינטליגנטי; הסיבה להסכם אוסלו; צה"ל הוא צבא לא מקצועי ומפקדיו אינם מקצוענים.

1. מוטי אשכנזי היה מראשי תנועת המחאה אחרי המלחמה. בפברואר 1974 אמר משה דיין לראשי התאחדות הסטודנטים: "ישבתי עם מוטי אשכנזי שעה ארוכה. האזנתי לו. היו חברים שניסו לשכנע אותי שלא לפגוש אותו. לא קיבלתי זאת. הוא סרן בצבא. יש לו טענות על ענייני המלחמה – אני רוצה לשמוע אותו. הוא אמר: אתם נכשלתם במדיניות חוץ וביטחון. לא כך היה צריך לגמור את מלחמת ששת הימים, למה לא כבשתם פה ולמה לא עשיתם כך – הוא אקטיביסט ואני ׳יונה׳ לעומתו. יש לו פרטנזיות הרבה מעבר לפרטנזיות שיש לי. לבחור הזה יש אמונה שהוא יודע איך לנהל את המדיניות". (בראון). בספרו "אבני דרך" הוסיף דיין: "לא היה בדבריו [של מוטי אשכנזי, א.מ.] אף ניצוץ של אמונה, של דרך חיובית – רק 'אנטי׳, רק קִעֲקוּע. ממנו משכמותו, הארץ לא תיבנה. במקרה הטוב ביותר – גם לא תיהרס". בראיון לציון עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים אמר אשכנזי: "אנחנו בתוך משבר מנהיגות, כי אין מי שייתן חזון לאנשים. בנובמבר 1973 היו אמורות להתקיים בחירות, ותעמולת הבחירות של מפלגת העבודה היתה: 'אתה יכול לישון בשקט, הם שומרים עליך'. זה מאפיין של חברה הרמונית נטולת אופק... יש בעיה בצמרת שלנו. עדיין יושבים שם אנשים שכשלו, ואני יודע למה הם כשלו, והם ממשיכים לתפקד והם כושלים גם בתפקידיהם החדשים. אתה חושב שזה מקרי, החפיפיות של פרס ורבין?". (שמואל אדר, "שוב יום כיפור. שוב מוטי אשכנזי", "העיר", 10 בספטמבר 1993). הביקורת של אשכנזי מלפני 32 שנה מבוססת, לדעתי, גם לעת כתיבת שורות אלה. 2. ארכיון המחבר, מסמכי סיירת "שקד"; אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ". 4. שמעון גולן, מלחמת יום הכיפורים – קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2013, עמוד 577. 4. משה דיין כתב בספרו שהוא ביקש להחליף את גונן באריאל שרון או בחיים בר-לב. 5. גונן גילה תוך כדי מלחמה את חשיבות חיל הרגלים (שהיה רוב שנות ההיסטוריה "מלכת הקרב") והעביר קורס מזורז בקשר על השימוש בחי"ר למפקד האוגדה הצפונית שלו. 6. זה היה נכון עוד ב-7 באוקטובר. 7. הכַּוָּנָה לסיוע מטוסים, שבאותו יום פעלו ברמת הגולן, ובמשימות אסטרטגיות וסיוע חיל-רגלים, שעד המלחמה לא הוכן לקרב משולב עם טנקים. 8. ראיון עם עמנואל שקד; חנוך ברטוב, "דדו".