"ידידים יקרים, רעייתי שרה ואני שמחים להיות אתכם. זה תענוג פשוט להיות אתכם במעמד החשוב הזה, על שפת ימה של תל אביב-יפו. "תל אביב תכלת-לבן", בלשון תנועתנו. אני שמח לראות כאן את חברי וחברות הכנסת; יושב-ראש ברית חיילי האצ''ל, שלמה גולדהור, תמיד שמח לראות אותך כל שנה, תבורך; ראשי תנועת בית''ר העולמית, הרצי מקוב ויגאל ברנד; את סמנכ''ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, אריה מועלם; את יושב-ראש ארגון יד לבנים, אלי בן שם; את יושבת-ראש ארגון אלמנו תויתומי צה"ל, עו"ד זהבה גרוס מידן; וחברים טובים שאני רואה פה, וכמובן, בני 'המשפחה הלוחמת', יוצאי האצ''ל; משפחות הנופלים היקרות. ויכוח מתמשך, נוקב וחריף, חצה את היישוב בארץ לפני הקמת המדינה - והוויכוח שעסק במענה הראוי לאלימות הערבית, שהתפרצה מדי כמה שנים. היא התפרצה גם כאן - על גבול יפו. אפשר לתמצת את הוויכוח העקרוני הזה בשלוש מילים: הבלגה או תגובה. כל אחת משתי הגישות - במציאות של חברה לאומית מתגבשת - ביקשה להצדיק את עצמה. חסידי ההבלגה צידדו באיפוק, בריסון, במשמעת. הם חששו במידה רבה מהחמרת היחסים עם השלטון הזר. לעומתם, המצדדים בתגובה האמינו באקטיביזם ביטחוני. הם מתחו ביקורת על חוסר האונים, על-כניעת הרצון הלאומי, על הפאסיביות והחולשה. ז'בוטינסקי יצא ב-1936 נגד מי שהשלו את עצמם, שהיהודים יחזיקו מעמד בארץ-ישראל רק הודות לכידונים הבריטיים. וחייבים לומר: הבלגה או תגובה - זה לא עניין של שחור ולבן. יש מצבים שחוכמת העיתוי מחייבת להבליג כשצריך, ולתקוף כשצריך. יש מארג שלם של שיקולים, שמשפיע על העיתוי הרצוי לפעולה. הבעיה החלה כשהתבקשה תגובה משמעותית על פרעות רצחניות - אבל התגובה הזאת באה. דם נשפך בלא מענה. הטרור התפשט - ונתקל באוזלת-יד. הכנופיות השתוללו - והישגי הציונות נקלעו לסכנה ממשית. כך אירע ביפו, בחצי השנה שקדמה להקמת המדינה. הכנופיות הערביות שהתבססו ביפו איימו באופן קבוע על שכונות הדרום של תל אביב - ועל עוד יישובים בלב הארץ. החיים הפכו לסיוט. יריות, צליפות, הטלת פצצות, הצתות, מיקוש, הרוגים ופצועים, אלפי פליטים, ואפילו סכנה עוד יותר גדולה: הסכנה הייתה שנמל יפו עלול היה להפוך לבסיס עוין של צבאות-ערב - שיפלשו ממנו לתוך המדינה היהודית, וירסקו אותה שלב אחר שלב. אם כן, ובכן השאלה - הבלגה או תגובה? לאחר חודשים ארוכים ומתסכלים - האצ''ל הכריע: תגובה. יוצאים לקרב כדי שתל אביב לא תיפול. ואכן, לוחמי המחתרת עשו זאת באומץ, בגבורה, בנחישות בלתי-רגילה. הם עשו זאת בפיקודו הבוטח של 'גידי' - עמיחי פאגלין - הם הסתערו גלים-גלים על עמדות הפורעים. הם פרצו חורים בקירות הבתים, התקדמו ממוצב למוצב, טיהרו את השטח. אל מול מעצור ומכשול - אף אחד מהם לא הרים ידיים. איש לא אמר: "בואו ניכנע". כמו שהם אומרים. גם העזרה שהגיש הצבא הבריטי לפורעים ביפו לא הועילה להם. אנשי המחתרת ידעו שמדובר בקרב היסטורי. כמוהם יודעים זאת היום חיילינו ומפקדינו הגיבורים ברצועת עזה, בלבנון, בסוריה, בכל מקום. הם מבינים שהמלחמה הנוכחית - מלחמת התקומה - היא מערכה היסטורית. וכפי ששחרור יפו הסתיים בניצחון מוחלט - גם אנו היום דבקים בתפיסת הניצחון המוחלט. אנחנו נשלים את כל יעדי המלחמה: אנחנו נמוטט את שלטון החמאס ברצועת עזה; אנחנו נשיב את אחינו ואחיותינו, החטופים והחטופות; אנחנו נסכל כל איום עתידי מעזה על ישראל; ואנחנו נחזיר את התושבים המפונים בבטחה לבתיהם. אנחנו עושים את זה, ואנחנו נשלים את זה. מלחמת הטרור המחרידה ב-7 באוקטובר חייבה תגובה חסרת-פשרות. זה נכון שבשנים שלפני המלחמה יצאנו למבצעים גדולים נגד החמאס בעזה. אנחנו הנחתנו עליו מכות קשות מאוד. אבל זה לא הספיק. היה עמוד ענן, היה צוק איתן, אחר כך היה שומר חומות, ובמצבעים האלה הרגנו אלפי מחבלים, תקפנו מפקדים, אבל לא נכנסו קרקעית, כי לא הייתה לגיטימציה לא לאומית ולא בינלאומית. וכאן אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר היינו חייבים להיכנס ולהכריע את הנושא הזה, אנחנו הולכים בהתקפה עוצמתית על האיוב עד חיסולו, לא פחות מזה. כלומר, אין שכחה, אין מחילה, ובטח שאין הבלגה. אני אמרתי יומיים אחרי המלחמה, ואיש לא האמין, אמרתי - ׳אנחנו נשנה את פני המזרח-התיכון׳ - וזה מה שעשינו. עשינו את זה בזכות התעוזה של לוחמי צה''ל וזרועות הביטחון, ובזכות ההחלטות המוצקות והמושכלות שקיבלנו בדרג המדיני. שברנו את 'ציר הרשע' - בעזה, בלבנון, בסוריה, ובמקומות נוספים. אתם זוכרים שלפני המלחמה נסראללה הסביר: ׳מה זה ישראל? מה זה צה"ל? זה קורי עכביש׳. היום אין נסראללה, אין סינוואר, אין דף. וגם אירן ספגה, וגם באירן לא ויתרנו על הטיפול באיום האירני. אל תאמינו למה שאתם שומעים מערוצי התרעלה, התבהלה, ובקיצור - התעמולה. יש עוד אתגרים, יש עוד עבודה לעשות ואנחנו נשלים את המלאכה. לא נרפה מכך, כי לנגד עינינו עומד הצורך להבטיח את נצח ישראל. אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים, אנחנו יודעים מול מי אנחנו עומדים, אנחנו לא נקבל את הח׳ליפות הזאת, פה על שפת ים התיכון. וזה דבר שהיה מובן גם ללוחמים הללו, אלה שהיו כאן ושחררו את יפו הם הבינו בדיוק על מה הם נלחמים. שמואל אש, שנפל בשכונת נוה צדק, אמר לאביו לפני מותו: "עז רצוני לחיות, אך מה לי חיי שאננות - שעה שחיי עמי תלויים לו מנגד". איזו אמירה כבירה. ונתן פנץ - שחקן הכדורגל המוכשר שאותו מזכיר חברנו גיל סמסונוב בספרו 'הבגינים' - נתן הפציר במפקדיו שישתפו אותו בקרב על שכונת מנשיה. הוא נפצע בתוך משוריין באחת הסמטאות, סירב לעזוב את מקומו, ולחם עד שפגז בריטי שני גדע את חייו המבטיחים. מכובדיי וידידיי, אלו הם גיבורינו. אלו הם סוללי דרכנו לעצמאות. אלו הם משחררי יפו עתירי-התהילה. לכולם שמור מקום בסיפור התקומה של עמנו - בלי הדרה, ובלי השחרה. האצ''ל לחם כאן, לעיתים גם ה'הגנה' לצידו. בל יקפח איש את חלקו של חברו. ואני מדגיש - רק כשלוחמים יחד - כאחים אמיתיים - מנצחים יחד, ומנצחים בענק. לא תהיה מלחמת אחים, ולא תהיה מלחמת אזרחים, לא כאן בישראל! ואני רוצה לומר משהו נוסף, שגם הוא אקטואלי מאוד: החות'ים בתימן - שספגו מאיתנו ומבני בריתנו האמריקנים פגיעות קשות - החות'ים התרברבו לאחרונה שהם שיגרו כטב''ם מסוג "יפו" לעבר מטרות ב"יפו הכבושה" (כהגדרתם). אז אני מבקש לומר שני דברים לחות'ים, ולכל מבקשי נפשנו: אחד - ברוח הדברים שבהם פתחתי - כל מתקפה עלינו לא תעבור בהבלגה. תהיה תגובה תקיפה, וישנה תגובה תקיפה מאוד, זה בלבנון, זה בעזה, זה בכל מקום. על כל מתקפה - תבוא תגובה מוחצת. והדבר השני - יפו איננה "כבושה". יפו משוחררת, כבר 77 שנים. ויש על זה שורשים הרבה יותר עמוקים; בספר יהושע נאמר על נחלת שבט דן: "ומי הירקון, והרקון, עם הגבול מול יפו". חירם מלך צור שלח לנמל יפו ארזים לבניית בית-המקדש של שלמה בירושלים. החשמונאים היו ביפו. יהודים שעלו מצפון-אפריקה היו ביפו - עוד לפני ההתיישבות הציונית בארץ. שורשינו ביפו עמוקים מאוד. והיום, יפו ותל אביב - תל אביב ויפו - הן כרך אחד ענק, תוסס, פורח. על כך אנו מכירים תודה עמוקה לאחינו גיבורי התהילה - הנופלים בקרבות על הגנת תל אביב ועל שחרור יפו. יהי זכרם ברוךמדור לדור. אתם בטוחים שאתם באים לעודד אותי ואת שרה, אני רוצה לעודד אתכם. איש לא ישבור אותנו, איש לא יכניע אותנו, איש לא ימנע מאיתנו לעשות את מה שאתם מצפים, ועם ישראל ודורות שלמים מצפים להבטיח את נצח ישראל. זאת מהשימה שלנו, זאת המשימה של כולנו, ואני מברך אתכם ומחבק אתכם, אחד אחד וגם עושה זאת שרה, תודה רבה לכם".