לכבוד יום ההולדת שלי, הסתכלתי מסביב. ידידה טובה שלי, אלהה ברוכים, נאבקת זה כמה שנים עם סרטן שהולך ומתפשט, הולך ואוכל לה את הגוף מבפנים. טיפול ניסיוני אחרי טיפול ניסיוני (וכולם כמובן נכשלים), והיא באומץ רב ממשיכה להלחם, גם אם ההשפעות של כל טיפול הן נוראיות. בהתחשב באיברים בהם הסרטן בחר להתפשט, פלא שהיא עדיין בחיים. לא שמעתי אותה מתלוננת, ותמיד כשאני מתקשר ויש לה כוח לענות, היא פותחת בשאלה לשלום הורי, לשלומי אני. לכל היא דואגת.
אלהה הייתה אחראית (והיוזמת) של קרן החירום של הפדרציה היהודית-אמריקנית-פרסית. שם היא דאגה ליחידים ולמשפחות שאיתרא מזלם. תמיד בשקט, שלא להביך, ותמיד בצורה מאוד יעילה, הגיעה עזרה משמים. לפדרציה האמריקנית גופים שלמים שאמורים לעסוק בכך, והם נכשלים בגדול. והנה גוף של מתנדבים עם כספי תרומות מתייצב ודואג כשצריך.
אף פעם לא היה מחסום, קרי לא היית צריך להיות פרסי בכדי לזכות ביחס ובטיפול מצד קרן החירום של הפדרציה הפרסית. אני זוכר שפניתי פעם לאלהה לגבי ישראלית, ובמשך כשנתיים היא זכתה לעזרה בשכר דירה - בכדי לאפשר לה להמשיך לחיות בצורה עצמאית. אפרופו, למי שגר בעיר סנטה מוניקה, לעיר יש תוכנית דומה. הייתה נקודת זמן בתחילת המגיפה שהכסף אזל, אך חברי המועצה דחפו כאן ושם ומצאו את הכספים הנדרשים. אני יכול להעיד עד כמה התוכנית חשובה, יעילה ועוזרת.
ידידה אחרת משכבר הימים, שרבים אולי מכירים, היא דליה אולמר. דליה התאלמנה מבעלה לאחר משבר מיידוף, והיא מצאה עצמה נאלצת לעזוב את ביתם ולעבור לדירת חדר שהשכירה בעלת בית רוסיה-יהודית. החדר כה קטן, שממאות ציורים שציירה מהלך השנים, היא לא הייתה יכולה לשמור יותר מאחד או שניים. קרו שני דברים בו זמנית: המגיפה הגדולה ומחלת הדימנציה שהלכה והשתלטה עליה וגרמה לשכחה מוחלטת. המחלה והבדידות עודדו והעצימו זו את זו. דליה לא הייתה יכולה להמשיך לנהוג ומיד אחר כך גם לא להיות לבדה ללא השגחה.
נפלאות דרכי האלוהים. מחד-גיסא, בעלת החדר הייתה זו שזרקה אותה מהדירה (קראה למשטרה וגרמה לאשפוז בכוח), ומאידך היא זו שהכניסה אותה לבית טיפול והבראה של תעשיית הסרטים, שם היא החזיקה מעמד שנה, שכן כל מקום אצלם שווה זהב רב. גם בהמשך היא עזרה ודאגה למקום בו דליה נמצאת עד היום. רב מאוד ידוע בקהילה התקשר יום אחד, בדאגה - היכן דליה. הוא הבטיח לבקר אותה (דבר שכבר שנתיים או שלוש לא יצא אל הפועל). אילו רק לא היה יוזם ומבטיח. אילו רק היה שולח חברה צעירים מבית הכנסת שלו (לא בשבת) לבקר. זה היה מחייה נפשות ממש - שלה ושלהם כאחד.
הסיפור על דליה נוגע ללבי משני טעמים: המחלה מתנקמת בה מבפנים, והבדידות והנידוי מחוץ. ראשית, עולמה הצטמצם לחלוטין. היא נשמעת כפי שהיא הייתה תמיד - חריפה, ביקורתית, עם הומור, אינטליגנטית ומאד ישראלית - אך משנייה לשנייה היא לא זוכרת דבר. היא טובעת כל הזמן, ומנסה להבין - היכן היא, לאן נעלמה העצמאות שלה, מה קרה לעולם בו חיה. שנית, אין לה איש בעולם, ואיש לא בא לבקר. היא יכולה להיות זרוקה או מוזנחת, לאיש לא אכפת. כל מי שהכיר אותה בעבר נעלם. לרוב אלו היו הכרויות של נוחות, כשטוב ונעים, ויש כיבוד וכולם מתלבשים יפה ונהנים. אפילו היה ישראלי וישראלית שכל זמן שהם הצליחו לחלוב כסף (ממנה ומהמדינה), הם היו בנמצא. מהרגע שתזרים המזומנים יבש, הם נעלמו. לא טוב היות האדם לבדו. ועד כמה נוראה מחלת הדימנציה על כל צורותיה.
היה לי ידיד אחר, אדם גדול מאד, ששנים לא היה מסוגל לרדת מהמיטה. גרי שמו, והוא נהג לקרוא כמו ספוג. את הכל הוא ידע, ולא היה כמוהו לפתח תאוריות קונספירציה (לגבי ה-CIA ושאר גופים עלומים). ובכל זאת, תמיד נהנתי לשמוע את דבריו, גם אם עבורי רובם היו "מדע בדיוני." חבר טוב שלו גר איתו באותה דירה ודאג לו, עד שהגיע היום ואותו חבר חלה ותוך פרק זמן מאוד קצר נפטר. מכבי האש נקראו להעביר את גרי לבית חולים קייזר, ושם הוא חי.
חבר טוב אחר, איש דתי (נוצרי), נהג לבוא לבקר. הוא היה מביא איתו כל פעם משהו אחר, וכך הוא הפך לקשר לעולם החיצון. הוא דאג להביא לגרי אייפד ודמי מנוי שיוכל להתחבר לרשת, וכך גרי שתה בצמא תוכנית אחר תוכנית - טבע, טיולים, אוכל, היסטוריה, מתח ואקטואליה. נעמי שמר כינתה אותו "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאד" שאין כמותם. כל שיחה שלנו הייתה על הנשיא ביידן והאזרח טראמפ (באותו זמן הוא נרדף מכל עבר ועמד כנאשם בארבעה או חמישה משפטים שונים), כמו גם על הזוועות להן אחראית ישראל. המזל הוא שהיינו מסוגלים להקשיב זה לזה - גרי כי הייתי "קו חיים" עבורו, אז הוא נזהר שלא להכעיס אותי לחלוטין, ואני כי הוא היה "קו חיים" עבורי - חבר, איש שיחה, אדם מעניין עד מאד. דווקא מנסיונו של גרי למדתי עד כמה מרעילים את דעת הקהל בארה"ב (ובעולם). הוא ניזון ממה ששמע וראה, והכל היה נגד ישראל. מציאות מדומה. רעל תמידי. גרי הלך לעולמו, ואני מתגעגע עד מאוד לשיחות איתו. קרן אור לו ולי.
מדוע בחרתי להעלות על נס את אלהה, דליה הלכודה בבדידות-עד וגרי שהיה מרותק למיטה שנים רבות? כיון שביום הולדתי זה אני בן 59, ובמנהרות המוות בעזה נמצאים 59 שבויים ישראלים, חצי-חיים ומתים, וגם הם לכודים, ונלחמים על שפיותם וחייהם, נלחמים בסרטן כה אכזר, נוראי, והסמליות של 59 חטופים ו-59 שנים לא נעלמה מעיני. יתרה מכך, נולדתי בה׳ באייר, כשמדינת ישראל המודרנית חגגה ח"י שנים לקיומה. 18 שנים שמנינן "חיים."
מי יתן שהחטופים כולם יחזרו הביתה, עכשיו ממש. הבטחנו בשבוע שעבר "לעולם לא עוד", ומה שווה ההבטחה, כש-59 מאיתנו נמצאים בשבי האכזר? פעם, לפני 80 שנים לא הייתה לנו מדינת ישראל - אלא בגדר חלום. היום יש, וצבא חזק לנו, ובכל זאת חמאס-דאעש מחזיק כמעט שנתיים 59 מתוך 255 החטופים שלקח ביום שבת שבעה באוקטובר, 2023. הלב נשבר, והנשמה אינה יודעת מנוחה. יום הולדתי זה, יום הולדתה של ישראל, אינו זמן שמחה. אנחנו בעיצומה של מלחמה, אכזרית ונוראה. חייבים לנצח, אסור להרפות.
חזק חזק ונתחזק
עם ישראל חי
נצח ישראל לא ישקר