הודעתו של רונן בר על פרישתו מראשות השב"כ ב-15 ביוני, אין משמעותה בהכרח סיום המאבק המשפטי סביב החלטת הממשלה להדיחו. האירוע יכול להמשיך ולהתגלגל בשורה של נתיבים, לעיתים מקבילים ולעיתים משלימים.
אפשרות ראשונה: הממשלה ו
בנימין נתניהו מבהירים שהודעת הפרישה אינה מקובלת עליהם ושהם עומדים על הדחתו המיידית של בר. תאריך היעד שקבעה הממשלה היה 10 באפריל וההדחה הוקפאה בצו ביניים של בג"ץ. כעת הם יכולים לומר: מאחר שבר עצמו הודיע על עזיבתו, הרי שהוא למעשה ויתר על הטענות נגד הדחתו ויש לממש את החלטת הממשלה. העתירות הפכו לתיאורטיות, ובג"ץ פסק אין-ספור פעמים שאינו דן בעתירות כאלה.
במקרה כזה, יהיה צורך לקבל את התייחסות העותרים והיועצת המשפטית גלי מיארה. הללו צפויים להשיב, כי טענותיהם נגד ההדחה עומדות בעינן וכי בר רק מממש את מה שהצהיר לפני חודשים רבים, בלי קשר להדחה - שהוא לא ישלים את כהונתו. הם גם יאמרו, כי חשוב להבהיר בפסיקה כיצד יכולה הממשלה להדיח את ראש השב"כ ובכירים אחרים.
האם יהיה צורך גם בהכרעה עובדתית בין גרסאותיהם הסותרות של נתניהו ובר בתצהיריהם? על פניו, אם הדיון הוא לכל היותר צופה פני עתיד, יכולים השופטים
יצחק עמית,
נעם סולברג ו
דפנה ברק-ארז לעסוק רק בצד המינהלי של העתירות ולקבוע את הנהלים ברמה העקרונית (למשל: חובת הנמקה, שימוע ממשי והיוועצות בוועדה למינויים בכירים). במצב הנוכחי, אין צורך משפטי בקביעה מדוע הממשלה החליטה להדיח את בר - מסיבות ענייניות כגרסתו של נתניהו, או משיקולים זרים כטענתו של בר. יש כמובן צורך ציבורי, אבל זהו עניין לוועדת חקירה ולא לבית המשפט העליון.
אפשרות שנייה: כמו הקודמת, אך כאשר הממשלה ונתניהו אומרים שלפנים משורת הדין יסכימו ש-15 ביוני יהיה מועד הפרישה המוסכם. הם גם עשויים להתנות זאת בכך שהעתירות יימחקו, אולי תוך הבהרה שזכויות העותרים שמורות להם אם מקרה דומה יישנה בעתיד (למשל בעניינה של מיארה). גם כאן, צפויים הצדדים האחרים לבקש הכרעה עקרונית.
אפשרות שלישית: בג"ץ מסכים שהעתירות הפכו לתיאורטיות ומוחק אותן תוך שמירת זכויות, בלא פסק דין עקרוני ובוודאי שבלא הכרעה במחלוקת העובדתית. היתרון של אפשרות זו הוא הנמכת הלהבות, שללא ספק פוגעות משמעותית בביטחון המדינה. החיסרון שלה הוא העדר קריטריונים ברורים להדחת בכירים, במיוחד לנוכח המהלך נגד מיארה.
אפשרות רביעית: בג"ץ קובע שיש צורך בהכרעה עקרונית ומפרסם פסק דין מנומק, שסביר להניח שייקבעו בו הנהלים להדחת בכירים. לעומת זאת, כאמור, הצורך בהכרעה עובדתית פוחת משמעותית ואולי גם נעלם, כי לא צריך לקבוע נקודתית מדוע הודח בר.