4. מספרי הנופלים ממשיכים לעלות, המלחמה לא נגמרה ואכן נדרש ניצחון. יש להניח כי רוב משפחות הנופלים אינן רוצות שהקרבתן תסתכם בניצחון פירוס או באשליות על ממלכת ישראל השלישית. ניצחון אמיתי לא נבחן בעת סיום הקרבות. הוא נבחן בשיפור המציאות הביטחונית לאורך זמן. 5. יונתן דוד דיטש ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה, היה רוצה שבנו הקטן, ארי, יחיה במדינה בטוחה ומשגשגת. יונתן לא נלחם על-מנת שיוקם יישוב יהודי ברצועת עזה, או שיוקם בית מקדש באתר הר-הבית בירושלים. אם ארי ילמד בעוד מספר שנים בבית הספר שבזכות גבורת אביו וחבריו הלוחמים שבו לביתם כל החטופים, חיים וחללים, שחמאס לא שולט עוד בעזה, ושישראל היא זו האחראית לביטחון ופועלת לכך שלאורך שנים לא ישתקף עוד איום על אזרחיה מעזה - יהיה זה ניצחון. נכון, הניצחון לא יפחית את הכאב, אך האובדן והקושי יעניקו לארי מניית זהב בביטחון ישראל, שאביו קנה לו ושילם בחייו. 6. המלחמה הנוכחית היא נקודת מפנה בתפיסת ערך השוויון בנטל. לא עוד חלק קטן מהחברה הישראלית ישא בנטל הביטחון והלחימה. ללא שוויון בנטל, מדינת ישראל ומערכת הביטחון לא יוכלו להמשיך ולהתמודד עם האתגרים שבפניהן ולעמוד במשימותיה, לא בהיבט הערכי וגם לא בהיבט המבצעי. כל אזרחי ישראל נדרשים להיות שותפים שווים, בלי קשר לאמונה דתית, אידיאולוגיה או מגדר. על כולם לתמוך בחומת הביטחון ולשמור שתעמוד על תילה. מי שיכול וכשיר נפשית וגופנית להילחם, יילחם. לא יהיו עוד רוכבי חינם. גיוס לכולם ועכשיו. 7. המחיר ששילמנו כבד מאוד. מלחמה היא רע הכרחי, היא לא מצב רצוי, ושיקולים בדבר מידת הכרחיותה הם בתחום האחריות המקצועי של הדרג המדיני. אנשי צבא צריכים להיות מוכנים כל הזמן לשלם את המחיר של המלחמה, אך הם, וגם כל אזרחי המדינה, חייבים להאמין שהדרג המדיני מנחה את הפעלת הצבא ואת המלחמה לתכלית ראויה, ושהם עושים זאת רק כמוצא אחרון. זאת, בלי חדירה והשפעה של כל שיקול זר אלא רק למען מימוש האינטרסים הביטחוניים של המדינה. זהו קודש הקודשים של צבא עם ממלכתי. 8. בה בעת, אין לשגות באשליות כאילו המלחמה אמורה לפתור את כל בעיות הביטחון של ישראל. דוד בן-גוריון גרס, כי מדינת ישראל משגשגת בין המלחמות ולכן מלחמות חייבות להיות קצרות, אגרסיביות ויעילות, וקבע שפרק הזמן ביניהן הוא חשוב ביותר. עקרון זה חייב להיות המצפן של תפיסת הביטחון. אסור שטראומת 7 באוקטובר תביא לתיקון-יתר טוטאלי בשל אפקט פוסט-טראומטי לאומי. אין "ביטחון מוחלט" ואין "שלום מוחלט". כל מי ששואף להשיג אחד משניהם על בסיס אידיאליסטי או פוליטי - יביא עלינו אסון.

כל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום הכיפורים של החברה הישראלית כולה. זהו יום של הרהור, של חרטה ושל תקווה לעתיד טוב יותר. יום הזיכרון של שנת 2025 אינו שונה במובן זה, אך השנה אנו נמצאים שוב בצומת דרכים:

• האם פנינו לכיבוש מחודש של רצועת עזה, להשלטת ממשל צבאי ישראלי בה ולקיום מערכה מתמשכת נגד מלחמת הגרילה שבוא תבוא בתום הכיבוש? או האם פנינו להסכם שיביא לסיום המלחמה בתמורה להחזרת כל החטופים, להחלפת שלטון חמאס, וליצירת משטר ביטחון חדש, פרו-אקטיבי, שישמור על ביטחונם של תושבי דרום הארץ?

• האם פנינו למלחמה בסוריה, ליצירת רצועת ביטחון חדשה בלבנון ולהתמודדות עם ארגוני טרור חדשים שיצמחו בחזית הצפון? או שמא לנורמליזציה עם לבנון וסוריה, במסגרת פיקוח והסדרה בינלאומיים שיבטיחו את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל?

• האם פנינו למזרח תיכון גרעיני, שבו לאירן יש נשק גרעיני ומתחיל מרוץ חימוש גרעיני באזור, שהוא הנפיץ בתבל, או שמא להסכם אמין, איכותי, העונה על האינטרסים של ישראל ומבטיח שלאירן לא יהיה לעולם נשק גרעיני? ואם לא יושג הסכם בסוגיית הגרעין האירני ופנינו למערכה צבאית נגד אתרי הגרעין, האם מערכה זו תהיה מצג שווא של תקיפה חלקית, שלא תסיר את האיום, או מערכה אפקטיבית, רחבה ויעילה, שאליה יש לקוות?

• האם נמשיך לנהל לעד את הסכסוך בזירה הפלשתינית, בתקווה ש"יהיה בסדר"? או לחלופין, נתבונן בעיניים פקוחות במציאות הדמוגרפית בין הים התיכון לנהר הירדן, ונבין שיש לקבל החלטות מדיניות וטריטוריאליות כבדות משקל וקשות, שיבטיחו את שימור זהותה של מדינת ישראל היקרה, כמדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית ומשגשגת, כחלק ממשפחת העמים.

עלינו לעשות כל שיידרש כדי לתקן את המצב, לקדם מציאות של שגשוג וביטחון יציב לאזרחי המדינה האהובה שלנו. לא להפסיק לפעול להשבתם של כל החטופים במהרה לגבולות המדינה - את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה. ליבנו תמיד, והיום במיוחד, עם משפחות הנופלים והנופלות, ההורים, האלמנות, החברים והיתומים, עם אזרחי ישראל כולם.