סרטו הדוקומנטרי של אנדרס וייל (2024) על הבמאית והצלמת לני ריפנשטאל (2003-1902) לא מסביר, לא נוקט עמדה, רק מראה, ובעריכה לא לינארית, כך שהתשובה לשאלה שנשאלת בתחילת הסרט ניתנת רק בסופו, בבחינת "והמבין יבין". כמובן, לצופים הישראלים, כמו אלה שצפו בו (19.4.2025) באולם אסיה הענק במוזאון ת"א, היה ברור: היא משקרת, מעמידה פנים, מיתממת. הבעיה שרבים אחרים, בעיקר גרמנים ותיקי המפלגה הנאצית, מאמינים לה ותומכים בה, ומעידים על כך אלפי מכתבי ההערצה שקיבלה ושמרה.
לשאלה הראשונה של המראיין בסרט: לו ניתן לך, האם היית משנה משהו בחייך, ענתה: "לא. מלבד אולי כמה טעויות"... ולא ניתן המשך או הסבר. הסרט ממשיך בצילומי פניה היפות, בניסיונותיה לככב כרקדנית בלט, בהופעתה בסרט "הכחול העמוק" כמטפסת הרים, ואח"כ כבמאית הסרט על המפלגה הנאצית באסיפה ובמצעד הצבא בנירנברג, עם היטלר העומד בראשה.
לא ניתן בסרט הסבר איך הגיעה להיטלר, ומי או מה סלל את דרכה למעמד במאית הבית של היטלר. בחיפוש אחר תשובה מצאתי דווקא בעיתונות העברית באותה עת כתבות וכותרות כמו "אהובתו היהודייה של היטלר", (בעיתון דאר היום,20 במרס 1931, עמ' 7), כשזה ואחרים מסתמכים על העיתון הצרפתי לה סואר ((le soir).
בסרט מספרת ריפנשטאל כי גבלר, שר התעמולה בגרמניה הנאצית, חיזר אחריה באובססיביות ואף ניסה לכפות עצמו עליה בכוח. במאמרים אחרים שקראתי נכתב שגבלר תיעב אותה ואף מנע את כניסתה לכינוס שאירגן למוזמני המפלגה.
בסרט מוצגים הראיונות הרבים שנתנה בטלוויזיה. באחד מהם היא מתעמתת עם שורדת שואה יהודייה הטוענת שהבמאית ידעה על מעשי הנאצים. היא עונה שלא ראתה כי יהודים נעלמו לפתע מהערים בגרמניה ולא שמעה על מחנות ההשמדה. המרואיינת היהודייה נשאלה מה עיסוקה וכשענתה שהיא פועלת פשוטה הבמאית התנערה ממנה בזלזול... ראיונות רבים כאלה מוצגים בסרט, בחלקם ריפנשטאל עוצרת את המצלמה ואף עוזבת את האולפן באמצע, כאשר נטען נגדה שהייתה חברת המפלגה הנאצית וידעה על המתרחש.
תמוה מדוע היא המשיכה לבוא לראיונות רבים כאלה אם יצאה מהם בכעס ובטרוניות. רק בסוף הסרט נרמזת התשובה. הבמאית שואלת חבר שלה שמתראיין לטלוויזיה כמה כסף הוא מקבל לכל ראיון. כשהוא אומר לה "כחמש מאות מרק" היא עונה: "אני לא מתראיינת בפחות מ-10,000 מרק". כנראה שגם זה היה סוג של פרנסה כאשר בערבות ימיה (חייה 101 שנה ) לא עשתה יותר סרטים.
בסרטה "אולימפיה: פסטיבל האומות", ו"אולימפיה: פסטיבל של יופי" (שני חלקים על אולימפיאדת ברלין שנערכה בשנת 1936) השתתפו 80 צלמים שעזרו לה לצלם את הספורטאים מזוויות שונות. היא התרכזה בעיקר ביפי הגוף, בקלוז אפ על השרירים, על התנועה, זאת בהתאם לדוקטרינת הגזע העליון, הארי. ריפנשטאל ביימה את הסרטים "ניצחון הרוח" ו"אולימפיה" - אשר קידמו ביודעין את התעמולה הנאצית וחגגו את עליונות הגזע הארי. למרות זאת סרטים אלה זכו לפרסים רבים ועדיין נחשבים אבן דרך בתולדות הקולנוע וחדשנים בצילום.
לאחר שלא קיבלה יותר הזמנות לסרטים החליטה להתמקד בצילום ויצאה לצלם את שבט הנובה באפריקה, כחלק מהטרנד של צילום אנתרופולוגי אז. ניתן לראות בעליל שהיא מביימת את הילידים בריקוד שם, ובאחת התמונות נראית אף פרסומת לאבקת כביסה גרמנית במרכז התמונה. צלם הצעיר ממנה בארבעים שנה התלווה אליה בצילומים בסודן, כשהיא בת 60 והוא היה בן 20. הוא היה העוזר האישי שלה מאז עד שהתחתנו, שנה לפני שנפטרה, בגיל 101.
למרות שהוכח כי הייתה מקורבת להיטלר, לגבלס ולחוגים הנאצים, ידעה על רצח יהודים ואף גרמה להרג יהודים בעת שצילמה בפולין, היא נחקרה על עברה אך יצאה זכאית וטענה בכל תוקף "לא ראיתי, לא ידעתי"...