גדוד צנחנים מילואים מס׳ 66, בפיקודו של יוסי יפה מחטיבתו של דני מט, הוטס ב-9 באוקטובר לבלוזה כדי להשתתף במתקפת הקחצ"ר. יוסי יפה סיפר: "קיבלנו הוראה לרדת למטה. אמרו לנו להגיע לשדה התעופה. זה לא היה מפורט, לא אמרו לאן בדיוק. באנו לטרמינל של ׳ארקיע׳ בלוד. לא היה שם אף אחד שידע לאן ולמי עלינו לפנות. מצאנו מישהו, התרוצצנו, ובסופו של דבר הגענו אל המטוסים. יחד איתנו טסו חלק מפלוגת המפקדה ושלוש פלוגות מוקטנות. את הפלוגה המסַיַּעַת ואת פלוגה א׳ השארנו בבסיס, וגם כמה אנשים מכל פלוגה, כדי לא לעבור על המִכסָה שקבעו לנו להטיס לבלוזה.¹ הפקודה הייתה להעלות רק שמונים איש על כל מטוס. העלינו יותר. סגני, דורון מור, העלה על אחד ה׳הרקולסים׳ מאה וארבעים איש עם ציודם. "הגענו לבלוזה בלילה. אנשי צֶוֶת הקרקע לא סימנו את שדה התעופה, והטייס, אמנון ליבני, אמר להם שאין הוא רואה את המסלול. אחרי כמה סיבובים באויר נחתנו. חיכה לי ג׳יפ ונסעתי לחפ"ק, בבונקר בבלוזה. אמרתי לאנשי הגדוד לחכות ליד המסלולים. בחפ"ק מצאתי את דוביק תמרי (סגנו של אברהם אדן). קלמן מגן היה אמור להגיע ² ולקבל את הפיקוד".³

כשהיה גדוד 66 בדרכו לבלוזה, נודע במטה הכללי על כשלון תקיפת המארב המצרי בדרך ל"בודפסט". אולי נפל פחד על הפיקוד הבכיר, ואולי חזר אליו ההיגיון; סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, בא לחפ"ק של גונן, הורה לבטל את הניסיון לכבוש את פורט פואד, ואישר לו לנסות לחבור שוב ל"בודפסט", אבל רק עם חי"ר, כדי לא לאבד טנקים. בשעה 17.30 הודיע מפקד "כוח נמר", קלמן מגן, לאלוף הפיקוד שמואל גונן: "אני מנסה לפצח את המארב". גונן פקד: "עבור בלי טנקים, עם הרבה ארטילריה וירי רב". טל לקח מידו את המיקרופון של מכשיר הקשר, ואמר לקלמן מגן: "אם זה יעלה בטנק אחד זה לא שווה, כל ה׳בודפסט׳ ". ואני שואל: האם צה"ל הקים את גייסות השריון כדי לשמור על הטנקים ולא כדי להפעילם בקרב? והלא צה"ל אף ניטרל את הצנחנים ואת החי"ר משום שמפקדיו – טל, גונן ואחרים – האמינו, שטנקים מסוגלים לבצע את רוב המשימות שהיו מוטלות לפני-כן על החי"ר. לטענתי, ההחלטה לא להפעיל טנקים בפריצה ל"בודפסט" הייתה הודאה בכישלונה של אותה תפיסה ביטחונית, והצהרת אי-אמון בטנקים, או שמא היו אלו מפקדים שאינם יודעים להפעיל טנקים כראוי. המודה והמצהיר היה "מר שריון", סגן הרמטכ"ל ישראל טל. ההוראות שהנחיתו שני אלופים על התת-אלוף, מגן, איך להפעיל את הכוח שברשותו נגד מארב, מלמדות שהם לא בטחו בשיקול-דעתו. אני מוצא בכך חיזוק לטענתי: אין מפקדים מקצועיים לצה"ל, ומפקדיו הבכירים יודעים זאת ואינם סומכים על הכפופים להם. לכן סגנון הפיקוד שלהם הדוק, ולכן אין הם מרשים לפקודיהם ליזום בקרב. טל וגונן נתנו הוראות מדויקות למגן, ומגן נתן הוראות מדויקות לכפופים לו. הדבר אִפשר רק מעט מאוד יוזמת מפקדים קרביים במלחמת יום הכיפורים, ופחות מכול בגייסות השריון. לביטול המבצע נתלַוָּה המלל הרגיל במטכ"ל: אם ייכבשו פורט פואד ופורט סעיד, עלולות להיות בעיות בהחזקת הכוחות ביעדים אלה, ואם יהיה הכרח לסגת מן האזור, צפויה להם סכנת ניתוק. עוד נימוק: הכיבוש יאריך את קו החזית, ואילו לצה"ל רצוי לקצר את הקו, לעבות את המערך, והוא זקוק לעומק גאוגרפי-אסטרטגי. נימוקים אלה התגלו לדיין, לאלעזר ולטל ב-9 באוקטובר רק בלילה, אחרי התרשמות אינטואיטיבית והִתיַעֲצות חפוזה. קודם לכן, בצהרי אותו יום, כשהיה עליהם לנתח את המבצע המתוכנן מכל ההבטים שחובה היה לנתחם, לא היה זכר לאותם נימוקים. אז מה השתנה? והרי בין הצהרים ללילה לא אֵרע שום דבר שהיה עשוי לשנות את חשיבתם. ללמדך שבצה"ל לא היו מפקדים מקצועיים, כי צה"ל איננו צבא מקצועי.

ביטול הפשיטה על פורט פואד ופורט סעיד בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר לא מנע ניסיונות אחרים של המטכ"ל, פיקוד הדרום ו"כוח נמר" לבצע אותה. כבר ביום שהמבצע בוטל, בשעות הלילה, אמר דיין לאלעזר ולחיים בר-לב, שתודרך לקראת נסיעתו דרומה לקבל את הפיקוד על החזית: "נוצרה קוניונקטורה נוחה לכיבוש פורט סעיד... וחבל לאבד את ההזדמנות. מצד שני אני לא בטוח שאפשר בקלות לקחת את זה... ולכן יש לעשותו רק אם יש הזדמנות יוצאת מהכלל טוב... ולא לאבד מטוסים וטנקים על מבצע שולי".⁴ ב-10 באוקטובר ביקש פיקוד הדרום מעמנואל שקד במברק לרדת לסיני. בשעה 16.42 שאל שקד את סגנו של גונן, תת-אלוף (מיל') אורי בן-ארי, במכשיר הקשר: "שלחתם דרישה שהמפקדה שלנו תרד למטה. מה הכַּוָּנָה?". בן-ארי: "הכַּוָּנָה לתכנן ולבצע את פורט פואד ופורט סעיד. זה יתגלגל. זה ביצוע". רב-סרן דורון מור, סגנו של יוסי יפה, סיפר: "עשינו כמה תכנונים ותרגילים וסיורי-לילה על מחטף פורט סעיד".⁵ מתפקוד של מפקדי צה"ל בגזרה הזאת סביר להניח שאי-ביצוע "המבצע המיוחד" הזה היה מזלם הטוב של הלוחמים. יוסי יפה: "המפקדים בבלוזה אמרו שהמארב החוסם את הדרך ל׳בודפסט׳ שוהה בשטח מתחילת המלחמה, וכבר שלושה ימים לא מצליחים לסלק אותו. זאת תהיה המשימה שלי מחר בבוקר. ניסיתי לתחקר את אחד הקצינים של ׳שקד׳ שחזר משם, כדי לקבל מידע. הרבה לא יכולתי להוציא ממנו. אנשי ׳שקד׳ והחרמ"ש סיפרו עלילות גבורה על קולונל מצרי שיושב עם חייליו". מפקד פלוגה ב׳, דודיק רוטנברג: "מפקד חטיבת החרמ"ש פקד עלינו לסלק את הקומנדו המצרי. סיפרו שמטוס תצפית גילה את המארב ושלחו את ׳שקד׳ עם חרמ"ש לסלק אותו. במכשיר הקשר פקדו על אנשי ׳שקד׳ לשחוט את המצרים, הם נכנסו לשדה-טילים, והמצרים 'שחטו' אותם. נשארו שם נגמ"שים בוערים. ביקשו את התערבותנו". יוסי יפה: "בלילה התארגַּנּו בבלוזה. ביום רביעי, 10 באוקטובר, עם שחר, יצאנו. פלוגה ג׳ של בנצי ויינר הייתה ראשונה, ואחריה הפלוגה של דודיק. התקדמנו בפריסה, וכשהתקרבנו ביקשתי להוריד על המצרים אש ארטילרית. קלמן מגן עבר מעלינו במטוס ודיוֵח לי שהמצרים הסתלקו, ולכן אין צורך באש ארטילרית. בכל-זאת ביקשתי הנחתה ארטילרית. התקרבנו בזהירות ומצאנו מקום ריק. שני נגמ"שים התקדמו ל׳בודפסט׳ וחטפו הפגזה ארטילרית מצרית. חזרנו לבלוזה".⁶ תת-אלוף בן-ציון (בנצי) וינר, מפקד פלוגה ג׳: "בבלוזה קיבלנו נגמ"שים מיחידות החרמ"ש שברחו מהקו. אחדים מהם היו נטושים ועל אחרים נשארו מפקד ונהג. עד אז לא ראינו נגמ"שים ולא ידענו להפעיל אותם. עשינו עליהם תרגול קצר. את הידע הממשי רכשנו תוך-כדי המלחמה. היה קשה להפעיל מכשירי-קשר מתוך הנגמ"ש. עם הנגמ"שים האלה הלכנו לסלק את המארב המצרי בדרך ל׳בודפסט׳ ".⁷ בשעה 08.25 דיוֵח קלמן מגן לשמואל גונן במכשיר הקשר: "כנראה המארב ריק. (אני) נכנס עם זחל"מים". גונן השיב: "אתה נכנס עם זחל"מים, והחי"ר הולך ברגל. תתחבר ל׳בודפסט׳ ותשאיר שם כוח כדי שלא יבואו עוד פעם".

יוסי יפה: "באותו יום אחרי-הצהרים הוזעקנו לתפוס מערך סביב שדה התעופה בבלוזה, להגנה מפני פריצה של שריון מצרי. זאת הייתה אגדה. הוטל עלינו לעמוד עם עוזים מול טנקים. חטפנו הפגזה, והחבר'ה נכנסו עמוק לאדמה. אחרי ההפגזה נעלם אחד מאיתנו, ואחרי שבועיים גילינו אותו ברפידים. התקפת שריון לא היתה".⁸ דוד רוטנברג: "בילינו בבלוזה בסיורים ליליים חסרי תכלית. קלמן מגן וששון, שהחליף אותו, יזמו פעילות כדי שאנשים ירגישו שהם עושים משהו. לא היה ערך לפעילות הזאת. לחדירות לא היה המשך. לא הייתה כַּוָּנָה לנצל הצלחות. כל הזמן היינו אִתם בויכוח. עם נחיתות קומנדו מצרי שלא היו. בגלל התראות-שָוא סרקנו עשרות קילומטרים. הם פחדו ששריון מצרי יתקוף מקנטרה את בלוזה, והיו עסוקים בהקמת מערך הגנה. כל השהות שלנו בבלוזה מאופיינת בבזבוז משוֵע של לוחמים מעולים".⁹

אחרי מלחמת יום הכיפורים ניסו ראשי מערכת הביטחון לתרץ את ליקויי תפקודו של צה"ל במחדל המודיעיני ובהפתעה, וטענו כי אילו היו התנאים אחרים, היה צה"ל מתפקד אחרת ומוכיח את רמתו (ואת רמתם האישית) הגבוהה. טענה זו, שרבים מתיַחֲסים אליה ברצינות, היא אנטי-אינטלקטואלית. על כל צבא להיות מוכן למקרה הרע ביותר. הפתעה וכישלון מודיעיני אינם מקרה חריג במלחמות, אלא נורמה. גישה נוגדת-שֵׂכֶל זו חזרה על עצמה ב-7 באוקטובר 2023 כאשר אמ"ן והשב"כ כשלו לפני התקפת החמאס, למרות שהיה מידע, אך הבנה לא היתה. הפיקוד העליון לא תִפקד יום שלם, ובשנה וחצי של מלחמה בעזה התברר שצה"ל הוכן למלחמה אחרת, ואולי בכלל לא הוכן לשום מלחמה שהיא. מהפעלת חטיבות הצנחנים בימים הראשונים של המלחמה אפשר ללמוד, שצדקו הטוענים (אלוף-משנה דני וולף-רהב, סגן-אלוף דוד רוטנברג ואחרים) שלא הייתה לפיקוד הבכיר של צה"ל תפיסת מלחמה מגובשת; שתפיסותיו לא התאמו למציאות הצבאית, ושהצנחנים היו בנים חורגים בצה"ל. לוחמים מנוסים, בעלי פוטנציאל פיקודי גבוה ומוטיבציה רבה, נדחקו הצִדה כאילו לא היו רצויים. באוקטובר 1973 היו הטובים שבצעירי ישראל מגויסים בחטיבות הצנחנים. הכוח הזה בוזבז. נראה שבימי המלחמה הראשונים סבלו ראשי מערכת הביטחון מהלם – כמו שיורשיהם סבלו ב-7.10.2023. מידע מדויק על ההתרחשויות בחזית לא היה להם, ואת המידע שקיבלו לא הבינו ולא ניתחו נכון. לא הייתה להם שליטה על הכוחות בחזיתות. והרי אין פיקוד בלי מידע, הבנה ושליטה. הקרבות הראשונים של צה"ל במלחמה הזאת התנהלו ללא פיקוד ממשי. ההחלטות היו מנותקות מן המציאות ורובן גרמו אך נזקים. להֶשֵׂגים הביאו לא החלטות הדרג הבכיר אלא מהלכי המפקדים והלוחמים בקו המגע. תוך-כדי מלחמה חברו ראשי מערכת הביטחון לאחוַת גנרלים, ששׂמה לה למטרה להסתיר את האמת מעיני הלוחמים ומעיני הציבור. "ברית הנכשלים" הזאת מנעה ניהול נבון של המלחמה גם בהמשכה. ימי המלחמה הראשונים לא היו תוצאת תאונה לאומית אלא פועל יוצא של תרבות לאומית, ולצערנו הדבר היה גם סימן לבאות. תפקודן של חטיבות הצנחנים במלחמת לבנון ("שלום הגליל") מפריך את הטענה, שלולא המחדל המודיעיני וההפתעה ביום הכיפורים "הכול היה אחרת". בספרם, "לקחי המלחמה המודרנית", ניתחו שני החוקרים האמריקנים אנטוני קוֹרדסמן ואברהם וגנר את מלחמות יום הכיפורים, לבנון, אפגניסטן, אירן-עירק ופוקלנד, והגיעו למסקנה, שצה"ל הוא צבא מפגר יחסית ושַיָּך לקבוצת העולם השלישי. בניגוד לצבאות ארצות-הברית וצרפת, לא השתמש צה"ל כראוי בציוד חדיש לקליטת מידע צבאי, לניתוחו ולעיבודו בשתי מלחמותיו הנ"ל, ולמפקדיו לא היה סיכוי לדעת מה מתרחש בחזית בזמן אמיתי כדי לשלוט על העוצבות. לדעת המחברים, צה"ל הוא צבא בלתי-אינטליגנטי. לדעתי, הוא נשאר כזה עד כתיבת שורות אלה ב-2025. ¹⁰ זאת הסיבה העיקרית שממשלת רבין הכירה באש"ף ב"הסכם אוסלו" ופתחה בתהליך של הקמת המדינה הפלשתינית.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ הרי תוצאות מחקר פנימי, שניה ל בצה"ל, בתחילת שנות התשעים, איש מילואים, דוקטור לניתוח מערכות ומנהל מחלקה לניתוח מערכות בקונצרן ישראלי גדול: "מפקדי העוצבות, מרמת מפקד חטיבה ומעלה, מכירים מעט את עוצבותיהם. זאת הֶכֵּרות אינטואיטיבית בלבד. הם אינם שולטים בכל הנתונים הרלוונטיים להפעלת העוצבות, וממֵילא תפקודם לקוי. אי-ידיעת האויב איננה הליקוי העיקרי של מפקדי צה"ל אלא אי-ידיעת עצמם. "דע את עצמך" הוא הבסיס של התרבות המדעית. מסתבר שהתרבות הזאת אינה נחלתו של צה"ל. צבא זה אינו מנצל את האפשרויות שמעמידים לרשותו המדע והטכנולוגיה והוא מפגר בהרבה אחרי צבא ארצות-הברית, למשל, שרמתו הוכחה במלחמת-המפרץ השנייה ב-1991. ______________________ בשבוע הבא: המצרים היו יעילים ומיומנים יותר מצה"ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים; בשתי המלחמות מפקדי צה"ל הבכירים הוכו בהלם בתחילתה ותפקדו בפוסט-טראומה בהמשכה; החי"ר הישראלי בורח! מה הלקחים, ואיזה מהפך יש לחולל בישראל?!

1. הויתור על סיוע ארטילרי צמוד הינו הוכחה לחוסר המקצועיות של המפקדים, שלא הבינו כמה חיוני סיוע כזה במבצעים יבשתיים, ורובם גם לא ידעו להפעיל סיוע ארטילרי. גם רפאל איתן ויתר על סיוע ארטילרי צמוד במלחמת ששת הימים בקרבות רפיח, וכשעבר עוזי יאירי עם גדוד 890 ממרחב שלמה לחַוָה הסינית, הוא השאיר במרחב שלמה את גדוד המרגמות הכבדות של החטיבה. התוצאה הייתה הרת אסון. 2. קלמן מגן קיבל את הפיקוד על הגִזרה עוד ביום שבת 6 באוקטובר בערב. כשהגיע אברהם אדן לבלוזה, ביום א׳ 7 באוקטובר בבוקר, עבר אליו הפיקוד. ביום ג׳, 9 באוקטובר הוקם "כוח נמר" בפיקודו של קלמן מגן, שקיבל את האחריות בגזרה הצפונית. אחרי שאברהם מנדלר נהרג, קיבל קלמן מגן את הפיקוד על אוגדתו, וראש המטה של שמואל גונן, יצחק ששון, קיבל את הפיקוד על "כוח נמר". 3. א"מ (ארכיון המחבר), עדות יוסי יפה בתחקירי חטיבה 55. 4. אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות, 1993. 5. א"מ, עדות של דורון מור בתחקירי חטיבה 55. 6. א"מ, עדות יוסי יפה בתחקירי חטיבה 55. 7. א"מ, עדות של בן-ציון וינר בתחקירי חטיבה 55; ראיון עם בן-ציון וינר ב-5 במאי 1985. 8. א"מ, העדות הנ"ל של יוסי יפה. 9. א"מ, תחקירי חטיבה 55 והראיון הנ"ל עם דוד רוטנברג. 10. A‪. Cordesman & A. Wagner, "The Lessons of Modern War", 1990‬.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬