ביום 7 באוקטובר, כמו ישראלים רבים, עמדתי נדהם וכואב מול המציאות שנחשפה: מתקפה אכזרית של ארגון הטרור חמאס, שחשפה את פגיעותה של ישראל ואת עומק השבר. ברגעים הראשונים של אותה זוועה, ניסיתי להבין - מהי הדרך שתשיב לנו את הכוח, את האמונה, את היכולת לעמוד שוב זקופים?
מתוך כאב עמוק, שהוא נחלת כל חלקי העם, מימין ומשמאל, בני פריפריה ומרכז, לוחמים והורים, גיבשתי שתי דרכים אסטרטגיות. הן שונות זו מזו באופיין, אך שתיהן נועדו להוביל לניצחון. לא היה בהן טוב מוחלט או רע מוחלט, אלא שתי בחירות קשות, שלכל אחת מהן מחיר כבד - מחיר בדמים, בתודעה, ובזהות הלאומית.
שתי דרכים, שתי גישות:
1. הדרך הראשונה - תגובה צבאית ישירה, שזוהי הדרך שנבחרה בפועל: כניסה קרקעית לעזה, שחיקה מתמשכת של הכוחות העוינים והמשך לחימה על-פי כללי עימות צבאי.
2. הדרך השנייה - ניצחון הסברתי והסלמה בצפון - לא להיכנס כלל לעזה, אלא להכניס כתבים ואמצעי תקשורת בינלאומיים לזירת הטבח ולחשוף את הזוועות לעיני כל. במקביל, למקד את הלחימה בזירה הצפונית, ולנהל את משבר בני הערובה כמאבק מוסרי ולא צבאי כולל.
באופציה השנייה, ישראל הייתה נדרשת לשלם מחיר פסיכולוגי כבד - להיראות בעיני העולם כמי ש"נכנעה" זמנית כדי להציל את בניה. אך בתמורה הייתה עשויה להשיג ניצחון מוסרי והסברתי חסר תקדים. ברור שהאופציה הראשונה קשה לא פחות: הקרבת אזרחים, הקרבת בני ערובה, והליכה בדרך של הכרעה צבאית. וגם בה - לחצים חיצוניים הקשו על מיצוי המהלך.
מגבלות חיצוניות:
גורמים בזירה הבינלאומית הקשו על ישראל בכל אחת מהדרכים. לא התאפשר ניהול מלחמה כוללת מול חיזבאללה, ונכפה סיוע "הומניטרי" שחיזק את חמאס. שתי הדרכים נותרו, כל אחת בדרכה, בלתי ממומשות במלואן.
הכרעה קשה - ללא תשובה מוחלטת: לכן, אין אמת אחת. הברירה הייתה קיומית - בין טוב לטוב פחות. כל אחת מהאופציות דרשה הקרבה קשה. כל אחת מהן נשאה סיכונים מוסריים, צבאיים ולאומיים.
מבט אישי
כבר ב-8 באוקטובר שקלתי את שתי הדרכים. העדפתי את השנייה - דרך התודעה. האמנתי שאפשר למוטט את חמאס מוסרית. אך גם לכך לא היינו ערוכים.
כיצד יכלה הדרך השנייה להוביל לניצחון?
- חשיפה מיידית של הזוועות לעולם
- פתיחת חזית צפונית לגיטימית
- הפסקת אש תמורת שחרור בני ערובה
אך ישראל לא הייתה ערוכה לכך. לא ברמה ההסברתית, לא ברמה המערכתית.
ומה עם הדרך שנבחרה? זו דרך של הכרעה פיזית. של פעולה. של ריבונות מחודשת. של הרתעה ארוכת טווח. היא טומנת בחובה מסר: ישראל תגיב. בכל הכוח. גם אם המחיר כבד.
סיכום
בין אם בדרך של לחימה ישירה ובין אם בדרך של חשיפת האמת - השיעור ברור: נדרשת אסטרטגיה של עומק. של שילוב. של הבנה. זו הדרך להביא הבנה ושלום - לא רק מול אויבינו, אלא גם בתוך עצמנו.
קריאה לפיוס: אחינו ואחיותינו, כולנו כאבנו את 7 באוקטובר. כל אחד בדרכו. יש שביקשו תגובה צבאית מיידית, אחרים - מהלך תודעתי חכם. אך כולנו - גוף מדמם אחד שמחפש את הריפוי. לא משנה איזו דרך הייתה קרובה ללבכם - כל אחת נשאה כאב. כל אחת דרשה מחיר. דווקא מתוך ההבנה הזו, עלינו לצאת מהשבר אל שיח אחראי ומפויס. נקשיב זה לזה. נלמד. נתקן. כי רק ביחד ננצח.