העסקה האמריקנית עם חמאס, כמו גם העסקה עם תימן והמגעים לעסקות עם אירן וסעודיה, הפגישות עם מנהיגי מדינות המפרץ (כולל כאלה שכן וכאלה שלא חלק מהסכמי אברהם) ועם מנהיגי סוריה ולבנון ואפילו עם אבו מאזן, וכמובן שחרורו (המבורך בפני עצמו) של החטוף עידן אלכסנדר - והכל מעל הראש ותוך התעלמות מכוונת מישראל, הם תולדה של התנהלותה של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה, בנימין נתניהו. קל להאשים את דונלד טראמפ, ולא חסרות סיבות. הוא פועל מתוך אינטרס צר אישי. הוא מחפש הישגים לאור ׳השקה׳ חלשה לממשלו שבאה לידי ביטוי בדעיכה כלכלית, פניקה בשווקים, הפגנות ענק, דעיכה בסקרים בכל נושא ואפילו הפסדים בבחירות המיוחדות המעטות שנערכו מאז ה-20.1.25. אבל במקרה של ישראל, ההבדל היחיד בינו לבין הממשל הקודם הוא שהוא משוחרר מכבלים. הוא לא ציוני כמו ביידן, לא מעניינת אותו הקהילה היהודית בארה"ב כמו אובמה, לא איכפת לו מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כמו בוש וקלינטון. והוא לא מרגיש מחויבות אישית לאף אחד זולת הדמות שנשקפת לנגד עיניו במראה. לכן הוא עושה דברים שביידן היה אולי רוצה לעשות - אבל נמנע מהם. קשה להסביר במילים את עומק התהום. תחת נתניהו - ולמרות שנה וחצי כמעט של מלחמה ששינתה את פני המזרח התיכון לטובתה (אירן החלשה בתולדות משטר האייתולות, סוריה עם משטר חדש אחרי 14 שנות מלחמת אזרחים, ממשלה חדשה שמתנגדת לחיזבאללה ואינה תלויה בו בלבנון וכן הלאה) - ישראל נמצאת בעמדה אסטרטגית חלשה מאין כמותה. הפכנו למצדה לכל דבר: אוסף קיצוני, נחוש וחזק אך מבודד, רדוף וחסר ברירות, המסתגרת בעמדתה ומוכנה להתאבד על קידוש השם, או במקרה שלנו, קידוש שלטון הממשלה, המבוססת בתורה על ברית המושחתים, המשיחיים והמשתמטים. ממשלה אחרת - אחראית, ציונית, ביטחונית - הייתה מחזירה את החטופים ומסיימת את המלחמה. היא הייתה מכניסה לכל מקום שישראל כבשה ושולטת בו בעזה משטר טכנוקרטי לפי היוזמה המצרית. היא הייתה דואגת לייצר חלופה לחמאס ולהחליש את כוחו לא רק בשדה הקרב אלא במערכה המדינית והדיפלומטית. היא הייתה מודיעה על חזרה לשולחן המו"מ עם הרשות, כמו גם על שורת צעדים לחיזוקה - החל מהעברת כספים דרך הגברת התיאום הביטחוני וכלה במו"מ מחודש על עיצוב האחריות בגדה ורענון החלוקה לשטחי A, B ו-C שנקבעה ב-1993. היא הייתה מודיעה על רצון בנורמליזציה עם סעודיה, עם כווית, עם עומאן, עם כל מדינות המפרץ. הייתה מציבה מחדש את כוחותיה בגולן באופן שעומד איתן על הגבול, לא בתוך אוכלוסייה סורית אזרחית, ומתאמת עם ממשלת לבנון נסיגה מסודרת מהמוצבים החודרים בתמורה להסדרה של 13 הנקודות בגבול שעדיין במחלוקת. היא הייתה שומרת על כוח צבאי חזק בכל הגבולות - חזק יותר ומתוקצב יותר משהיה בכל רגע עד היום - אבל מציעה את ידה לדיאלוג עם כו-לם. במקום כל אלה, קיבלנו ממשלה שדוחה את היד המושטת של המצרים והירדנים, אבל גם של הסעודים. שלא מעוניינת בשחרור חטופיה - ומותירה אותם לחסדי האזרחות הזרה המתערבת, במהלך שהפך את הדרכון הזר למוצר הכי נחשק במדינה בפער ענק מכל דבר אחר. שלא רוצה לנהל ומעדיפה שינהלו אותה. שבוחרת בפתרונות אינסטנט, באלתורים ותחבושות וכוסות רוח כשהמצב מצריך פתרונות עומק שמגיעים אחרי חשיבה אסטרטגית מרוכזת, עם ניהול רציני וחזון. הכל 'פרטאץ׳', הכל אינטרסים - ושום דבר מזה לא היה חייב להיראות ככה. לא כל כך מזמן כתב עמית סגל (כן, שוב הוא. אין מי שמתמצת הרי את הטרלול של הממשלה הזו כמו המומחה לענייני הכל, השופר מספר אחת, בנו של הארכי-מתנחל) ש"בתור קפיטליסט, אני מרוצה מכך שטראמפ ונתניהו דואגים לעצמם, כי מתוך הדאגה לעצמם יגיע הטוב גם לחברה כולה". בדיעבד, התברר שסגל סיפר לעצמו ולעוקביו מעשיות: טראמפ דואג לעצמו ומפרק את המחויבות האמריקנית ארוכת השנים לישראל; נתניהו דואג לעצמו ומפרק את הדמוקרטיה הישראלית, את החוסן החברתי של המדינה ואת העם לחתיכות. וביחד, הם מתרגמים ניצחון מזהיר בשדה המערכה לכישלון מדיני קולוסאלי, מהסוג שכל ממשלה שתקום כאן (ושם) אחריו תידרש לשנים רק בשביל לנקות. כך שאם תרצו, באופן מטפורי עצוב קצת, פניה המדיניות של ישראל הן כפניה של (מה שנותר מ)העיר עזה אחרי עוד הפצצה.