אני מקבל בהבנה כל התרסה שאני הוזה הזיות, במיוחד אחרי מעשי הטבח האכזרי שבוצע על-ידי אנשי החמאס באופקים ובנירים, בניר עוז ובנחל עוז ובעוד כעשרים ישובים ביום שמחתה של התורה בחודש תשרי תשפ"ד. אספוג בדממה ואלך בראש חפוי, כשיזרקו לעברי בצדק מילים בוטות, כשאני מעז לבקש שיח עם בני עם שהריע בכיכר פלשתין ביום שמחתה של התורה ל"גיבורים" שטבחו מאות מבני עמי, אבל אני מתעקש לחלום.
במציאות חיינו המדממים והכואבים, כשאני מעלה על הכתב את המשאלה לקיים דפוסי חיים של אחווה ורעות בין יהודים וערבים, אני מוצא לנכון להביא את המשותף בין השפה העברית והשפה הערבית. חשוב לי להבליט את המשותף בשפת הדיבור במיוחד בימים אלו, כשהדיבור בין העמים דוברי ערבית ובין עם ישראל, ששפתו היא עברית, הוא רווי אלימות ושנאה בוטה.
כשהאלימות יוצאת מגבולות השפה היא גם קוטלת חיים. המשאלה לבסס את חיינו על המשותף מבקשת לתת ביטוי לעובדה, שהשפה העברית והשפה הערבית הן שתי שפות דומות. שתיהן בנויות מאותן אבני יסוד - שורש ומשקל. בשתי השפות משבצים לתוך תבנית המשקל את אותיות השורש כדי ליצור את שמות העצם ואת שמות התואר.
יש לי חלום, שאת האידיליה במגע החביב בין הרבדים התבניתיים של שתי השפות נראה אותה אידיליה מעוגנת במגע חביב בין הרבדים הלאומיים והדתיים של שני העמים - יהודים וערבים.
יש לי חלום, ש"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשִעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם" אינו מיועד לאחרית הימים, כפי שמנוסח בספר ישעיהו בפרק ב' פסוק ב', אלא בימינו אנו החזון יקרום עור וגידים - "... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם, פסוק ד'.) יש לי חלום - "וְכִתְּתוּ טַנְקִים לְשֶפַע מְזוֹנוֹת לָרָעֵב וְתוֹתָחִים לִתְרוּפוֹת לַחוֹלֶה חָשוּךְ הַמַּרְפֵּא".
מותר לחלום. דברים לא מעטים בחיינו הייתה להם התחלה של חלום. אני מביע את תקוותי שחיינו יהיו בסימן של אחווה בין שני העמים החיים על אותה כברת אדמה בארץ ישראל ושנוכל לחוות בחיי היום-יום אחווה ורעות טובה בין שני העמים, שבימים אלו מנהלים דיאלוג רק באמצעות רשפי אש קוטלי חיים. מותר לי לחלום. ולהגשמת החלום הנכסף,
"שֶׁיְּכַתְּתוּ שִׁנְאָה לְאַחֲוָה", אני נאבק בכוחותי הדלים.