אני לא מרבה להשתמש בביטוי הזה, אבל אלה שעות דרמטיות. שני הצדדים - ישראל וחמאס - תחת לחצים עצומים. הלחץ הצבאי של פתיחת מבצע "מרכבות גדעון" והתמרון הקרקעי המתקרב משפיע על חמאס, אבל מנגד גם ישראל תחת לחץ כבד - פנימי וחיצוני - להתגמש ולללכת לעסקה.
הממשל האמריקני, ככל הנראה בעקבות התחייבויות שנתן טראמפ לסעודים, לקטרים ולאמירתים, לוחץ להסכם שיכלול הכנסת סיוע בכמויות גדולות ובטווח הזמן המיידי - גם אם מערך החלוקה שאמור לעקוף את חמאס עדיין לא מוכן לפעולה. במקביל, גוברות ההערכות שמוחמד סינוואר כבר לא איתנו, מה שמסלק מכשול בדרך לעסקה. הנחת העבודה היא שלראשי חמאס בקטר, שרוצים עסקה, יהיה קל יותר לכפות את רצונם על דרגי השטח ברצועה שמחזיקים בחטופים ללא החציצה של סינוואר בין הצדדים.
העסקה הנדונה היא מתווה ויטקוף עם שינויים קלים - בגדול, שחרור כ-10 חטופים חיים + חטופים חללים תמורת כ-50-45 ימי הפסקת אש במהלכם יתנהל מו"מ על שחרור כל החטופים וסיום המלחמה. ישראל מתנה את סיום המלחמה בפירוק חמאס מנשקו, וויטקוף לוחץ לתהליך פירוק מדורג וממושך - למעשה קריצה לחמאס לפיה ספק אם התהליך אי-פעם יושלם באמת. נכון לעכשיו, ישראל דוחה את הפתרון הזה ודורשת פירוז מהיר ואמיתי.
ובתוך כל התסבוכת הזו, עם שעוני החול של החטופים ושל המזון שהולך ואוזל בעזה, יש שעון חול נוסף שמתקרב לקיצו - הסבלנות של הציבור הישראלי, בדגש על חיילי המילואים, לעיכובים החוזרים ונשנים בדרך להכרעת חמאס. בנימין נתניהו, שבניגוד לעלילות הדם רוצה מאוד בהחזרת החטופים, משחק כתוצאה מכך משחק מסוכן עם האינטרסים הביטחוניים היסודיים ביותר של מדינת ישראל. האסטרטגיה שלו היא "לשתות" את החטופים מחמאס לאט-לאט, בלגימות קטנות, ואז להשמיד את מה שנותר ממנו; הבעיה היא, שלא בטוח שיהיה לו עם מי...