הצורך במקום בטוח (שלום וביטחון) הוא הצורך הבסיסי המשותף לכל בני-האדם. עוצמה צבאית ומלחמה מרחיקות את השלום ופוגעות בתחושת הביטחון. ההיסטוריה של מדינת ישראל היא ההוכחה לטענה זו. במהלך השנים הפכה מדינת ישראל למעצמה צבאית מהחזקות בעולם, אך למרות שהצליחה לנצח את צבאות המדינות השכנות, היא אינה מסוגלת להילחם בהצלחה בהתנגדות הפלשתינית, המצליחה לערער באופן קבוע את תחושת הביטחון של אזרחי ישראל, גם אם אינה מסכנת את קיום המדינה. למרות המבצעים החוזרים ונשנים חיים תושבי הדרום בחרדה מתמדת מפני הירי שאינו פוסק מעזה, והופך את חייהם לבלתי נסבלים. יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא הניסיון לפתור סכסוך רעיוני, רציונלי, באמצעות כוח ומלחמה. השימוש בכוח לפתרון קונפליקט אידיאולוגי מייצג את האמונה ש"האויב מבין רק כוח", ושבאמצעות הכוח ניתן לגרום לו לוותר על האידיאולוגיה שלו (להיכנע, לוותר על אמונתו או לחזור בתשובה). אם ההנחה הזו הייתה נכונה, המציאות הייתה משתנה כבר מזמן. אבל במציאות, למרות פערי הכוח העצומים שבין צה"ל לחמאס, ולאחר שמאות אלפי אנשים (כשליש מאוכלוסיית עזה) עזבו את בתיהם ההרוסים ונותרו ללא קורת-גג, ללא טיפול רפואי, ללא פרנסה וללא מים נקיים וחשמל, ההתנגדות לא פחתה, והירי על תושבי הדרום נמשך. הסיבה השנייה היא האמונה שטבע האדם אנוכי, ושחוק הברירה הטבעית הוא התנאי להישרדותם של החזקים. האמונה הזו עומדת בבסיס התרבות המערבית התחרותית-קפיטליסטית, והיא מסבירה את הפערים הגדולים שבין העובדים לבעלי ההון ובין המדינות העניות למדינות העשירות. לרוב המלחמות בעידן המודרני יש מניע כלכלי, המשרת את תעשיות הנשק, את תאגידי האנרגיה ואת הצורך בעבודה זולה. האנוכיות מתבססת על האינסטינקט הבסיסי, הפרימיטיבי (הילחם-או-ברח) שהציל את בני-האדם לפני אלפי שנים, בשעה שפגשו בחיות טרף. אבל האנוכיות מעולם לא יצרה שלום וביטחון. מה שאפשר את התפתחותה של הציוויליזציה האנושית היה דווקא היכולת האמפתית, המבוססת על שיתוף. היכולת האמפתית (נירוני המראה), שהתגלתה בחקר המוח רק לפני כעשרים שנה, היא התנאי ליצירת תנאים לחיי שלום וביטחון. אבל באופן פרדוקסלי, במצבי חירום טראומטיים, כמו מלחמה, האינסטינקט הטבעי משתק את היכולת האמפתית ומונע כל אפשרות של דיאלוג שיסיים את המלחמה וייצור יחסי שלום (כלומר יחסי שיתוף). מיום היווסדה נמצאת מדינת ישראל במצב מלחמה, והאינסטינקט הבסיסי, ההישרדותי, משתק את היכולת האמפתית של המנהיגים ושל האזרחים (ללא הבדלים אידיאולוגיים, דתיים או פוליטיים), כופה עליהם את המשך המלחמה ומרחיק את הסיכוי לשלום ולביטחון. האימון הרגשי מציע תחליף לקונפליקט האידיאולוגי, וכלים רגשיים פשוטים לשיפור היכולת האמפתית החיונית ליצירת תחושה של מקום בטוח, המכונה בשם 'שלום וביטחון'.

לא במקרה נוצרה ברצועת עזה מחזוריות של ירי טילים לעבר יישובי הרצועה ומדי פעם גם למרכז ישראל, ומנגד 'מבצעים' חוזרים שנועדים 'לחסל את הטרור', כרוכים בהרג והרס עצומים ומסתיימים בהסכם זמני שאין בו שום יתרון על המצב שקדם למבצע. המלחמה, או 'המבצע', שגורמים לנזק רב בחיי אדם וברכוש, גם לישראלים וגם לפלשתינים, ועלותם הצבאית עצומה, אינם מועילים למדינת ישראל או לחמאס, ומשמשים רק כפורקן זמני של מתח מצטבר הנובע מחוסר הסיכוי להגיע לשלום ולביטחון לשני הצדדים. גם ההתייחסות לעזה כאל 'מדינת טרור' אינה מאפשרת כל פתרון עתידי. אין הבדל בין תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, ולא ייתכן פתרון פוליטי שלא יאפשר להם להפוך ליחידה מדינית אחת. המצור על עזה ותחושת הייאוש של תושביה הם מוקש שיסכל כל אפשרות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מוקש דומה הוא קיומן של ההתנחלויות בלב היישוב הפלשתיני בגדה המערבית. רוב מדינות העולם רואות בקיום ההתנחלויות פגיעה בחוק הבינלאומי, והפלשתינים אינם משלימים עם קיומן. בפועל יוצרות ההתנחלויות מובלעת המדגישה את הסכסוך, ואת הפער בין זכויות היתר של המתנחלים לבין הפגיעה בזכויות היסוד של הפלשתינים. גם ישראלים רבים רואים בהתנחלויות מכשול לשלום, ומתרעמים על תקציבי העתק המושקעים בהן על חשבון תקציבי החינוך, הרווחה והבריאות של שאר האוכלוסייה. כשם שעזה המבודדת במצור מאיימת על תחושת הביטחון של תושבי ישראל, מאיימת מובלעת ההתנחלויות על תחושת הביטחון של הפלשתינים. קיומן של שתי המובלעות הוא מוקד הסכסוך הרגשי שבין ישראל לפלשתינים. זהו סכסוך רגשי, משום שהוא מבוסס על תחושה עמוקה של חרדה וחוסר אמון, ללא כל קשר לקונפליקט הרעיוני ולסכסוך האדמות. כל עוד תשמור מדינת ישראל על קיומן של שתי המובלעות, לא תהיה כל אפשרות לקיים משא-ומתן לשלום, גם אם שני הצדדים יסכימו לכאורה לקיים תהליך כזה. למעשה, זה מה שקורה בשנים האחרונות, וזו הסיבה לחוסר התכלית של המשא-ומתן המדיני.

יחסי שלום הם יחסים של שיתוף פעולה הנובעים מאמפתיה. האימון הרגשי מאפשר ליצור יחסי שלום באמצעות שימוש יעיל בשבע המיומנויות הרגשיות, ובעיקר על-ידי השימוש באמפתיה ויצירת שפה משותפת. במצב הקיים, כשכל צד מעורר בצד השני חרדה קיומית ומעצים את האינסטינקט הטבעי, התוקפני והאלים, שני הצדדים אינם מעוניינים בשלום, ולכן אין כל טעם להציע את האפשרות הזו. רעיון ההפרדה בין שני העמים באמצעות גדרות ומכשולים הוא היפוכם של יחסי שלום. עם זאת, גם במצב הקיים, המייאש למדי, ניתן לעשות שימוש באמפתיה כדי ליצור הסכם רגשי שיפחית באופן הדדי את החרדה, וישמש בעתיד כמצע ליחסי-שלום. ההצעה שאציג כאן אינה מייצגת את תפיסת העולם שלי (אני מאמין בשיתוף ובמדינה רב-תרבותית), אבל היא מאפשרת לנטרל את שתי המובלעות המונעות כל סיכוי לפתרון הקונפליקט. באמצעות השימוש באמפתיה, ובהבנת האינטרסים של תושבי עזה ושל המתנחלים, אפשר להציע הסכם רגשי חדש שיהיה מבוסס על חילופי שתי האוכלוסיות: העברת המתנחלים לעזה והעברת תושבי עזה להתנחלויות. אין כל סיבה שתושבי עזה יסרבו להצעה כזו. בעזה מתגוררים 1,800,000 פלשתינים, שרובם פליטים, וכשליש מהם חסרי-בית בעקבות המלחמה האחרונה. חילופי האוכלוסין אינם בגדר 'גירוש', אלא פתרון יעיל והומני לבעיית הפליטים. תושבי עזה מנותקים מקרוביהם בגדה המערבית, והמצור התמידי גורם לחוסר תקווה וייאוש. שטחה של עזה, (365 קמ"ר), קטן משטח ההתנחלויות (520 קמ"ר). חילופי האוכלוסין יאפשרו לתושבי עזה להגדיל את שטח המחיה שלהם, להקטין את הצפיפות, לחדש את הקשר עם קרוביהם, ולהיטיב את מצבם הכלכלי באמצעות השקעות בתשתית, בדיור ובתעשיה. מחוץ לסיכון הביטחוני של החיים בהתנחלויות, רוב המתנחלים חיים בשנים האחרונות בחשש מפני פינוי בעקבות תהליך השלום, ומפני המחאה החברתית המאשימה אותם בגזילת תקציבים. אומנם לכאורה נראה שקשה יהיה לשכנע את הקיצונים שבמתנחלים לעזוב את 'נחלת האבות' שבה התיישבו, אך רוב המתנחלים, שבחרו לגור ביישובים מסיבות כלכליות, ישמחו לשפר את ביטחונם האישי אם יקבלו גם תמורה כלכלית. התיישבות חדשה בעזה תאפשר השקעות חדשות שיתמקדו בבניית נמל חדש, שיוכל להחליף את התוכנית להקים נמל נוסף באשדוד או בחיפה. הנמל החדש יהפוך את עזה לאזור תיירות וסחר, וגם לגשר שיחזק את הקשר בין מצרים לישראל. חילופי האוכלוסין לא יביאו לשלום או לחיסול ההתנגדות של הקיצונים בשני הצדדים, אבל יפחיתו מאוד את מוקדי המתח והחרדה שהכשילו כל אפשרות קודמת לשלום. ללא המכשול הרגשי שיצרה בקרב הישראלים החרדה מעזה, ובמקביל יצרה חוסר אמון אצל הפלשתינים, השקעה בתשתיות הכלכליות תיצור תחושה של ביטחון בשני הצדדים, תחושה שתשמש תשתית למשא-ומתן עתידי גם על יחסי שלום. פינוי מלא של ההתנחלויות יאפשר לפלשתינים לוותר, במקביל, על הדרישה לזכות השיבה, וינטרל את רוב המחלוקות שהכשילו את תהליכי השלום הקודמים. לכאורה, 'טרנספר' של מאות אלפי בני-אדם ועקירתם מבתיהם הוא פעולה אכזרית ולא אנושית. אבל כאשר חילופי אוכלוסין מסוג זה מבוססים על אמפתיה, ועל צרכיהן של שתי האוכלוסיות, מדובר רק במעבר דירה מאזור מסוכן ולא נוח לשכונה בטוחה ונעימה יותר, כפי שכל משפחה עושה כשהיא רוצה לשפר את תנאי חייה. בניגוד לעקירת תושבי חבל קטיף, שלא הציעה לתושבים העקורים ישוב תחליפי המשפר את תחושת הביטחון שלהם, רעיון חילופי האוכלוסין יספק לשתי האוכלוסיות סביבת חיים שתשמר את אורח-חייהם הקודם במסגרות הקהילתיות הקיימות. חילופי אוכלוסין מסוג זה הם מבצע קשה במיוחד ויקר במיוחד, אך פחות יקר מנזקי המלחמה הנמשכת, וניתן יהיה לממן אותו בשיתוף פעולה עם ארצות המערב ונסיכויות הנפט.