ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, 8 באוקטובר, בשעה 17.53, הודיע ראש המטה של האלוף אברהם אדן, עמי רדיאן, למפקד החזית שמואל גונן (גורודיש) שהחטיבה של גבי עמיר במצב קשה. "הם מותקפים על-ידי רגלים עם אר-פי-ג׳י". אוגדת אדן לא ביצעה את משימתה, לא מוטטה את הארמיה השנייה של המצרים ולא צלחה את תעלת סואץ. חי"ר מצרי שכלי-נשקו היו בזוקות גבר עליה. באותו יום צה"ל התגלה בכל עֶרוָתו, וכמו-כן אחרי חמישים שנה ב-7 באוקטובר 2023 ב"עוטף עזה". באותו יום טִרטר גונן את אוגדתו של שרון במסעות חסרי תכלית דרומה וצפונה. אל"ם דני רהב סיפר שכאשר פקד גונן על אוגדת שרון לנוע דרומה ולצלוח את תעלת סואץ באזור העיר סואץ, כי אוגדת אדן צולחת באזור איסמעיליה, הוא ראה, מצפון-מזרח לחפ"ק של שרון, טנקים מאוגדת אדן, מחטיבתו של אריה קרן. "לא הבנתי איך הם יכולים לצלוח את התעלה כאשר הם נמצאים למעלה מעשרה קילומטרים מזרחה ממנה", סיפר רהב. לדבריו, הוא הציע לשרון להקים יחידת חיר"ם, שתחדור לבסיסי האספקה, למפקדות ולחניוני הטנקים של המצרים ותחבל בהם.¹ ב-18.26 שאל גונן את שרון: "אריק, מה כיווּן הרעיונות שלך?", ושרון ענה: "אנחנו יכולים לקחת את החבר׳ה של עוזי יאירי ואמיר דרורי לפשוט בלילות לחניוני הטנקים של המצרים ולהוציא להם את הנשמה. זה (המלחמה) כבר לא דבר קצר. זה דבר ארוך. יש להביא מיד איזה גוף אחד או שניים כאלה (חיר"ם) שיהיו ת"פ (בפיקוד) שלנו. הרי אנחנו פי אלף יותר טובים מהמצרים. אני רוצה אותם בגִזרה שלי". גונן: "לא, אני לא מסכים". שרון: "אני לא משתלט פה בלי שאתה מסכים. אני רק אומר שאני הייתי משתמש בהם. אנחנו יכולים לדפוק את המצרים על הכביש לאורך התעלה". גונן: "אתה מדבר על העומק?". שרון: "כן, גם על העומק, שלא תהיה להם ההרגשה הזאת שהכול חופשי. אני מציע לצרף כוחות כאלה לאוגדות. נחוץ לנו כוח צנחנים שיבטיח את הטנקים שלנו. אפשר לצאת מן המצב שאנו תקועים בו. צריך להביא חי"ר שיטריד את המצרים. אפשר להוריד חי"ר לעומק, שידפוק שיירות של האויב במשך הלילה, עד הבוקר".

למחרת, ב-9 באוקטובר, בשעה 04.50, פקד ראש המטה של גונן, אלוף-משנה יצחק ששון, בשמו של אלוף הפיקוד, על מפקד האוגדה הדרומית, אברהם מנדלר, "לחפש חוליות חי"ר מצריות וקת"קים² ולהרוג אותם". ב-10.55 שוחחו אדן וגונן במכשיר הקשר. אדן סיפר: "המצרים מוציאים חוליות חיל רגלים, כנראה למקש את דרכי הגישה". גונן הציע: "שיֵצאו להרוג את הרגלים האלה, עם חיילים". "מה?!", שאל מפקד גייסות השריון של צה"ל. גונן: "אני אומר שאת הפתרון לרגלים (המצרים) צריך לפתור גם ברגלים (של צה"ל)". ב-12.14 נידב גונן לאדן עוד עצות לשימוש בחי"ר: "אם אתה יכול להרכיב עשר, שתים-עשרה חוליות מא"ג,³ שיֵלכו קדימה, מוסתרים בחולות, וירביצו מטחי אש על אלה שמניחים מוקשים". סגנו של גונן, אורי בן-ארי, לקח את האפרכסת ונידב עצה משלו: "שהחרמ"ש שלך יפריע לרגלים (המצרים), כדי שתהיה פחות פגיעה". אחרי חצי-שעה נזכר גונן בעצה נוספת ששמע משרון בלילה הקודם, התקשר עם אדן ואמר לו: "אתה עם החרמ"ש שלך יכול לתכנן פעולות לילה, שהמצרים לא יִישנו כל הלילה". ב-18.15 הודיע בן-ארי למנדלר: פשיטות הצנחנים לחניוני טנקים מצריים בוטלו, מפני ש"יש יותר מדי נפגעים". "אם בטל אז בטל", ענה לו מנדלר. למחרת, ב-10 באוקטובר, בשעה 10.07, הציע בן-ארי למנדלר להֵעזר בצנחנים ולחסום את התקדמות השריון המצרי מזרחה, ובלילה לשלוח את הצנחנים לפשיטות על חניוני טנקים מצריים. בשעה 16.28 התקשר בן-ארי עם ראש אג"ם, האלוף (מיל׳) רחבעם זאבי ('גנדי'): "אומרים שזחל"מים ישנים, שהוצאו משימוש, עדיין במצב שמיש, ואפשר לקבל אותם. היום זה המצרך החשוב ביותר.⁴ דרושים נהג וצֶוֶת של שניים. דרושות בלי סוף מרגמות".⁵ ב-11 באוקטובר בשעה 12.45 אמר מנדלר לגונן: "שמואליק, צריכים להרוויח כמה ימים". גונן: "תשכיב חי"ר ממערב לצומת, עם הרבה מקלעים". ב-15.24 אמר שי תמרי לראש המטה של שרון, גדעון אלטשולר: "שולח אליך צנחנים, יערכו ממש חדירות לקו התעלה. דני מט קיבל את המשימות". ב-12 באוקטובר בשעה 14.50 אמר גונן לקלמן מגן, מפקד "כוח נמר" בגזרה הצפונית: "בלילה מזיזים (המצרים) את החרמ"ש שלהם לטנקים. מציע להגיע עד ארבע מאות – שש מאות (מטרים), עם מא"גים, לדפוק אותם ולהסתלק".⁶ בשעה 17.03 אמר שרון לגונן: "הכוח העיקרי שאני יכול להשתמש בו זה חצי גדוד צנחנים". ב-13 באוקטובר ב-08.24 התקשר מנדלר עם גונן והתלונן: גדוד צנחנים שהובטח לו לא הגיע, ו"זה גורם שיבושים. אני רוצה את דני מט". גונן פקד על סגנו, בן-ארי, "להעביר לאלברט גדוד צנחנים עם דני מט, להשאיר שלוש מאות איש עם מפקד פלוגה ולאמן אותם בטילי לאו נגד טנקים". בשעה 15.45 דִּוַּח קלמן מגן לגונן: "יש זחילה קדימה של חי"ר מצרי בגזרה הצפונית". מגן ביקש נגמ"שים (לא טנקים). גונן נתן לו קורס קצר בהפעלת חיל רגלים:⁷ "תוציא חי"ר, מאה מטר מסביב למתחם, כדי שהמצרים לא יירו עם 'שמלים' (טילי נ"ט). שים בלילה אבטחה רחוקה למתחם ושים תצפיות בין הצירים. נשתדל להוריד אליך פלוגת נגמ"שים של דני מט".⁸ חטיבת הצנחנים של דני מט, שנשארה בבסיסה במרכז הארץ בשלושת ימי המלחמה הראשונים, הייתה אחר-כך הלהיט של כוחות צה"ל בסיני וכל המפקדים רצו בה. תפיסת-המלחמה של השריונאים גונן, מנדלר ומגן השתנתה מאוד בשבעת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.

מפקד חטיבת צנחנים במילואים, דני מט, היה חסר תעסוקה בארבעת הימים הראשונים של המלחמה, ורק ב-9 באוקטובר הוטסה חטיבה 55 לסיני. גדודו של יוסי יפה הוטס לבלוזה, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. גדודיהם של דן זיו ושל צביקי נור ומפקדת החטיבה הוטסו לרפידים (ביר-גפגפה). מט סיפר: "יחידות של החטיבה הוצבו במקומות שונים, לחסום צירי התקדמות אפשריים של המצרים. היינו בכוננות נגד התקפת קומנדו על הבסיס בביר-גפגפה. בשלב מסוים היינו כפופים בו-זמנית לשתי אוגדות, לאוגדה של שרון ולאוגדה המאולתרת של מנדי מרון, שקיבלה את האחריות לעורף של סיני. תכנַנּו צליחה, ועם זאת קיבלתי את הפיקוד על מיצר המיתלה במסגרת האוגדה של קלמן מגן"⁹ .¹⁰ סגנו של מט, אריק אכמון, סיפר: "מיד אחרי שהחטיבה ירדה לסיני נסע דני מט לאום-חשיבּה, ואני נלוויתי אליו. גורודיש זרק לנו משימה. הוא אמר: ׳או-קיי. יש לנו חטיבת צנחנים. אתם תנקו את החַוָּה הסינית, נוריד אתכם לשם׳. ריח אבק-שריפה עלה באפי. קראתי לעוזי פרופר הקמ"ן ולקצין הקשר לבוא לאום-חשיבה, ואספנו חומר. קיבלנו משימות, פשיטות בגזרת האוגדה של אלברט, ומשימת החַוָּה הסינית התרחבה לסילוק המצרים מכל מתחם ׳מיסורי׳ בגזרה של אריק שרון. בשבע בערב דיברו גורודיש ואריק במכשיר הקשר. גורודיש דיבר ברמקול וכולם שמעו כל מלה. גורודיש אמר: ׳הגיע המזוקן,¹¹ החבר שלך, עם החבר׳ה, ואני אתן לך אותם, ומחרתיים בלילה תנפנפו את המצרים ממיסורי'. אריק שתק דקה, אחר-כך אמר: ׳אבל שמואליק, במיסורי יש איזה שנים-עשר אלף מצרים ומאתיים טנקים. אתה חושב שהחבר׳ה של המזוקן, זה מה שיכול לעשות את הענין?׳. גורודיש אמר: ׳או-קיי. בוא נוריד את זה׳. "בשנייה ההיא ניצלנו מהגורל של האנשים שלחמו אחרי שבוע בחַוָּה הסינית. לעוזי יאירי קרה, בדיוק, מה שאריק לא היה יכול למנוע. האנשים שלו היו בראש הגשר וברן לא הציל אותם. אותנו הציל אריק שרון. אני כועס עליו בתחום הפוליטי, אבל בתחום הצבאי הוא היה בכמה דרגות מעל כל האחרים. הם היו פנטזיונרים ואילו הוא ידע מה הוא עושה. "המשכנו לדבר על פשיטות, ובחצות הסתלקנו מאום-חשיבה. ראינו שאין לנו מה לעשות שם, ידענו שהפשיטות לא יתבצעו, שזה סתם דיבורים. חזרנו לרפידים, ופינקו (ברוך הראל), הסגן של אלברט מנדלר, פקד עלינו לאבטח את רפידים ובסיסים אחרים ולפעול נגד חוליות קומנדו מצריות. ריסקנו את החטיבה ושלחנו כוחות לכל מיני מקומות, לכל מיני משימות. שתי פלוגות נשלחו במסוקים לאמצע המדבר, להתחבר עם כוח של אסף חפץ. האנשים האלה ישבו במדבר כל ימי המלחמה ולא עשו שום דבר, ולא יכולנו לפנות אותם מפני שלא היו אז מסוקים. אני התרוצצתי בין היחידות, עד שנקראנו לאום-חשיבה לתכנון הראשון של צליחת תעלת סואץ".¹² בין החלטתו של גונן לשלוח את דני מט עם שני גדודים לכבוש את "מיסורי" ובין ביטולה, נשלחו צוותי-סיור אחדים של הצנחנים, בפיקודו של רב-סרן דובי הלמן,¹³ לצפות על החַוָּה הסינית ולהביא מידע. הרי סיפורו של הלמן: "אמרו לי שמתכוונים לכבוש שטח שבידי המצרים, כדי להתקדם לתעלת סואץ. דובר לא על צליחה, אלא על החזרת שטח. אמרו שיש לא יותר משני גדודי חי"ר מצריים. לפנות ערב יצאנו עם חמישה ג׳יפי סיור למפקדה של שרון. הגענו לטסה עם חשֵכה, ונכנסנו לבונקר שלו, שהיה צפוף ומלא במכשירי-קשר. אריק היה שקט ושלט בעניינים. כשהתפנה אלינו הסברנו לו שהוטל עלינו לתאם אִתו תצפית על החַוָּה הסינית, כדי להכין את כיבושה מחדש. שרון אמר לנו, בלשון של שיחת רעים: ׳קיבלתם משימה שאינה מתקבלת על הדעת. יושבים שם יותר מארבעה גדודים, וזו אינה משימה לחטיבה. אנשים שלנו יושבים בתצפית הזאת, ואנחנו יודעים, פחות או יותר, מה המצב. לפיקוד אין נתונים מהשטח. ברצון אקבל את חטיבתו של דני מט לאוגדה שלי, אבל אמרו לי שהמשימה שקיבל מהפיקוד היא בלתי-אפשרית לחטיבה מוקטנת של שני גדודים׳. כשיצאנו מהבונקר של אריק ראינו שהג׳יפים שלנו נעלמו. כשישבנו אצל אריק נחתו בסביבה אנשי קומנדו מצריים ודני וולף לקח את הג׳יפים למרדף. אחרי זמן-מה קיבלנו את הג׳יפים וחזרנו לטרמינל של שדה-התעופה ברפידים, למטה החטיבה. שם נודע לנו שהמשימה שלנו בוטלה".¹⁴

אריאל שרון: "כשנודע לי שדני מט קיבל פקודה לתקוף את המתחמים ׳אמיר׳ ו'מיסורי׳, שבהם היו 300 טנקים מצריים, עשיתי כל מיני תרגילים, בכל מיני אמתלות כדי לסכל את ההתקפה המטופשת הזאת. אמרתי לפיקוד: ׳תשמעו, בשטח הייתם? ואתם מכירים את הגִזרה?׳. אמרו: ׳מכירים׳. אמרתי: ׳השעה כבר מאוחרת ובשטח יש מארבים שלנו׳. אמרו: ׳תדריך אותם בין המארבים׳. התקשרתי לדני מט במכשיר הקשר ואמרתי לו: ׳אל תהיה אידיוט, אם תעשה את זה כולכם תושמדו!".¹⁵ דובי הלמן: "למחרת נעו רוב יחידות החטיבה לכיווּן המצָרים והמעברים, כדי לתפוס אותם למקרה שהמצרים יתקדמו מזרחה. לביר-גפגפה הגיעו טילי נ"ט כתף חדשים, לאו, וחיפשו צוות שילמד את השימוש בטילים האלה וידריך את היחידות. הייתה הרגשה שזאת התשובה לטילי הנ"ט הרוסיים שבידי המצרים. עד אז נפגעו רוב הטנקים הישראלים לא מטנקים מצריים אלא מטילי נ"ט. בחטיבה הוקמה יחידת טילאים מאולתרת, שלוש פלוגות מקובצות, בלי אמצעים, והיה קשה מאוד לקיים אותה. יש קשר בין תחושת החיילים, שהם מכירים את המסגרת, ובין כושר הלחימה שלהם. לצה"ל קשה לשמור על כושר לחימה של יחידות כאלה תוך-כדי מלחמה, וזאת אחת מחולשותיו. התאמַּנּו יומיים וחזרנו לחטיבה".

גדודו של דן זיו הגיע לרפידים ב-10 באוקטובר בלילה. החיילים חפרו שוחות, להגנה מפני הפצצות אוויריות, ולא עשו כלום עד למחרת אחרי הצהרים. הגדוד פוצל לשניים. שתי פלוגות ומחלקת תותחי לא-רתע, בפיקוד הסמג"ד עוזי אילת, צורפו לאוגדה של אדן. הפלוגות האחרות שמרו על מתקנים ברפידים והתאמנו. איש פלוגת הסיירים, יורם רונן, סיפר: "ברפידים לא עשינו כלום, הגַנּו על עצמנו בתנאים פחות טובים מאשר בכפר סירקין. לא היה לנו ציוד. לאחדים לא היה אפילו נשק. היינו מדוכאים. בהדרגה בנינו לעצמנו ציוד. כמה חבר׳ה עבדו בהתנדבות בהעלאת נפגעים על מטוסים. רוב אנשי החטיבה לא עשו כלום. חיינו משמועות".¹⁶ ב-12 באוקטובר נתקבלה התראה על פשיטת קומנדו מצרי. כל הלילה חיפשו הצנחנים את אנשי הקומנדו ולא מצאו אותם. פשיטה כזאת לא הייתה ולא נבראה. הפלוגה של מנחם רייניץ נשלחה למחנה האזנה של המודיעין, לרגלי ג׳בל יעלק. רייניץ סיפר: "נשלחנו להגן על המתקן. היו שם מאה חיילות מבוהלות. כולן היו בחלחלה. כמובן, לא היו שם אנשי קומנדו ולא צל של קומנדו. עשינו חיים במשך יומיים ואחר-כך נסענו למיתלה ונפגשנו עם הגדוד. פלוגת טירוני נח"ל החליפה אותנו בבילוי עם חיילות המודיעין".¹⁷ ב-13 באוקטובר עבר הגדוד מרפידים למיתלה ואִבטח את הכניסה המערבית למיצר. למחרת תקפו מטוסים מצריים את האוטובוסים שהגדוד נסע בהם, אבל איש לא נפגע.¹⁸ אסא קדמוני סיפר: "במיתלה צדנו שני סיירים מצרים. כשתקפו אותנו המטוסים יצאנו מהאוטובוסים וירינו עליהם בנשק קל. אילו תפקדו היטב היו יכולים לחסל את כל החטיבה. בלילה הלכנו לישון במצבור תחמושת. אמרתי לדן זיו: אסור לישון פה. הוא השתיק אותי. באמצע הלילה היה פיצוץ, וכל הגדוד ברח מהמצבור".¹⁹ דן זיו העיד אחרי המלחמה: "היה לי כוח צבאי טוב, והפיקוד הבכיר לא ידע איך לנצל אותו עד צליחת התעלה. בששת הימים הראשונים שלנו בסיני לא קיבלנו משימות מתאימות ליכולתנו ולאימונים שעברנו. הרגשנו שאנחנו מתבזבזים. חלף שבוע ועדיין לא קיבלנו לא נגמ"שים, לא זחל"מים ולא ציוד-צליחה חיוני אחר, ולא התאמַנּו לצליחה".²⁰

חקירת עומק עד שורשי העשבים של תפקוד צה"ל בחזית הדרום בשבוע הראשון של המלחמה מגלה שהמפקדים הבכירים, הדרג האופרטיבי, בחזית זאת, מחוץ לאריאל שרון, לא קראו את שדות הקרב וממילא לא הבינו את המערכה. הלוחמים והמפקדים הטקטיים לא התאמנו ולא הוכנו למה שנתקלו וגם אמצעי הלחימה לא היו מתאימים. אותם דברים אמורים ב-7 באוקטובר 2023 ושבעה-עשר החודשים של מלחמת "חַרְבות ברזל". אם אותם ליקויים חוזרים על עצמם בהפרש של חמישים שנה – והתגלו גם ביניהם בשתי מלחמות לבנון, בשתי האינתיפאדות ובמבצעי צה"ל נגד החיזבאללה – סימן ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק"!²¹ מערכת הביטחון של ישראל שאותה תכנן דוד בן-גוריון לפני 105 שנים כשהקים ב-1920 את ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל ובמסגרתה את ארגון ה"הגנה" שהתפתח לצבא ההגנה לישראל, אינה בת תיקון. ניתן היה לתקן את פגמיה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אך כל ראשי המדינה ומפקדי צה"ל בגדו בתפקידם מסיבות אישיות ומחוסר הבנה, למרות שלכולם הסברתי בשיחות ובכתב עד כמה המצב חמור והולך ומחמיר. לכן יש לבנות אותה מחדש כדי שתמלא את ייעודה: נִטרול יעיל באופן אופטימלי של איומים אלימים, חיצוניים, על מדינת ישראל. לא סביר כי ממשלות ישראל ייטלו על עצמם בעתיד הנראה לעין את המשימה הזאת, אפילו לא נפתלי בנט שאִתו שוחחתי במספר פגישות על נושא זה. אין בהם לא את ההבנה ולא את המנהיגות הראויה. לכן נמשיך לשלם מחירים גבוהים כדי להמשיך ולשרוד, כפי שאנחנו משלמים בעצם הימים האלה.