הסמג"ד של דן זיו, עוזי אילת, נשלח עם שתי פלוגות לאוגדה של אברהם אדן ב-9 באוקטובר. הרי סיפורו: "נסעתי עם פלוגה ג׳ של זאב ברקאי ופלוגה ד׳ של איציק נודלמן ומחלקת תותחי לא-רתע של משה גורן. את שתי הפלוגות האלה הפכתי לשלוש פלוגות מוקטנות. לא ידענו מה יהיה תפקידנו. החפ"ק של ברן היה בחולות, במרחק עשרה קילומטרים מצפון לטסה. האֲוִירה בחפ"ק הזה הייתה שפופה מאוד אחרי 8 באוקטובר. כשנכנסתי לאוהל החפ"ק שמעתי אנחת-רוָחה: ׳הצנחנים באים׳. האנשים היו עייפים, לא מגולחים, מלוכלכים. אמרתי לעצמי, אם לאנשי מִפקדת האוגדה אין זמן ויכולת נפשית להתגלח ולהתרחץ, סימן שיש בעיה מורלית אמיתית. הם הרגישו צורך במישהו שיְּיַעֵץ להם בּעִנְיְנֵי חי"ר, ובכוח חי"ר למשימות מיוחדות.¹ נראה לי שהם לא ידעו מה לעשות בנו. ביקשו שאחכה לסגן מפקד האוגדה, דוביק תמרי, ובינתיים חפרנו שוחות. כשבא תמרי הוא סיפר לי שביומיים האחרונים ניסה צה"ל להתקרב לתעלה בקרבות טנקים ונכשל.² הטנקים שלנו תקפו ביום והתקפלו לחניוני לילה. אמרתי לו: ׳אני מקַוֶּה שלא תִּתן לנו לשמור על חניוני-טנקים׳, והוא אמר: ׳המשימות תהיֶנה יותר רציניות. מחר נצא לסיור ג׳יפים, נתכנן חדירות לשטח האויב ונציק לו בחניונים שלו. נתיש את המצרים בלילה כדי שיהיו עייפים ביום׳. היו לנו עוד משימות: בדיקת צירים ומיקוש דרכים. "ב-10 באוקטובר יצאתי לסיור ג׳יפים עם מפקדי הפלוגות והמחלקות, ואז התחלנו לראות את המלחמה. עלינו על הרמפות וירינו על המצרים מטּוָחים גדולים. ברגע שהם זיהו אותנו ירדה עלינו ארטילריה. חזרתי אל ברן ואמרתי לו שלנסוע כך בג׳יפים זאת התאבדות, והוא נתן לנו שני נגמ"שים. דודו הלוי³ חטף רסיס. הבנו שאין חופש תנועה בשטח. במשך חצי יום למדנו את הגִזרה ובמשך שלושה לילות חדרנו לשטח האויב בחוליות, שבעה אנשים בכל חוליה, והטרדנו את חניוני הטנקים המצריים. הפצצנו אותם במרגמות 52 מ"מ, ירינו עליהם בנשק קל והדלקנו מצבורי דלק. בלילה הראשון הלכנו שמונה קילומטרים, הגענו עד כביש התעלה וחזרנו בלי תקלות. בלילה השני ביקש ממני תמרי לבדוק רוָחים גדולים בין חניונים, ולוַדֵּא אם אפשר להסתנן דרכם אל התעלה. שוב הגענו לתעלה וראינו כוחות מצריים גדולים. הבנתי שהאזור שבינינו ובין התעלה ריק בלילות. ביום חיפשנו, בעזרת מסוקים, חוליות של קת"קים. המצרים שלחו חוליות לחדירות, למרחק שניים וחצי קילומטרים מהקווים שלהם. בכל חוליה היו קצין ושני עבדים שנשאו את הציוד שלו. חוליה אחת לחמה בנו והרגנו את שלושת אנשיה. לחוליה אחרת לא היה נשק, היה לה רק מכשיר-קשר. אותה לקחנו בשבי. "היה לנו ויכוח עם אנשי השריון של האוגדה. אנחנו, הצנחנים, דרשנו להכין סידורי חילוץ לכל חוליה שלנו שיוצאת אל מעֵבר לקווים, ושכל חוליה תדע איך יחלצו אותה אם היא תסתבך. אנשי מפקדת האוגדה אמרו לי: ׳יש לנו כבר מג"ד ושני מפקדי פלוגות בשבי המצרי, ואנחנו לא נוציא טנקים לחילוץ האנשים שלך'. אמרתי: ׳אם כך, לא אשלח חוליה אל מעבר לקווים. האנשים שלי יחדרו רק למקומות שמהם אוכל לחלץ אותם׳. אנשי האוגדה דרשו שלא להזיז רכב אם אצא לחילוץ, אבל היה ברור להם ולי שאם אהיה זקוק לרכב אשתמש בו, עם או בלי פקודה. בקווים הקדמיים של פלוגות הטנקים שלנו הייתה פלוגת חרמ"ש שאִבטחה את החניון. סיכמתי עם מפקד פלוגת החרמ"ש שבשעת הצורך אשתמש בנגמ"שים שלו לחילוץ, בניגוד להוראות מפקד האוגדה. "ברן לא ניצל אותנו לטיווּח ארטילריה על ריכוזים של מצרים. פעמיים הגענו קרוב מאוד לריכוזי חי"ר גדולים, ולוּ הורדנו עליהם ארטילריה רצינית היינו משיגים תוצאות טובות. תוך כדי הפעילות המשותפת למדו השריונאים של האוגדה להשתמש בנו. הם רצו לשמור אותנו עד סוף המלחמה, ככוח עילית רגלי שלהם, וניסו לפתות אותנו בנגמ"שים שנתנו לנו. אני חששתי שאפספס את המלחמה, ושלחתי את הרופא שלנו, דוקטור עמי, בשליחות ריגול, לחפש את החטיבה של דני מט ולחדש את הקשר אִתה". זאב ברקאי, מפקד פלוגה, סיפר: "יצאנו במסוק לחפש ולחסל חוליות קת"קים. ראינו ברזנט שכיסה על שוחה בתוך שיחים, ונחתנו במרחק חמישים מטרים ממנה. בשוחה היו שלושה מצרים עם מכשיר-קשר משוכלל, הם ניסו לזרוק עלינו מטענים ואנחנו חיסלנו אותם".

אלי שלייכר, מפקד-מחלקה בפלוגת ברקאי: "באחד הלילות חדרנו מעֵבר לקווי האויב, בעומק ארבעה קילומטרים, בסביבת התעוז ׳הברגה׳. היינו ארבעה-עשר אנשים בשתי חוליות. אחרי שלושה קילומטרים גילינו כוח מצרי שגידר מוצב והניח מוקשים סביבו. ירינו. המצרים נדהמו ולא ירו. ניתקנו מגע וחזרנו". זאב ברקאי: "לפני שיצאנו לסיורים לא קיבלנו מידע ממפקדת האוגדה. כשחזרנו לאוהל של ברן ומסרנו דו"ח, הפליאה אותי ההתלהבות של אנשי מפקדתו מכל פֵּרור מידע. התרשמתי שכוחותינו סובלים מעִוָּרון מודיעיני". עוזי אילת: "בימים שהיינו עם אוגדת ברן הגעתי למסקנה שהשריון של צה"ל אינו בנוי לפקד על משימות מהסוג שביצענו. לא קיבלנו ידיעות מודיעיניות מספיקות, לא הגדירו היטב את המשימות שלנו, לא נתנו לנו תצלומי אויר, ולא פעם גיששנו באפלה".⁴ הרופא, ד"ר עמי: "בפעם הראשונה בשֵרותי בצה"ל שמעתי אז מאנשי השריון של ברן, שאם יש נפגעים, את מי שמצליחים לפנות על הגב מפַנים, ואת מי שלא מצליחים לפנות משאירים בשטח".⁵

הגדוד של יוסי יפה, שפעל בבלוזה מ-9 באוקטובר, פוצל, ושתי פלוגות שלו, בפיקוד הסמג"ד רס"ן דורון מור, נשלחו לאום-חשיבּה. מור סיפר: "באום-חשיבה צֵרף אלינו יעקב חסדאי⁶ פלוגה של צוערי בית הספר לקצינים ומחלקה מגדוד 890, והטיל עלינו לאבטח את מִפקדת הפיקוד: ארבע סוללות תותחים נגד-מטוסים ושלושה מתקנים גדולים – מתקן בקרה של חיל האויר, מתקן האזנה של המודיעין ומתקן של יחידת בינוי. האנשים באום-חשיבה ראו בנו מושיעים. כולם היו אחוזי אימה בגלל הקומנדו המצרי. יעקב חסדאי תִפקד כמפקד מחלקת משמר, ואנחנו היינו השומרים. פעילות קרבית לא הייתה באום-חשיבה. האזַנּו לרשתות הקשר הפיקודיות והאוגדתיות, ישבנו בחדר המלחמה של החזית וידענו מה מתרחש בסיני יותר מכל אדם בצה"ל. לאף לאחד לא היה ראש בשבילנו. אִרגַנּו לעצמנו מזון, שמיכות, מעילי-רוח ודלק. כך בילינו את הזמן עד 17 באוקטובר. החטיבה נשלחה לצלוח את תעלת סואץ, ואנחנו הרגשנו שמפקירים אותנו".⁷ יהודה פאר, מפקד אחת הפלוגות של דורון מור: "מי שחפר את העמדות באום-חשיבה לא הבין כלום בחי"ר ובהגנה. יעקב חסדאי אמר שצפויה התקפה עם שחר. העמדות לא היו מתאימות להגנה על שטח, וכדי להשיג שדה-אש היה צריך לצאת מהן. לא הייתה חפיפה בין העמדות. היו עמדות כפולות ומיותרות. הבטחתי לאנשים שלי שבסוף המלחמה נקבל את ׳אות השומר׳. בסיס המודיעין אֵרח אותנו רע מאוד, אבל כשקיבלנו משימות קרביות הם צעקו שאנחנו מזניחים אותם, והמשימות בוטלו".⁸ ב-12 באוקטובר קיבל יוסי יפה פקודה לשלוח פלוגת צנחנים לאוגדה של אברהם אדן. לשָוא ניסה לערער בטיעון שכמעט ולא נשאר לו גדוד בבלוזה. הוא נאלץ לוַתֵּר על פלוגה ג׳, בפיקודו של בן-ציון ויינר. הרי סיפורו של ויינר: "נסענו לצומת ׳מאדים׳ כדי לפגוש את נציג האוגדה. הצומת היה ריק. חיכינו בנגמ"שים שלוש שעות, ונסענו למפקדת האוגדה. שם אמרו לנו להצטרף לחטיבת הטנקים 217, של נתן ניר. החטיבה הזאת הייתה במצב של ליקוק פצעים אחרי 8 באוקטובר ואחרי קרבות הבלימה. כשהגענו אליו אמר לי המח"ט ניר בהתלהבות, שיש לו תוכניות לשלוח אותנו לפשיטות מעֵבר לקווי האויב, ואני אמרתי לו שמה שמעניין אותנו זה איפה נישן את שארית הלילה, ושמחר נדבר. למחרת נכנסנו לחניון היום שלהם, וראינו בפעם הראשונה מה זה חניון בשריון. לנו נתנו מעמד של פלוגת חיר"ם. בבוקר יצאה החטיבה לדרך מזרחה, והייתה הרגשה שהשריון המצרי לוחץ אותנו ואנחנו נסוגים. רצתי אל מפקדת החטיבה ושאלתי מה פשר המהלך הזה. אמרו לי שאנחנו נעים לשטח כינוס, להתארגן לקראת הצליחה. המח"ט נתק׳ה פקד עלי לפצל את הפלוגה שלי לשלוש מחלקות ולפזר אותן בגדודים שלו. התנגדתי וביצעתי. המחלקות השתלבו כל-כך טוב בגדודי הטנקים, עד ששום גדוד לא זז לפני שמחלקת צנחנים פתחה לו את הדרך. הם היו במצב פרדוכּסלי, חסר להם חי"ר, והם לא היו מסוגלים לפעול בלעדיו. ב-15 באוקטובר הגענו עם החטיבה לטסה, ומשם נסענו לראש הגשר".⁹

פלוגה א׳ של עמי יעקובי מגדודו של יוסי יפה לא הצטרפה לפלוגות האחרות שטסו לבלוזה. היא הגיעה לרפידים ב-9 באוקטובר. באותו יום פקד סגנו של מנדלר, אלוף-משנה ברוך הראל (פינקו), על מפקד בסיס הטירונים של הצנחנים, רב-סרן אסף חפץ,¹⁰ להקים כוח משימה שיחסום את אחד הצירים האפשריים של התקדמות הטנקים המצריים לראס-סודר. ב"כוח אסף" נכללו פלוגת צנחנים מהגדוד של דורון רובין בפיקודו של אורי מוסל, סגל המדריכים של טירוני הצנחנים, סוללת מרגמות 120 מילימטר ושבעה טנקים. עמי יעקובי ופקודיו היו אמורים להשתלב בכוח הזה. אסף חפץ: "התארגנתי בשיירת זחל"מים, טנקים ומשאיות ונסעתי בלילה בנסיעה זהירה דרך צומת המיתלה, ראס אל ג׳ונדי וּוָאדִי סודר ל׳בהלה 59׳.¹¹ התמקמנו והתארגַּנּו להגנה על הציר מפני טנקים. בצהריים הגיעו עמי יעקובי ופקודיו במסוקים". יעקובי: "לפני הטיסה אמרו לנו שנפעל ככוח משימה בוואדי סודר שממזרח לראס-סודר. בשדה התעופה בביר-גפגפה לא חיכה לנו אף אחד. נסענו למפקדת האוגדה של אלברט, וכל מי ששמע שאנחנו צנחנים ורוצים להגיע לוואדי סודר חשב שאנחנו משוגעים. אמרו לנו לחזור לשדה התעופה ולהֵערך להתקפה של קומנדו מצרי ולהפצצות מצריות מן האויר. למחרת קיבלתי משימה, לטוס במסוקים לוואדי סודר ולהצטרף לכוח של אסף חפץ ב׳בהלה 59׳. הגענו לשם במסוקים, ואחרי שלוש שעות הגיעו גם אסף חפץ וכוחות נוספים. "למחרת שלח חפץ סיורים לכל ארבע רוחות השמים ׳לברר איפה אני חי׳. אחד הסיורים נשלח למעלה ואדי סודר. הסיור כלל מחלקה מפלוגת הצנחנים הסדירה, בפיקודו של סגן איתן בר-זאב, עם שלושה זחל"מים ושני ג׳יפים, ואחריה את שאר הפלוגה על זחל"מים. לפני הסיור טס מטוס סיור קל של צה"ל ודיוַּח, לפי חפץ, שהוואדי ריק. אחרי שעה חזר זחל"ם אחד. הנהג סיפר שהכוח הקדמי נתקל במארב, זחל"ם אחד נפגע, הג׳יפ התהפך, יש נפגעים והוא חזר כדי לדַוֵּחַ". סיפר חפץ: "לקחתי חלק מן הטנקים שהיו שם ואת שאר הפלוגה של מוסל וחזרנו למקום. בדרך פגשתי את סגן מפקד פלוגת הטירונים, איתן בר-זאב, פצוע קשה". אחרי המלחמה צוין בר-זאב לשבח וזכה לעיטור המופת. הרי התֵאור הרשמי של המעשה: "הכוח שפיקד עליו איתן בר-זאב נתקל במארב מצרי וספג אבדות כבדות. סגן איתן בר-זאב הצליח להוריד מהג׳יפ מקלע וכאלף כדורים, תפס מחסה מאחורי סלע בוואדי, ומשם ניהל קרב-אש עם כשלושים אנשי-קומנדו מצריים שהיו מעליו, כדי לאפשר לנפגעים לפנות את עצמם לאחור. לאחר כעשרים דקות, אזלה התחמושת שלו. הוא נפצע קשה, ושני אנשי קומנדו מצריים התנפלו עליו – אולם הוא הצליח להורגם. בשארית כוחותיו פינה את עצמו לאחור". חפץ: "הגעתי לאזור התקרית. על הר גבוה היה מתחם גדול וישבו בו מבוצרים כמה מאות אנשי קומנדו מצריים. הזחל"מים שלנו היו שרופים, והמחלקה, בפיקוד קצין בשם פישמן, הייתה בתוך קניון, לא יכלה להֵחלץ, וניהלה קרב הישרדות. כיוָן שהיינו כוח מאולתר לא הייתה לנו רשת קשר גדודית וקשה היה לשלוט על היחידות. טנק שלנו חטף אר-פי-ג׳י והתפוצץ. מפקדו נהרג. החלטתי לתפוס את האגפים ולתקוף באש את המתחם כדי להקל על הלכודים, ולאדי מוסל נתתי פקודה לטפס על הר תלול וקשה ולבוא למצרים מאחור. במכשיר הקשר דִּוַּחתי לאוגדה של מנדי (מנחם מרון)¹² על האֵרוע. מנדי אמר לי: ׳תעצור, אל תילחם עם המצרים, תחלץ את המחלקה ותחזור ל"בהלה 59" לחסום את ציר ההתקדמות של הטנקים המצריים׳.¹³ בצהריים הגיעו אלינו שני סקייהוקים של צה"ל, תקפו את המצרים, וכשהם היו בשוֹק, נכנסנו לקניון וחילצנו את המחלקה הפגועה. כשחזרנו ל׳בהלה 59׳ התברר שיש נעדרים. בכוח שעמד לרשותנו לא היה לנו סיכוי להתגבר על המערך המצרי, ומנדי אסר עלי לשלוח יחידה לחפש את הנעדרים". עמי יעקובי: "נסענו על זחל"מים למקום התקרית. מטוסים מצריים זרקו עלינו פצצות, אך הן נפלו רחוק מאיתנו. חפץ הודיע לנו שהאלוף מנחם (מנדי) מרון פקד עלינו לנתק את המגע עם המצרים ולחזור. לא הבנתי את ההיגיון שבפקודה הזאת. הכוחות שלנו היו רבים מאלה של המצרים ורעננים יותר, ויכולנו לחסל אותם. כנראה קיבל מנדי את ההחלטה הזאת כשנודע לו שמההיתקלות הראשונה חזרו הצנחנים עם שלוש גוויות ושארבעה חיילים שנפגעו נשארו בשטח". אסף חפץ: "נשלחנו לוואדי סודר לא כדי לסלק משם את הקומנדו המצרי. הפיקוד העליון לא ידע שיש קומנדו בוואדי סודר. כשנודע למנדי שמחלקה שלנו מסתבכת עם הקומנדו, הוא פקד עלינו לנתק מגע מיד, כדי שלא נשבש את חסימת הדרך. אני רציתי לנקות את האזור שלי, אבל מנדי ראה את כל התמונה ושיקוליו היו נכונים". משה אודולוביץ: "לצנחנים הוותיקים היה קשה להבין איך השאירו הצנחנים הסדירים ארבעה אנשים בשטח. דרשנו בֵּרור מיידי. אסף חפץ סֵרב. איש לא ידע אם הנעדרים היו מתים כשנעזבו ואם המצרים הרגו אותם אחר-כך, או שהם מתו מפצעיהם. אחרי ימים אחדים מצאנו את ארבע הגוויות". עמי יעקובי: "חפץ פקד עלינו לחפש את הנעדרים, אבל המשימה בוטלה בפקודת מנחם מרון. רק אחרי יומיים הלכנו למקום המארב. המצרים כבר הסתלקו משם. חזרנו עם הגוויות. טייסי המסוקים והנהגים שהביאו לנו אספקה סֵרבו לפנות אותן והן היו מוטלות לידנו, ביום הראשון על שלוחה ואחר-כך העברנו אותן לוואדי. עד סוף המלחמה נשארנו ב׳בהלה 59׳ ולא עשינו כלום". אסף חפץ: "במשך תשע-עשרה השנים שאחרי המלחמה איש לא תִחקר אותי על פעולת ׳כוח אסף׳ בוואדי סודר. אתה הראשון שפונה אלי בעניין זה".¹⁴

את השימוש שעשה צה"ל בחטיבה של דני מט אפשר להגדיר כרשלנות פושעת, והאשמים הם ראשי מערכת הביטחון במשך כל שנות המדינה עד 1973 ובייחוד אחרי מלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים הפתיע חי"ר מצרי מודרני את אוגדות השריון הישראליות, והייתה לו עדיפות לעומתן הודות לפתיחוּת של הפיקוד המצרי הבכיר והבנתו איך לנצל מעבָר של מכשול מים כדי למוטט את רוח האויב (ראה להלן). אחד לאחד, לחיילים ולמפקדי קו הדם הישראלים, הייתה עדיפות מוחלטת לעומת מקביליהם המצרים, ואמצעי-הלחימה המערביים של צה"ל לא נפלו באיכותם מאלה שסיפקו מדינות הגוש המזרחי למצרים ולסוריה. לא חוסר נשק ולא נחיתוּת באיכות כוח אדם היו סיבת מחדלי צה"ל אלא סדרי העדיפות של מקבלי ההחלטות הישראלים, סגירותו של פיקוד צה"ל ואנטי-אִינְטֵלֶקְטוּאָלִיּוּתוֹ. השימוש שעשו סאדאת, שאזלי וגמאסי בחיילים ובמפקדים שעמדו לרשותם היה יותר חכם מזה של עמיתיהם הישראלים. מלחמתם של המצרים הייתה חכמה, אם כי לא מתוחכמת: שיתוף-הפעולה של חילותיהם וזרועותיהם היה פשוט אך יעיל. ודאי, האיכות של סיירת מטכ"ל וסיירת הצנחנים גבוהה בהרבה מזו של הקומנדו המצרי, אבל יחידות העילית של צה"ל הופעלו ב-1973 במשימות שוליות או כמעט שלא הופעלו, ואילו יחידות העילית המצריות פעלו בגזרת ההכרעה ומנעו מן השריון הישראלי להגיע לתעלת סואץ בשלב הראשון של הצליחה. האמונה שחיל האויר וגייסות השריון של צה"ל הם הטובים ביותר בעולם, וזה מספיק כדי להכריע מלחמות, גם אם נניח שיש לה בסיס, מלמדת על הפרימיטיביוּת של נושאיה גם ב-1973 וגם אחרי חמישים שנה, ב-2023. לניצחון בשדה הקרב דרוש שילוב של כל האמצעים במינון האופטימלי, ולא די באיכות גבוהה של אמצעים או זרועות מסוימים, שתוצאתה היא איכות ירודה או אבטלה של אמצעים אחרים. האיכות הפוטנציאלית של חטיבות הצנחנים הישראליות היתה, ללא ספק, גבוהה מזו של החי"ר והקומנדו המצריים,¹⁵ אבל בעשרת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים לא שותפו הצנחנים במשימות-הכרעה. במלחמת הקיום שלו הועיד צה"ל לפקודיו של מנחם רייניץ בילויים עם החיילות מיחידת ההאזנה בסיני; אסא קדמוני ישב ללא תעסוקה במיצר המיתלה וירה בנשק אישי על מטוסי מיג 21 המצריים; אסף חפץ ועמי יעקובי קיבלו פקודה לא לתקוף את המצרים ב"בהלה 59", לא לחלץ נפגעים ולחסום דרך בפני טנקים שלא הגיעו, ודורון מור האזין לרשתות הקשר. לא רחוק מהם שִׁוְּעוּ יחידות השריון לעזרתם. תופעות כאלה אופיָניות לתרבות בולשביסטית. כלומר, תרבות שאין בה תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שִׁוְיוֹן, תרבות אנטי-אינטלקטואלית, תרבות שמְּיַחסת חשיבות עליונה לקיומו של המנגנון הקיים, ושהנורמה הרוֹוַחת בה היא הנאמנות לבעלי השׂררה, תרבות שבה סוכני-החֶרֶש משרתים את "יושבי הטירה" של קפקא, ומקבלים בתמורה פֵּרורים מנזיד-העדשים. בעלי השררה שישבו בתל אביב, בירושלים ובאום-חשיבה הוכו בהלם ברגע האמת ופעלו בפוסט-טראומה בהמשך. בניהם של סוכני-החרש הוקרבו לעולָה למען המנגנון, אף שצה"ל היה יכול להכות באויב ולסכל את מטרותיו בפחות אבדות. תפקודם של הצנחנים בעשרת ימי המלחמה הראשונים משקף את ההסתאבות של מדינת ישראל ושל צה"ל. השימוש שנעשה בהם מאוחר יותר, בשתי מלחמות לבנון, בשתי האינתיפאדות, בסדרת המבצעים בעוטף עזה, ובעיקר ב-7 באוקטובר 2023 וב-19 חודשי מלחמת "חַרְבות ברזל" עד כתיבת שורות אלה, היה אפילו גרוע מזה. והגרוע מכל: ליקויי ומחדלי מלחמת יום הכיפורים לא נחקרו לעומק ולקחים לא הופקו. כך הגענו בשנת 2025 למצב המַקרו-אסטרטגי הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל – התפוררות חברתית, חוסר אמון במקבלי ההחלטות האזרחיים והצבאיים, על סף מלחמת אזרחים, כפי שחָוְתָה רוסיה ב-1917, שהובילה למהפכה הקומוניסטית שפגעה קשה בעמים שחיו באימפריה הרוסית ובעמים אחרים. אפשר שכזה גורל צפוי גם לנו!!! __________________ בשבוע הבא: עוברים לשער ד': התאוששות בעמק הבכא; מערכי הגנה בלתי מקצועיים; מקומו המיוחד של קרב 'עֵמֶק הַבָּכָא' במלחמת יום הכיפורים; חטיבה 7; אביגדור בן-גל; הִתְנַוְּנוּת החרמ"ש; לֶקח עיקרי שלא הופק במשך חמישים שנה; השערת הקונספירציה; מפקדים בכירים עם "ראש קטן".

1.באוגדת אדן היו יחידות חרמ"ש, והיו להן מפקדים. 2. באותו יום הגיעה אוגדת שרון עד תעלת סואץ, ונסוגה בפקודת הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. 3. היה כַּתָּב של "טיים" בישראל, וכַתָּבָה שלו אחרי מלחמת לבנון (1982) הייתה העילה לתביעה המשפטית שהגיש אריאל שרון נגד "טיים". אני שִמַּשתי עֵד מומחה מטעם שרון במשפט שהתנהל בניו-יורק שבו הוא זכה. עורך הדין שלו אמר לי, בנוכחות שרון, שזכייתו הייתה בזכות הידע שקיבל ממני. עורך הדין אמר לשרון שחשוב שאהיה תמיד לצִדו. הוא לא נענה. הסיבה לכך, לפי בנו עמרי: "אתה בלתי צפוי!". 4. א"מ (ארכיון המחבר), העדויות הנ"ל של עוזי אילת, זאב ברקאי ואלי שלייכר בתחקירי חטיבה 55; הראיון הנ"ל עם עוזי אילת. 5. א"מ, עדות של ד"ר עמי בתחקירי חטיבה 55. 6. היה יועץ לחי"ר וצנחנים של שמואל גונן. אחרי המלחמה היה בצֶוֶת הקצינים שסייע לוַעֲדַת אגרנט. פיקד על בית-הספר למפקדי כיתות של צה"ל. מתח ביקורת על הנעשה בצבא. התקדמותו נבלמה והוא השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה. הקים תנועה פוליטית לשינוי ערכים במדינת ישראל. 7. א"מ, תחקירי חטיבה 55. 8. א"מ, תחקירי חטיבה 55. 9. א"מ, תחקירי חטיבה 55; הראיון הנ"ל עם בן-ציון ויינר. 10. לימים מפכ"ל משטרת ישראל. 11. "ציר בהלה" הוביל לראס-סודר מצפון-מזרח. 12. פיקד אז על אוגדת העורף של סיני והתכונן לפקד על "מבצע אור ירוק" במפרץ סואץ. 13. הפקודה של מנחם מרון, "תעצור, אל תילחם עם המצרים", היא סממן לתרבות הצבאית החדשה של צה"ל אחרי תבוסת ה-8 באוקטובר: התגוננות ושמירה על חיי חיילים ואי-נטילת סיכונים. צה"ל נטש את אופציית ההכרעה לא רק ברמה האסטרטגית מדינית אלא גם בשדה הקרב הטקטי. 14. ארכיון המחבר, תחקירי חטיבה 55, עדויות עמי יעקובי ומשה אודולוביץ; ראיון עם אסף חפץ ב-30 בינואר 1992. 15. איכות הצנחנים של צה"ל ירדה בעשרים השנים שאחרי מלחמת ששת הימים והפער בינם לבין הלוחמים הערבים נסגר. אחד לאחד, אין יתרון ללוחם החי"ר היהודי על איש החיזבאללה או החמאס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בלוחמה הזעירה המתנהלת בימים אלה בין ארגונים אלה לבין מדינת ישראל. בלחימתה בחיזבאללה, במחצית הראשונה של 1993, התגלו סימני התפוררות בחטיבת הצנחנים (ראה להלן).