ג. אגב צרפת, שמעתם בוודאי את השפה הבוטה והגישה העוינת שמפגינה ישראל, בגיבוי השגריר האמריקני האוונגליסט מייק הקאבי, כלפי מאמציה להביא לחידוש הדיאלוג והשיח האסטרטגי במזרח התיכון: "אם צרפת באמת כל כך נחושה לראות מדינה פלשתינית יש לי הצעה בשבילם: תחתכו חלק מהריברייה הצרפתית ותיצרו שם מדינה פלשתינית" אמר השבוע הקאבי; ישראל הרשמית, דרך שר החוץ על הנייר (המוכר גם כמשנה לשר האמיתי, רון דרמר) גדעון סער, עדכנה שאם צרפת תכיר במדינה פלשתינית, ישראל תספח שטחים בגדה. חבר הכנסת אוהד טל מהציונות הדתית לעג לצרפתים וקרא להם ׳להקים את מדינת פריזסטין׳ על-רקע המהומות שפרצו בעיר במסגרת חגיגות הזכייה של פריז סאן ז׳רמן בליגת האלופות בכדורגל. בד בבד, נודע שאירופה, שממשיכה לבחון את עתיד יחסיה עם ישראל, עשויה להפסיק את השותפות במסגרת פרויקט הורייזן, שדרכו הזרימה עד כה מעל מיליארד אירו במענקי מחקר לחוקרים באקדמיה שלנו. במקביל, בתקשורת הישראלית, בשלל מאמרי פרשנות - למשל של איתמר אייכנר, שכבר שנים כותב מילה במילה את מה שלשכת רה"מ מכתיבה לו - מתגוללים על מקרון שמנסה כביכול להציל את המוניטין הכושל שלו באמצעות התערבות בנעשה כאן, למרות שדווקא בנושאי דיפלומטיה האיש נחשב כבר שנים, בוודאי מאז ירדה אנגלה מרקל מהבמה, למנהיג דה פקטו של האיחוד האירופי. בפועל, ההתנהלות כאן מדגימה עד כמה המצב קשה: ישראל הרשמית בוחרת ללעוג, להתנשא מעל ולדחות את מאמציהן של מדינות חברות ובנות ברית מזה שנים (לא באמת צריך להזכיר בזכות מי יש לנו מפעל טקסטיל מאובטח היטב בדימונה, נכון?) שכל חטאן בניסיון להציע לנו סולם לרדת באמצעותו מעץ מלחמת הנצח - ובמקום לאמץ אל ליבה את היד המושטת, בוחרת לדחותה בשם שימור קואליצית הגזענות והשנאה. בכל מחיר. ד. צרפת, אגב, הייתה מהמובילות בעולם בתיווך בין ישראל ללבנון, שבה יש לה אינטרסים מיוחדים ואליה יש לה קשר מיוחד עוד מימי המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון ואלכסנדרטה, שהיו עבורה יותר דומות לקולוניות מאשר למנדטים נוסח ארץ ישראל עבור הבריטים. וזה מביא אותנו לשורת הצהרות חסרות תקדים שמגיעות משתי המדינות הללו ומהן ישראל בוחרת להתעלם. נשיא סוריה, אחמד אל שרע, שבישראל מתעקשים להמשיך להתייחס אליו כטרוריסט בחליפה ולכנותו ב-Nom de guerre שלו ׳אל ׳ג׳ולאני׳ גם כשמקרון, טראמפ ו-MBS כבר נותנים לו הכרה והקלה (טראמפ הגדיל לעשות כשביטל את הסנקציות והחל בהסגת כוחות צבא אמריקניים מסוריה) - קרא השבוע שוב לדיאלוג איתנו.

בעבר כבר אמר האיש שהמיליציות האירניות שפעלו תחת משטר אסד הן "איום אסטרטגי" על סוריה והאזור כולו, והאשים את אירן ביצירת חוסר יציבות אזורית, הביע נכונות לדיאלוג עם ישראל (בלי להזכיר נסיגה ישראלית מהגולן) והשבוע הודיע, בראיון לעיתון יהודי, שבעיניו "ישראל היא שותפה ביטחונית, יש לנו אויבים משותפים". במקביל, ר"מ לבנון החדש, נוואף סלאם, שהיה עד לא מזמן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק ונקרא לדגל - הודיע ש"נורמליזציה של היחסים עם ישראל היא חלק בלתי נפרד מהשלום שאנו רוצים לראות מחר, לא מחרתיים", וזאת אחרי שהצהיר לפני בקושי שבוע ש"עידן ייצוא המהפכה האירנית הסתיים. לבנון לא תהיה עוד שדה קרב של גורמים זרים." ושמשטרו "לא ישתוק לגבי נשק שיישאר מחוץ לשליטת המדינה. אין מקום עוד למיליציות חמושות שפועלות מטעם גורמים חיצוניים." מה ישראל עשתה בתגובה? המשיכה להפציץ בשתי המדינות ולאייש מוצבים חודרים בתוך גבולותיהן, בעיקר. אומנם מאחורי הקלעים ישנם לכאורה דיונים, אבל זה כל כך מעט, כל כך לאט. הזדמנות היסטורית שעשויה ללכת לפח. שוב. ה. ולקינוח, אי-אפשר להתעלם מהמו"מ האמריקני עם אירן. מעבר לעובדה הידועה כבר, לפיה ממשל טראמפ מקדם עסקה עם משטר האייתולות שלפי מעט הדיווחים שבידינו לא תהווה שינוי דרמטי מהעסקה שטראמפ עצמו בחר לפרוש ממנה בתמיכת ממשלת ישראל (ומצד טראמפ - בעיקר כדי ׳להראות לאובמה׳, אפשר כבר להודות), השבוע נודע גם שהאירנים צברו די אורניום כדי לייצר עשר פצצות. והכל, בזמן שבישראל שולטת ממשלתו של מי שטבע פעם את הביטוי ׳החיים עצמם׳ בהקשר של האיום האירני הגדול מכל איום פנימי, כלכלי ואחר על הציבור בארץ. מה שקורה מול אירן מזכיר במידה מסוימת את מה שקרה מול תימן: ארה"ב חותרת להסכם דו-צדדי, שרלוונטי לה ולצד השני, אך לא נוגע ל-ולא משרת את האינטרס הישראלי. בתימן ההסכם קבע הפסקת אש הדדית שתביא לסוף הירי החות׳י על ספינות מערביות במפרץ עדן בתמורה להפסקת ההפצצות האמריקניות, אך לא הביא להפסקת הירי החות׳י לישראל (ולפיכך גם לא להפסקת מבצעי התקיפה הישראלים בצנעא, עדן או חודיידה). באירן - האמריקנים לא דורשים הפסקת העשרה אזרחי, ככל הנראה, וגם ביחס להעשרה למטרות צבאיות לא לגמרי ברור מה המנגנון שבדרך. כן ברור שאין כל דרישה מאירן להפסיק להשקיע בשיקום תמנון הטרור שלה, כולל חיזבאללה, חמאס והחות׳ים, בתמורה להפסקת האיום האמריקני הצבאי ו/או הסרת הסנקציות. למעשה, מי שמזהיר כרגע את טראמפ ושות׳ מפני שאננות הם האירופים דווקא - אותם האירופים שישראל מתעקשת להתעלם מהם ו/או לדחותם. בד-בבד, מנהיגי אופוזיציה (על הנייר) ישראלים כמו בני גנץ או נפתלי בנט ממשיכים לקרוא, ברמיזה או במפורש, לתקיפה ישראלית באירן גם ללא שיתוף פעולה או גב אמריקני, מה שאולי אפשרי, אבל בוודאי מטומטם. כי בסוגיה האירנית, כמו בסוגיה הפלשתינית, אין בישראל אופוזיציה זולת יאיר גולן. וזה כבר סתם נורא, נורא עצוב. ממשלה אחראית, שהאינטרס הישראלי הביטחוני, הכלכלי, הדיפלומטי והמוסרי לנגד עיניה, שרוצה לוודא שנישאר כאן לעד, שנחיה בשלום עם שכנינו, שלא יהיה עוד 7.10 - הייתה חותרת לסיום הלחימה כי זה טוב לנו, השבת החטופים כי זה טוב לנו, לשיתוף פעולה, לנורמליזציה אזורית, לחלוקת הארץ לשתי מדינות ולסיום הסכסוך - כי אין ברירה אחרת, וכי זה טוב לנו. הממשלה הזו, מאידך-גיסא, מעוניינת בעיקר לנקום. "וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֗וֹן תָּמ֣וֹת נַפְשִׁי֮ עִם-פְּלִשְׁתִּים֒ וַיֵּ֣ט בְּכֹ֔חַ וַיִּפֹּ֤ל הַבַּ֙יִת֙ עַל-הַסְּרָנִ֔ים וְעַל-כׇּל-הָעָ֖ם אֲשֶׁר-בּ֑וֹ וַיִּהְי֤וּ הַמֵּתִים֙ אֲשֶׁ֣ר הֵמִ֣ית בְּמוֹת֔וֹ רַבִּ֕ים מֵאֲשֶׁ֥ר הֵמִ֖ית בְּחַיָּֽיוֿ."