מדינות מערביות רבות עלולות להפוך לדמוקרטיות כושלות. הן עדיין לא ונצואלה, פרו, הונגריה, טורקיה או רוסיה, אבל מדינות אלו מצביעות על מה שקורה כאשר דמוקרטיות מתות לאיטן. לא יהיו טנקים על המדשאות וכנופיות ברחובות, אך לאיטן הן מאבדות את מה שעשה אותן לדמוקרטיות, לעיתים קרובות – בתמיכת הציבור. כך מתריע ג'ונתן סמפשן, לשעבר שופט בית המשפט העליון של בריטניה, במאמר בניו-יורק טיימס.
במדינות אלו יש בחירות, רשות מחוקקת, בתי משפט וכו'. המסגרת הממסדית עודנה קיימת. אבל הן שוב אינן דמוקרטיות, בשל היעלמות התרבות הפוליטית בה תלויה הדמוקרטיה. ארה"ב מצויה בסכנה של הצטרפות לרשימה זו. יש מתחים בין המוסדות, למרות שבגדול הם עדיין מתפקדים. אך היעלמות התרבות הפוליטית ברורה ומדאיגה. ארה"ב דומה לדמוקרטיות אחרות בכך שהיא קורסת תחת המשקל של ציפיות בלתי מציאותיות של המדינה מנבחריה.
דמוקרטיה היא מכניזם ממסדי לצורך שלטון עצמי ודרך להאצלת סמכויות קבלת ההחלטות לידי אנשים המקובלים על הרוב. כוחם של אלו מוגדר ומוגבל, וניתן להחליף אותם. זוהי המסגרת הממסדית, מסביר סמפשן. תרבות פוליטית תלויה ביותר מכך: באינסטינקטים של הפוליטיקאים והאזרחים. היא מחייבת יכולת לבחור את הפתרונות שהרוב יכול לחיות איתם. היא מחייבת הבנה שאפילו כוח חוקי צריך להיות מופעל בלא גחמנות, נקמנות ודיכוי. מעל הכל, היא מחייבת להתייחס ליריבים הפוליטיים כאזרחים עמיתים איתם אין הסכמה, ולא כאויבים שיש למחוץ.
כאן טמונה חשיבותו של דונלד טראמפ, המפגין של שלושת התסמינים הקלאסיים של סמכותנות: מנהיג כריזמטי המוקף בפולחן אישיות, זיהוי המדינה עם עצמו וסירוב לקבל את הלגיטימיות של יריביו. התוצאה היא ממשלת אפליה במקום ממשלת חוק, שמקימיה של ארה"ב ראו כהגנה העיקרית בפני עריצות.
טראמפ משתמש בכוחות הציבוריים כדי לרדוף את יריביו, כגון משרדי עורכי דין שייצגו את מתנגדיו והסרת האבטחה ממי שיצאו נגדו. הוא הורה למשרד המשפטים שלא לאכוף חוקים נגד שחיתות. הוא קיצץ או ייבש תוכניות שהקונגרס תקצב. הוא איים על מושלים בהפסקת תקציבים אם לא ייענו לדרישותיו.
זה לא קורה רק בארה"ב. סקר בבריטניה ב-2019 מצא ש-54% מסכימים שהמדינה זקוקה למנהיג חזק המוכן לעבור על החוק. באירופה יש תמיכה בסמכותנים גלויים כמו מרין לה-פן, ויקטור אורבן, יורג היידר ו"אלטרנטיבה לגרמניה".