במלחמת יום הכיפורים מוטטו צבאות מצרים וסוריה כמעט את כל מערכי ההגנה של צה"ל שתוכננו והוקמו באופן לא מקצועי בדומה למערכה הגנה מול עזה ב-2023. ב-1973, וגם אחרי חמישים שנה, האויב פרץ דרך אל קו ההגנה השני ואל קו ההגנה השלישי של צה"ל. רק בגִזרה אחת נכשלו: ב"עמק הבכא" שברמת הגולן, מצפון לקוניטרה, בין רכס הבוסטר להר החרמונית. אורך העמק הזה כארבעה קילומטרים. שמו ניתן לו אחרי המלחמה. ארבעה ימים ושלושה לילות רצופים נמשך קרב הבלימה של חטיבה 7 ב"עמק הבכא", ובכל הגִזרה הזאת לא נפל ולא ננטש אפילו מוצב ישראלי אחד. לחטיבה 7 היו מאה וחמישה טנקים. היא לחמה נגד ארבע חטיבות שריון סוריות, שהיו להן כחמש מאות טנקים, ונגד שלוש חטיבות מדיביזיית חי"ר 7 וחטיבת חי"ר נוספת על נגמ"שים, סיוע אֲוִירי צמוד ומאות תותחים. הסיוע האֲוִירי והארטילרי לחטיבה הישראלית היה קלוש מאוד, או לא היה כלל. בארבעת הימים האלה איבדו הסורים שלוש מאות וחמישים טנקים ומאות חיילים, וחטיבותיהם שלחמו ב"עמק הבכא" חדלו לתפקד. מחטיבה 7 נהרגו שבעים וששה איש, ומכל הטנקים שלה נשארו כשירים שלושים ושניים בלבד, אבל היא הייתה הכוח העיקרי בהתקפות על המובלעת הסורית, שהחלו יומיים אחרי שנסתיימו קרבות "עמק הבכא". עד הפריצה למובלעת שיקמה החטיבה שלושים וחמישה מהטנקים שנפגעו בקרבות הבלימה. אילו הבקיעו הסורים את מערכי הבלימה של חטיבה 7 (כמו שהבקיעו את מערכי הבלימה של חטיבה 188 בדרום רמת הגולן וכפי שהבקיעו המצרים את קו בר-לב בחזית תעלת סואץ), הם היו משתלטים על כל רמת הגולן, והיה להם סיכוי לעבור את "הקו הירוק" ולכבוש חלקים מהגליל העליון, עמק החולה ועמק הירדן. ישראל לא הייתה יכולה לפתח מאמץ צבאי גדול בחזית המצרית, ואולי גם לא הייתה צולחת את תעלת סואץ. ב"עמק הבכא" הייתה הכרעה בקרב הגנה. ראשי צה"ל הבלתי מקצוענים האמינו לפני המלחמה, בלא שום בסיס, שכאלה יהיו פני הדברים בכל הגזָרות ובשתי החזיתות, אך שם הייתה קריסה. ב"עמק הבכא" התאימה התוצאה לַהַעֲרָכוֹת המוקדמות, אף כי המהלכים היו שונים מאוד מן הצפוי ולא תלויים כלל במהלכי הפיקוד העליון בזמן המלחמה.

צה"ל ומדינת ישראל הודו למנצחים. רבים מן המפקדים והלוחמים קיבלו ציונים לשבח, ואלוף פיקוד הצפון, יצחק ('חקה') חופי, היה אחד משני המועמדים להחליף את הרמטכ"ל דוד אלעזר למרות שבתחילת המלחמה שקלו להדיחו. כאשר מונה מרדכי גור לרמטכ"ל, מונה חופי לראש ה"מוסד", ואחרי שסיים את תפקידו זה מונה למנכ"ל חברת החשמל מבלי להתייחס לכישוריו, לאופן תִפקודו וּלְהֶשֵּׂגָיו במלחמת יום הכיפורים וכראש ה"מוסד" במלחמת לבנון, שהיו בְּעָיָתִיִּים, בלשון המעטה. קצין אג"ם של הפיקוד, אורי שמחוני, הגיע לדרגת אלוף, ואחרי שהשתחרר הוזמן לנהל מפעלים כלכליים גדולים. רפאל ('רפול') איתן, שפיקד לפני המלחמה על האוגדה הצפונית, שפיקד בפרוץ המלחמה על רמת הגולן – וזמן קצר אחרי זה הוטל עליו הפיקוד על הגזרה הצפונית ברמת הגולן ועל קרבות "עמק הבכא" – קיבל דרגת אלוף מיד אחרי המלחמה ואחר-כך מונה לאלוף פיקוד הצפון, לראש אג"ם ולרמטכ"ל, שלא הצטיין במלחמת לבנון הראשונה. אחרי שהשתחרר מצה"ל נכנס לפוליטיקה, והיה חבר בשלוש כנסות ושר החקלאות. 'רפול' היה מנהיג "צומת", והוא אחד מהפלאים של הפוליטיקה הישראלית. כמעט לבדו הוא זכה בבחירות במאי 1992, בשמונה מנדטים. עזר ויצמן אפילו לא התקרב לַהֶשֵׂג הזה, כשיצא בשעתו בראש מפלגה עצמאית. גם רחבעם זאבי נותר מאחור עם "מולדת" שלו. 'רפול' היה אחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל למרות מעורבותו העמוקה במלחמת לבנון הראשונה, השנואה על רוב הישראלים. קרב "עמק הבכא" תרם לכך לא מעט. מפקד חטיבה 7, אביגדור (יָנוּש) בן-גל, החליף את רפאל איתן כמפקד אוגדה וכאלוף פיקוד הצפון, והיה אחד משלושת המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל אחריו. אלמלא הביזיון בקרב סולטן יעקוּבּ שבגִזרתו, במלחמת לבנון הראשונה, היה לו סיכוי להתמנות רמטכ"ל. מפקד גדוד 77, אביגדור קהלני, שנשא בנטל העיקרי בעמק הבכא, מונה למח"ט 7 ולמפקד האוגדה של איתן ובן-גל, ואחר-כך למפקד בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם), בדרגת תת-אלוף, ולסגן ראש מִפקדת כוחות השדה. אחרי שהשתחרר מצה"ל מונה למנהל רשת בתי הספר המקצועיים "עמל" של ההסתדרות, הקים את מפלגת "הדרך השלישית" ומילא בתפקיד השר לבִטְחון פנים בממשלת נתניהו. בשנת 2023 נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. אחרי כחצי שנה קרסה בעוטף עזה התרבות הביטחונית של אותה אליטה. יוסי בן-חנן, שנקלע לקרב בסופו ותרם רבות להכרעת הסורים, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף. שני מפקדי-גדודים שהשתתפו בקרב היו לתת-אלופים: יאיר נפשי ויוסף ('יוס') אלדר. ממפקדי הפלוגות שהשתתפו בקרב "עמק הבכא" התפרסם בציבור יותר מכולם אלי גבע, שהיה מפקד פלוגה בקרבות "עמק הבכא" ומפקד חטיבה במלחמת לבנון, סֵרב להשתתף בהתקפה על מערב ביירות ופרשׁ מן הצבא כנציג האליטה הביטחונית.

קרב "עמק הבכא" השפיע על הרכּב צמרת צה"ל בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה.¹ הרבה נכתב על הקרב הזה. ספרו של אביגדור קהלני, "עוז 77", היה לרב-מכר (על אף הביקורת שמתחו עליו כמה מפקדים מחטיבה 7), אבל צה"ל לא פרסם את ניתוח הקרב ההוא על-פי העובדות האמיתית והמבוססות ולא הפיק את לקחיו כפי שלא הפיק את לקחי כל המלחמה ובכך היה גורם עיקרי לאסון 7.10.2023. מדוע הצליחה חטיבה 7 בשלב הפתיחה של המלחמה, כשכל יחידות צה"ל האחרות קרסו? האם נלמדו הלקחים והוסקו המסקנות מהקרב הזה?. על שאלות אלה אנסה להשיב בחלק זה של המחקר. התשובה לא תנעם לאנשים רבים, אך היא אולי תסייע לניהול טוב יותר של מלחמות וקרבות בעתיד. שני המפקדים הבולטים במערכת "עמק הבכא" היו בן-גל וקהלני. בן-גל, שפיקד על המערכה מאחור, הפעיל את קהלני בקו הדם. קהלני שנלחם בראש פקודיו, לפעמים כמפקד טנק, מול אויב שעדיפותו בכמות ובכוח-אש הייתה מוחלטת, וברגעי משבר נתן דוגמה אישית לפקודיו, השמיד טנקים סוריים רבים ובלם עשרות טנקים סוריים בטנק יחיד. בן-גל וקהלני שייכים לזרוע האבירים של צה"ל, שהקוד שלה הוא אחריות. בייחוד הצטיין בכך בן-גל, שקיבל החלטות "אביריות" וגילה לא אחת חוסר נאמנות למפקדיו, שגבל בחוסר משמעת. החלטותיו של בן-גל שנויות במחלוקת חריפה (ראה להלן), אך גם מבקריו החריפים ביותר לא יוכלו לגזול ממנו את נִצְחונו בקרב "עמק הבכא", את בּוּזוֹ לראשי צה"ל שכשלו (וגם הוכשלו על-ידו) ולזרוע האידאולוגית שלהם ואת היותו "ראש גדול", לפעמים יתר-על-המידה. בן-גל קיבל את הפיקוד על חטיבה 7 שנה לפני מלחמת יום הכיפורים. זאת הייתה חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה"ל משנת 1949 עד אחרי מבצע "קדש". כל כישלונותיה במלחמת העצמאות נשכחו, והצלחותיה היו למיתוסים, כמסורת צה"ל. הצלחותיה, בייחוד במלחמת ששת הימים, לא נבדקו מעולם. היא השתייכה אז לאוגדה של ישראל טל ולחמה בציר הצפוני של סיני. מפקדהּ היה שמואל גונן (גורודיש). בספרו "חשׂופים בצריח" קשר לה שבתי טבת תהילה, שהקשר בינה ובין מה שהיה אינו חזק במיוחד. ב-21 במארס 1968 השתתפה חטיבה 7, יחד עם חטיבת הצנחנים הסדירה ויחידות אחרות, במבצע שהיה אחד הכישלונות המבישים של צה"ל, פעולת כּראמה.² הליקויים הרבים ביותר של מבצע זה התגלו בגזרת פעולתה, אבל אחרי מלחמת ששת הימים לא היה צה"ל מסוגל להודות בכישלונות ולהפיק לקחים. הכישלון טושטש, והודות למאמצי הרמטכ"ל חיים בר-לב נחשבה פעולת כראמה למוצלחת. פעולת כראמה היא אחת הכתובות על הקיר לאשר עתיד להתחולל במלחמת יום הכיפורים. אחרי מלחמת ששת הימים הוטל על חטיבה 7 להכשיר צוָתים של טנקי "צנטוריון" בחיל השריון ללחימה מחלקתית ופלוגתית, וכן להכשיר את יחידות החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) ואת יחידות הסיור של חיל השריון. פלוגות האימונים באו והלכו. לחטיבה היו שלוש פלוגות מבצעיות משלה, בגדוד אחד שעליו פיקד במלחמה חיים ברק. ערב מלחמת יום הכיפורים סיימו את אימוניהן ארבע פלוגות מגדוד 77 (שעמדו להצטרף לחטיבות מבצעיות) ושתי פלוגות נח"ל בגדוד של ברק (שעמדו לחזור להֵאָחֲזויות). כשלון החרמ"ש של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הוא גם כישלונה של חטיבה 7 ומפקדיה. לפני מלחמת יום הכיפורים חנו יחידות החטיבה בבסיסי קבע ואימונים בדרום ובסיני. החטיבה השתתפה רק במעט במלחמת ההתשה. היא לא השתתפה במבצעים יזומים נגד יעדים ב"פתחלנד" שבדרום-לבנון ובפעולות הביטחון השוטף בגבול הצפון, ורוב מפקדיה ולוחמיה לא רכשו ניסיון קרבי. למרבה הפרדוכּס, היה זה אחד מיתרונותיה: פלוגותיה היו מאומנות ומגובשות, ומפקדיהן לא היו ׳נעולים׳ על תפיסה צבאית מתאימה לביטחון שוטף, ליום קרב יחיד או למבצע חד-פעמי (כפי שהיו רוב מפקדי צה"ל ב-1973). לניסיון הקרבי שנרכש במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה היה ערך מזערי, אם בכלל, במערכת "עמק הבכא", ולעומת זאת היה משקל רב לאיכות המקצועית ולגיבוש של המפקדים הלוחמים. בן-גל היה בקי בתוכניות המבצעיות של כל הפיקודים והחזיתות, והשתתף בתכנוני המבצעים ובהכנות לקראתם. למשל, הוא השתתף בתכנון מבצע נגד המחבלים בדרום-לבנון בשנת 1972. במבצע זה היו אמורות להשתתף חטיבה 188 וחטיבה 7, אך הוא בוטל. בניגוד לרוב מפקדי צה"ל, סבר בן-גל, לפי עדותו, שמלחמה גדולה ממשמשת ובאה, והכין לקראתה את חטיבתו. חודש לפני המלחמה עיין בתוכניות של צה"ל ובמפות של גבול הצפון, ושוחח עם אנשי מטהו על האופציות של צה"ל וחטיבה 7 במקרה של מלחמה. "זה הפסימיזם האישי שלי", אמר בן-גל. "אני פסימיסט ויש לי אינטואיציה של פסימיסט. היינו בדרום וחשבתי על הצפון. הפעילות המבצעית העיקרית הייתה בפיקוד הצפון, ואני הערכתי שמצפון תיפתח הרעה. בשבועיים שקדמו למלחמה יישמתי בחטיבה תוכנית אימוני-חרום. דילגנו על שלבים מתודיים ותרגלנו את היחידות למצבי מלחמה בצפון".³ לא רק נקודות-זכות היו לחטיבה 7. חודש לפני המלחמה הוחלף הפיקוד על גדוד הפלוגות המבצעיות. במקום סגן-אלוף עמרם מצנע⁴ בא סגן-אלוף חיים ברק. מצנע היה מקובל מאוד על פקודיו. ברק פחות. רוב מפקדי הגדודים, הפלוגות והמחלקות של החטיבה לא הכירו היטב את רמת הגולן, הזירה שבה היה עליהם להילחם. מוזר שבן-גל, אשר לפי דבריו חשש ממלחמה בצפון, לא טרח לְיַדֵּעַ את פקודיו בזירה שבה הם עתידים להילחם. חטיבה 7 סבלה גם מהליקוי שהיה משותף לכל חטיבות השריון הישראליות: הִתְנַוְּנוּת החרמ"ש. במלחמת ששת הימים הייתה לחטיבה הזדמנות ללמוד את חשיבותן של יחידות חיל הרגלים הצמודות לטנקים. בקרבות רפיח, ובייחוד במתחם הג׳יראדי (בין רפיח לאל-עריש), נקלעו שני גדודי טנקים שלה למצוקה שגבלה בסכנת השמדה, וגדוד החרמ"ש הציל אותם ומוטט את מערך הג׳יראדי של המצרים. צה"ל לא הפיק את הלקחים. אברהם אדן ('ברן'), מפקד גֵּיסוֹת השריון, לא העריך נכונה, כאמור לעיל, את החרמ"ש. לקראת מלחמת יום הכיפורים לא היה חרמ"ש לחטיבה 7. לגדוד החרמ"ש של החטיבה הייתה פלוגת חרמ"ש טירונית אחת ופלוגה שהתאמנה בקורס מש"קי-סיור של גֵּיסות השריון, במסגרת הגדוד. המג"ד היה יוסף ('יוס') אלדר.

באוגוסט 1973 תגברו הסורים את המערך של טילי קרקע-אויר. ב-13 בספטמבר חדרו מטוסי צילום וליווּי ישראלים לעומק צפון סוריה, וקרב-אויר התלקח. הופלו שמונה מטוסי "מיג 21" סוריים ומטוס מיראז׳ ישראלי, שטייסו צנח לים. מטוסים סוריים ניסו ליירט מסוקים ישראלים שניסו להציל את הטייס, ואז הופלו עוד ארבעה מטוסים סוריים. בסך-הכל שנים-עשר. הפיקוד העליון ציפה לתגובה סורית: היא לא הגיעה, משום שסוריה התכוננה למלחמה. ראשי מערכת הביטחון סברו שסוריה פוחדת מצה"ל. בדיון במטכ"ל ב-24 בספטמבר לא היה נושא מלחמה אחד הנושאים שעל הפרק, אבל אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי הביע חשש מהתקפת-פתע ברמת הגולן. הוא אמר: "אני מבקש לציין דבר שהוא חמור, אולי אף חמור מאוד, וזה שאין לנו בחזית הצפון שום התראה. הסורים לאחרונה יצאו מהמערך, חזרו למערך ואנחנו לא ידענו... לפי דעתי, המסקנה היא שהסורים מסוכנים למדינת ישראל יותר מאשר המצרים". דיין התייחס לדבריו אלה של אלוף פיקוד הצפון ואמר: "המטה הכללי לא יכול לעבור עליהם רק בשמיעה. אני מבקש למצות את הנושא עד הסוף. או שההנחה שלו אינה נכונה, (אבל) אם ההנחה נכונה, אז צריכה להיות תוכנית... איך עונים על מקרה כזה... אני אינני מרשה לעצמי ללכת לחופשה עד אחרי ראש השנה, מבלי לומר שנשמעו דברים כאלה. מוכרחה להיות או הנחה אחרת של המטה הכללי, שלך, של הרמטכ"ל, שהדברים אינם כך, או תשובה למצב זה... האפשרות שהעלה אלוף פיקוד צפון, שיכולה להיות התקפת-פתע בגולן ללא התראה מספקת בשבילנו, אם אומנם זה נכון, המצב הוא החמור ביותר – כי תאורטית סוריה יכולה להרשות לעצמה לעשות פשיטה, גם אם אחר-כך תפסיד את המלחמה בטוָח ארוך. תאורטית היא יכולה לקחת על עצמה את הסיכון שאנחנו נפציץ את דמשק. תאורטית זה אפשרי ואני לא מדבר על הפגזה על-ידי 'פרוג' על טבריה – תרגיל כזה אפשרי גם בטילי ׳סקאד׳ על תל אביב – אלא על כיבוש שבוקר אחד יכולים מבלי שנדע מזה, לקום טנקים סוריים לעלות ולקחת שניים או שלושה יישובים, אפילו יותר מזה, ברמת הגולן. זו תהיה קטסטרופה שכמותה עוד לא קרתה לנו". משה דיין דרש מדוד אלעזר לענות לו מיד. אלעזר, חסר הבנה צבאית מזערית, אמר ביוהרה של אדם מנותק מן המציאות: "אולי רק בשביל שנעבור את ראש השנה בשקט לא מקבל את ההנחה שהסורים מסוגלים לכבוש את רמת הגולן". דיין לא השתכנע ושאל אם הרמטכ"ל מתכַּוֵּן להתקפת-פתע. אלעזר השיב: "בשום אופן לא. יש גרעין של אמת בדבריו של חקה.⁵ הוא שייך לתחום המודיעין. כלומר, ההתראה שלנו לכוחות היבשה של הסורים היא יותר גרועה מאשר אצל אחרים ומאשר היינו רוצים... ואנחנו מִתכַּוְּנים לשַפֵּר. אבל ההתראה הכוללת שלנו כלפי סוריה, באותם התחומים שבלעדיהם אי-אפשר לעשות מלחמה, היא התראה טובה ולכן אינני מעריך שאפשר היום לעשות עלינו התקפת-פתע, בלי שנדע אותה. דבר שני, אנחנו מחזיקים ברמת הגולן כוח, שהוא תוך זמן סביר לגמרי, לפי ההתראה הזאת, מסוגל לבלום מתקפה. ודבר שלישי, אולי החשוב ביותר, הסורים בנו מערך רציני של טילים, אבל זה מערך שאנחנו נזהרים ממנו כשצריך להיכנס לטיסה, או אם צריך יהיה לתקוף איזה שהיא סוללת ארטילריה. אם השאלה שאלת מלחמה, אז לפי דעתי מערך הטילים לא משנה את יכולת חיל האויר בחצי יום לגמור את הבעיה של סוריה". דיין לא היה מרוצה מתשובתו של אלעזר ודרש לקיים בדחיפות דיון על האיום הסורי על רמת הגולן.⁶ במבט לאחור, ברור שאלעזר טעה בגדול בכל הערכותיו. גם אחרי שהכוח ברמת הגולן הוכפל הוא לא הצליח לבלום את המתקפה הסורית (ראה לעיל). אילו בפרוץ המלחמה הייתה ברמת הגולן רק חטיבה 188 עם אנשי "גולני" וגדוד הנח"ל המוצנח במוצבים, היו הסורים עלולים להשמיד את כוחות צה"ל ברמת הגולן כבר ביום הכיפורים עצמו, ואז ייתכן שהיו ממשיכים מזרחה.

אחרי יומיים, ב-26 בספטמבר, דנו בנושא זה משה דיין ועוזרו צבי צור, דוד אלעזר, ישראל טל, אלי זעירא ויצחק חופי. אלעזר חזר על גרסתו ואמר: "אני חושב שהעניָן לא רציני... אני חושב שלא יכול להיות דבר יותר אידיוטי מצד סוריה, מאשר לתקוף לבדה. זה שלא הולכת להיות מלחמה של שתיהן, של מצרים וסוריה, נדמה לי שיש לנו את כל האינדיקציות לכך. לכן לא הייתי עושה הכנות מלחמתיות כדי למנוע מלחמה ברמת הגולן". למרות זאת, אמר אלעזר, הוחלט לחזק את רמת הגולן בשלושים טנקים (כנראה כדי להרגיע את שר הביטחון). באותו יום הוטס צפונה גדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני, כדי לתגבר את חטיבה 188 ואת כוחות צה"ל האחרים ברמת הגולן. פלוגה א׳ מגדודו של חיים ברק, בפיקודו של אלי גבע, צורפה לגדודו של קהלני. קהלני ופקודיו סיירו בגזרה ולמדו היטב את תנאי השטח. גדוד 77 היה מוכן למלחמת הבלימה יותר מכל גדוד אחר בצה"ל. יש להניח שאילו היו הגדודים האחרים מוכנים כמוהו, היו לשלב הראשון של מלחמת יום הכיפורים תוצאות אחרות. חששו של שר הביטחון משה דיין מפני התקפת פתע סורית בגזרת רמת הגולן וביטחונו שצבא מצרים לא יתקוף בחזית תעלת סואץ על-פי הקונספציה האמ"נית שהוא מורתע, מחזקת את ההשערה שלי שאותה פרסמתי במאמרי "השערת הקונספירציה": תוכנית סודית מלפני מלחמת יום הכיפורים בין משה דיין, היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, ונשיא מצרים אנוואר סאדאת. אלה עיקריה: א. להניח לצבא המצרי לתקוף בחזית תעלת סואץ ולהשיג ניצחון קטן שיחזיר את הכבוד לצבא המצרי, ויחליש את התנגדותם של ישראלים רבים להחזיר את תעלת סואץ למצרים; ב. צה"ל יהפוך את הקערה על פיה, יהדוף את צבא מצרים ממזרח לתעלה ויאיים לכבוש את קהיר; ג. ארה"ב תכפה על צה"ל לעצור את המלחמה ולסגת ממערב לתעלה. בתמורה מצרים תפרוש מחסותה של ברית המועצות ותקבל את חסותה של ארה"ב, וכך היה.⁷ היו שהעלו השערה שהייתה קונספירציה (בגידה) ולא קונסֶפּציה, שגרמה לטבח ולחטיפה ב-7.10.2023 בעוטף עזה.⁸ אני אינני דוחה השערה זאת. שהרי אם דיין היה מוכן להקריב חיילים שאִיְּשו את המעוזים במלחמת יום הכיפורים כדי לרַצות את ארה"ב ולהגיע לשלום עם מצרים, מדוע שלא יהיה מי שמוכן להקריב ישראלים בעוטף עזה כדי להפיל את ממשלת "ימין מלא" של "נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר", המסכנת, להערכתו/ם את קיומה של מדינת ישראל? יש הבדלים רבים בין שני המקרים אך אסור לדחות השערות רֵאָליוֹת מבלי להפריך אותן. את זה למדו יהודי אירופה בזמן השוֹאה כשדחו את השערת זאב ז'בוטינסקי על האסון הממשמש ובא. זה אחד הלקחים החשובים של ההיסטוריה.

מסתבר שהקונספציה שצה"ל מרתיע את האויב הייתה לא רק נחלתו של רמטכ"ל צה"ל ב-2023, הרצי הלוי, אלא גם נחלתו של הרמטכ"ל ב-1973, דוד אלעזר. בשיחות שהיו לי אחרי מלחמת יום הכיפורים עם ידידי, ראש אמ"ן מלפני המלחמה, אליהו זעירא, הוא קבע שהלקח העיקרי של צה"ל מאותה מלחמה הוא שלא צריך לעסוק בכַוָּנוֹת האויב אלא ביכולותיו, להניח שהוא ינסה לממש אותן ולתקוף בהפתעה. מסתבר שחמישים שנה לא הספיקו לצה"ל להטמיע את הלקח הזה. ב-1973 הציל את צה"ל ברמת הגולן בקרב עמק הבכא מֵפֵר פקודות. ב-2023 לא נמצא בצה"ל הבלתי מקצועי מפר פקודות אחר ב-7.10. הלקח: צה"ל של 2023 הוא לא רק צבא בלתי מקצועי, אלא צבא שלמפקדיו הבכירים יש "ראש קטן". ואם זה המצב, ספק אם ניתן לסמוך עליהם שימַקצעו את צה"ל. ________________________ בשבוע הבא: חטיבה 7 המיועדת להילחם בסיני נשלחת לרמת הגולן; פלוגת גשר הגלילים עולה צפונה בניגוד לפקודה והייתה חסרה בחזית תעלת סואץ; ציוד לקוי בחטיבת שריון לגיוס מהיר בפרוץ המלחמה; ליקויים לוגיסטיים בכל המלחמות כעדות לחוסר מקצועיות; מפקדים טקטיים לא הכירו את גזרת הלחימה ולא קיבלו מידע מעודכן מאמ"ן

1. מצליחני "עמק הבכא" ('רפול', יָנוּש, קהלני, אלי גבע) נכשלו במלחמת לבנון כשמילאו תפקידים יותר בכירים. שוב הוכח שגם מפקדים קרביים, שהגיעו לתוצאות מוצלחות, אינם מצליחים בפיקוד הבכיר ביותר. אני טוען שהסיבה היא שכישורים לא מספקים הכשרה לא מספקת, ומקריוּת כָּאוֹטית בהצלחות אינה מלמדת על כישוריהם של המפקדים. 2. ראה ספרי "ההיסטוריה של הצנחנים" ד׳ – "איחוד ירושלים", 1985. 3. סדרת ראיונות עם אביגדור בן-גל, 1977–1983. גם דברי בן-גל המצוטטים להלן נאמרו בראיונות אלה. 4. לימים אלוף פיקוד המרכז, בפרוץ האינתיפאדה, ודמות שנויה במחלוקת על תפקודו אז. 5. כינויו של יצחק חופי. 6. שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 166-165. 7. ד"ר אורי מילשטיין, "השערת הקונספירציה" בספר בעריכתו של ד"ר מיכאל ברונשטיין, "ניצחון בסבירות נמוכה", הוצאת "שרידוּת" ואפי מלצר. 8. אני אינני נמנה עליהם.