בנימין נתניהו שומר על אירן כפי שנמרה שומרת על גוריה. אירן היא הכדור האחרון שנותר לו בקנה, הנשק הסופי שממנו הוא יורה שוב ושוב, כדי להזין את הכאוס שהוא עצמו מחולל. הכאוס הזה, שאותו הוא מטפח בהתמדה מאז שהועמד לדין בתיקי האלפים, הפך להיות אסטרטגיה שלטונית. כל עוד יש כאוס, אין סדר. וכל עוד אין סדר אין משפט. מה שקורה עכשיו, זה שואו שייזכר לנצח לא בגלל הדרו, אלא בגלל נבזות ושפלות המעמד, שחלקו בתרומה לכך היא כ-50%, והיתר על בית המשפט. כמו קוסם במסיבת יום הולדת לגיל ארבע, נתניהו שולף שוב ושוב את אותו שפן מהכובע: אירן. פעם בגרסה גרעינית, פעם בדמות איום קיומי, ולעיתים כמחולל מלחמות עתידיות. כך הופך האיום האירני, אמיתי ככל שיהיה, לכלי פוליטי שכוחו העיקרי טמון לא בעובדות, אלא בפחד. אבל העולם משתנה. לא רק שנתניהו הפך לדמות לעג בזירה הבינלאומית, הצגותיו באו"ם הפכו לבדיחה, אלא שגם הידיד הקרוב, דונלד טראמפ, כבר אינו מבטיח אוזן קשבת. אמריקה אינה מאוימת על-ידי אירן. יהודי שמסתובב בחצרו של טראמפ או ברמת טראמפ ברמת הגולן, אינם מהווים שיקולים אמריקניים של ממש. אם וכאשר אירן תאיים ישירות על האינטרס האמריקני, התגובה תשתנה. עד אז, גם היא משמשת בעיקר כפלטפורמה פוליטית לנתניהו. אם כן, מה נשאר? איום יום הדין. מיליציות מקומיות, גיוסים חצי-פראיים, וכמובן, "ותמות נפשי עם הפלשתים" או החרדים. זהו ריקוד מוות שבו אין מנצחים. משחק סכום אפס שמוביל לסיום ידוע מראש, אך אולי דווקא בגלל זה, קשה כל כך לעצור אותו. בקיצור, הכאוס היא השיטה, והאיום האירני הוא כלי הנגינה. כל עוד המנגינה נמשכת, בית הדין בקיצור, הכאוס היא השיטה, והאיום האירני הוא כלי הנגינה. כל עוד המנגינה נמשכת, בית הדין שותק. לכל הרוחות, למה??