אנשי טראמפ תמימי דעים: ארה"ב צריכה מפעלים, בהם יועסקו מיליונים שמשרותיהם נגזלו בידי מדינות זרות. מאז תחילת המאה הנוכחית איבדה ארה"ב 6 מיליון משרות בתעשיה, אשר הציעו לבוגרי תיכון נתיב לחיים שקטים של יציבות ושגשוג. אובדנן נתפס כמקור לירידה בשכר, להתרוקנות עיירות ואפילו למשבר משככי הכאבים. אין פלא, אפוא, שפוליטיקאים מכל קצווי הקשת רצו להחזיר אותן.
אבל יש בעיה, מציין אקונומיסט: אפילו אם התעשיה תחזור, לא יחזרו המשרות הישנות. היא מייצרת כיום יותר מאשר בעבר עם פחות ידיים, והעבודות שהתאמו למעמד הביניים נעלמו. התעשיה אוטומטית יותר ומבוססת על השקעות הון, ושוב אינה מציעה שכר הוגן לחסרי תואר אקדמי. קרוב לרבע מהעובדים בארה"ב הועסקו במשרות ייצור בשנות ה-1970; כיום – פחות מעשירית. יתרה מזאת: מחצית מהם עובדים בתפקידי עזר כמו משאבי אנוש ושיווק, או בתפקידים מקצועיים כמו עיצוב והנדסה. פחות מ-4% מהמועסקים בארה"ב עובדים בפועל בייצור.
ארה"ב אינה ייחודית בכך. אפילו גרמניה, יפן וקוריאה הדרומית – להן יש עודף מסחרי ניכר בטובין – חוו ירידה מתמדת בתעסוקה זו. סין מחקה 20 מיליון משרות בייצור בשנים 2020-2013 – יותר מכל כוח העבודה האמריקני בתחום. קרן המטבע הבינלאומית אומרת שזוהי "התוצאה הטבעית של התפתחות כלכלית מוצלחת".
ככל שמדינות מתעשרות, האוטומציה מגדילה את הפריון לעובד, הצריכה עוברת מטובין לשירותים ומשרות עתירות כוח אדם עוברות לחו"ל. אבל אין זה אומר שתפוקת המפעלים קורסת. במונחים ריאליים, היא כפולה בארה"ב מכפי שהייתה לפני 40 שנה; היא מייצרת יותר טובין מאשר יפן, גרמניה וקוריאה הדרומית יחדיו. התעשיה האמריקנית לבדה הייתה יכולה להיות המשק השמיני בגודלו בעולם.
אפילו מאמץ אדירים לצמצם את גרעון הסחר בטובין (1.2 טריליון דולר) לא יעזור במיוחד למשרות, ממשיך אקונומיסט. הערך המוסף של טובין בשווי זה מן הייצור יהיה 630 מיליארד דולר (היתרה היא חומרי גלם, תובלה וכדומה). אם כל פועל מייצר ערך מוסף של 230,000 דולר, סגירת הגרעון תיצור רק 3 מיליון משרות, מחציתן בפסי הייצור. בהנחה שזה יושג על-ידי הטלת מכס ממוצע של 20%, המחירים יעלו ב-600 מיליארד דולר – שהם 200,000 דולר לכל משרה ש"תינצל".