נניח שיהיה חוק גיוס ולא חוק השתמטות. נניח שיהיו בו עיצומים ממשיים. נניח שהם יחולו מהיום הראשון. שלוש הנחות מסופקות ואפילו מפוקפקות, אבל נניח לצורך הדיון. דומה שיש נקודה שכולם מפספסים: יש סיכוי לגמרי לא רע, שבמקום מימוש נקבל מסמוס. מדובר בעיצומים האמורים להיות רציניים מאוד, להקשות בצורה משמעותית את חייהם של המשתמטים ולתמרץ אותם להתגייס. לטעמי, הם צריכים בעיקר להוות עונש של ממש. במילים אחרות: גם אם הם לא יגרמו לאלפי חרדים להתגייס, יש להם הצדקה מלאה בדמות ענישה. באסוציאציה לחוק העונשין: המחוקק קבע במפורש, שהשיקול מספר אחת בענישה הוא ההלימה – גמול על החטא – ורק לאחר מכן באה ההרתעה. אבל תראו באלו עיצומים מדובר, ובעיקר – בידי אלו משרדים ושרים אמורה להיות מוטלת האחריות לממש אותם. שלילת דרכון ואיסור יציאה מהארץ (משרד הפנים, משה ארבל, ש"ס). מניעת הנחה בארנונה (כנ"ל). אי-מתן עדיפות בשירות התעסוקה (משרד הרווחה, יואב בן-צור, ש"ס). קיצוץ במימון למעונות (כנ"ל). פגיעה בקצבאות הביטוח הלאומי (כנ"ל). מניעת השתתפות במכרזי מחיר למשתכן (משרד השיכון, יצחק גולדקנופף, יהדות התורה). יש רק שני עיצומים שלא בידי החרדים: מניעת רשיון נהיגה (משרד התחבורה, מירי רגב) והפסקת סבסוד לימודים אקדמיים (משרד החינוך, יואב קיש) – ואיכשהו דומה שהללו הכי פחות יפריעו להם. שלא לדבר על האפשרות המאוד ממשית, שישראל כ"ץ ילחץ על צה"ל לרכך את מבצעי האכיפה שלו. תזכורת: אנחנו יודעים מפיו של בנימין נתניהו, שיואב גלנט פוטר משום שהיווה מכשול בפני ההשתמטות. הצד השני של המשוואה: כ"ץ מונה כדי לאפשר אותה. בקיצור: הם לא יתגייסו ולא ייענשו. עובדים עלינו בעיניים.

אחד הנימוקים החוזרים ונשנים של בנימין נתניהו ותומכיו בזמן המשבר עם החרדים, היה ש"לא מפילים ממשלה בזמן מלחמה" וש"לא הולכים לבחירות בזמן מלחמה". נימוקי-משנה, בעיקר מפיו של נתניהו עצמו, היו שמתקרבת עסקת חטופים ושאנחנו ברגעי הכרעה מול אירן. מי שמאמין לזה – יבושם לו; העניין הוא שהטיעון הזה הוא לא רק עבודה בעיניים, אלא סכנה אמיתית לדמוקרטיה. נעיר תחילה, שהשאלה האם מדובר בשעת מלחמה מקבלת מהשלטון הנוכחי תשובות מנוגדות בתכלית בהתאם לאינטרס הנקודתי. זו כן מלחמה כדי לא ללכת לבחירות ולא להקים ועדת חקירה ממלכתית. זו לא מלחמה כדי לחזור להפיכה המשטרית, להמשיך את השתמטות החרדים ולהגדיל את ביזת הקופה הציבורית. אבל העיקר הוא, שלפי ההיגיון הזה – החששות לקיומן של הבחירות הבאות כבר לא נשמעים מטורפים. אם לא הולכים לבחירות בשעת מלחמה, כל מה שצריך לעשות הוא להסלים אותה בתקווה שיימצא הרוב בכנסת (80 קולות) כדי לדחות אותן. די ב-61 ח"כים כדי לפגוע בעקרונות היסוד של הבחירות: כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. אין כמו מלחמה כדי לטעון, למשל, שהמצב הביטחוני אינו מאפשר בחירות חשאיות, או שהערבים מסוכנים ולכן קולותיהם אינם שווים. ושוב: לא מדובר בפנטזיה פרועה, אלא בהמשך הגיוני וכמעט מתבקש לאותה אמירה מפורשת.

עמיחי שיקלי, איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ, גילה גמליאל ומיכאל מלכיאלי הצביעו – כמו כל יתר עשרות שרי הממשלה – בעד הדחתה של גלי מיארה. הם הצביעו בעד הקמת ועדת שרים שתקיים לה שימוע, במקום הוועדה המקצועית-ציבורית בראשותו של אשר גרוניס. שניים מהם, בן-גביר וסמוטריץ, היו מהקולניים ביותר נגד מיארה. ועכשיו הם יהיו חברים באותה ועדת שימוע. זה נשמע כמו פיליטון של אפרים קישון, אבל זוהי המציאות: עבודה בעיניים על מלא. נציג זאת אחרת. הקמת הוועדה היא שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. היא החלטה פרסונלית לגמרי. היא התקבלה ללא תשתית עובדתית ומשפטית. והכי מגוחך: היא נובעת מכך שיריב לוין לא הצליח למצוא שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר שיוכל לצרף לוועדה כדי לזכות בתמיכתו, כי כולם לא מוכנים לתת יד להדחה הזאת. אז במקום זה, מקימים ועדה שהדעות של כל חבריה ידועות היטב – ומצפים ממנה לקיים שימוע. אחת משתיים: או שכל הנוגעים בדבר חיים בעולם של הזיות, או שהם עושים את זה בכוונה תחילה. אני נוטה יותר לאפשרות השנייה: הם יודעים שזה לא יעבור אפילו את השופטים הכי שמרנים בבית המשפט העליון, וזה מה שהם רוצים – עוד הזדמנות לצעוק על "דיפ סטייט" ועל "שלטון השופטים" וכל יתר הקשקושים שנועדו לקושש קולות.

"במהלך חפירות שנערכו בשנת 1871 בתוך המתחם הרוסי מחוץ לעיר, התגלה עמוד מונוליתי ענק, שוכב לפני וכמעט במקביל לכנסייה. שלוש תעלות, שנחפרו בהזדמנות הראשונה משני צידי בעמוד ובאמצעו, אפשרו להעריך את הממדים העצומים של העמוד הבלתי-גמור הזה, שעדיין שוכב על קרקעית המחצבה שממנה נגדע". כך תיאר הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו את העמוד שעודנו טמון במגרש הרוסים, ליד מטה משטרת מחוז ירושלים, ומכונה "אצבע עוג מלך הבשן". התורה מציינת, שאורך מיטתו של עוג היה תשע אמות "בְּאַמָּת איש". נחלקו חז"ל בפירוש הביטוי: אמה כמו של כל איש (60 ס"מ) או אמה יחסית של עוג. אורך העמוד הוא 12 מטר וקוטרו 1.75 מטר, אז קצת מוגזם לומר שהוא מייצג את אצבעו של עוג, אבל זה הרעיון: יש כל מיני גדלים של אצבעות. מכאן גם נגזר, שיש כל מיני אורכים של פסיעות. לכן, כאשר בנימין נתניהו מבטיח שוב ושוב שאנחנו "כפסע מניצחון", זה לא שהוא עובד עלינו בעיניים; אנחנו פשוט לא מבינים באיזה גודל של פסע מדובר. ושאלה תמימה לסיום: מה שמענו יותר – שהניצחון מצוי במרחק של פסע, או שהתיקים נגד נתניהו קורסים?

מתניהו אנגלמן הטיל השבוע אחריות אישית ישירה וברורה על בנימין נתניהו בנוגע לסחבת המתמשכת בשיקום הצפון ותושביו. זה עבר כמעט ללא תשומת לב, גם בגלל האירועים הבלתי-פוסקים סביבנו וגם משום שכולנו יודעים שלא תהיה לזה שום משמעות מעשית. הרי ועדת חקירה ממלכתית קבעה שהיה לו חלק באסון האזרחי הכבד ביותר בתולדות המדינה; ועדת חקירה ממלכתית אחרת מצאה שלכאורה הוא סיכן את ביטחון המדינה; לכל בר-דעת ברורה אחריותו ל-7 באוקטובר – וזה לא מזיז את קצה הזרת שלו ושל מעריציו. את עיני צד פרט אחד מתוך שפע הנתונים והתאריכים שבדוח. נדרשו לממשלה 7.5 חודשים מאז פרוץ המלחמה כדי לקבל (במאי 2024) החלטה בנוגע לסיוע לצפון. ספוילר: חלקים נרחבים ממנה לא יושמו עד היום. היא כללה הקצבה מיידית של 940 מיליון שקל ליישובי האיזור; בפועל הוקצבו 608 מיליון שקל; ובאוגוסט אשתקד קוצץ הסכום ל-523 מיליון שקל. וזה כאשר מלכתחילה, חצי מהסכום היה כספים שכבר הוקצבו בעבר. נחזור: הממשלה הציגה מאות מיליוני שקלים שאושרו, כאילו מדובר בתקציב מיוחד בעקבות נזקי המלחמה. זה הרבה יותר מאשר עבודה בעיניים; זה ישראבלוף על סטרואידים.

בתוך הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה, בין המנהיגים הגרועים ביותר שידע העם היהודי במשך מאות ואולי אלפי שנים, אין זה קל למצוא את הכושלים מכולם. אבל אם מסתכלים על המספרים בתחומים שתחת אחריותם, שניים בולטים במיוחד: מירי רגב ואיתמר בן-גביר. שלא יהיה לכם ספק שמדובר בעבודה בעיניים מוחלטת: אין לנו שרת תחבורה ושר לביטחון לאומי, אלא שרת חנופה ושר תבערה. אצל רגב נרשמות עליות של עשרות אחוזים במחירי התחבורה הציבורית, אלא אם אתם משתייכים לקהלים שהיא רוצה ביקרם – החרדים ומצביעי הליכוד בפריפריה. אילו העלייה הזאת הייתה מלווה בשיפור השירות – ניחא; אבל זה ממש לא המצב. הנוסעת המתמדת רגב גם הביאה את עצמה כהוכחה לכך שיש טיסות לארץ וממנה; היא התעלמה גם מכך שמספרן ירד, וגם מכך שמחיריהן זינקו בעשרות אחוזים. אצל בן-גביר משתוללת האלימות בממדים חסרי תקדים. אפילו לא בדקתי את מספר הנרצחים עד כה, כי מאז שהתחלתי אמש לכתוב את הטור ועד שסיימתי, נרצחו עוד שני בני אדם. נזכיר רק נקודה אחת: ב-2022, בממשלת בנט-לפיד, ירד מספר הנרצחים בכלל ובחברה הערבית בפרט לאחר שנים של עלייה תחת ממשלות נתניהו; מאז 2023 המספרים עולים ללא הרף. זו מתימטיקה פשוטה: מאחר שהגורם היחיד שהשתנה הוא השר, ברור שכאן טמונה הסיבה. במקרה הטוב, במיוחד כאשר מדובר בנרצחים הערבים, בן-גביר הוא כישלון איום; במקרה הגרוע, הוא אדישות נוראה.