בימים אלו, כשרבים בחברה הישראלית העפילו לפסגות האופוריה של האשליה, חסרות לנו האמירות האמיצות של המשורר אלכסנדר פן, אמירות המתייצבות נגד דהירה מטורפת של חברה המחבקת את המלחמה ומבקשת להמשיך לפרוס מרבדי דמים ומוות בעזה, באירן ובישראל. חסר הקול האמיץ, שיסיר את מרבדי הדמים ויאמר לציבור בישראל אמירה אמיצה, המפלחת את אווירת האופוריה המקדשת את המלחמה: "גָּם כַּאֲשֶׁר אוֹהֵב אֶת עַמִּי וְאֶת מוֹלָדְתִי אוֹהֵב אֲנִי - אֶשָּׁאֵר אָדָם פָּשׁוּט, וְלֹא אֶהֱרֹג לְמַעַן שְׁמוֹ שֶׁל שֵׁם...

לֹא אֶרְצַח

לֹא אֶצְעַק: יְחִי הַקְּרָב." בימים שהסגידה לכוחנות קוברת חיים חולמים על חיים, חסר הקול שיקרע את הרקיע בצעקה - נגד!!! "לֹא בִּשִׁמְכֶם אֶקְדָּח אֶשְׁלֹף, לֹא בְּשֵׁם רַעַי אֶכְבֹּשׁ, לֹא בְּשֵׁם נָבִיא, מֶלֶך אוֹ אָלוּף - אֶת יָדִי אֶטְבֹּל שׁוּב וָשׁוּב." במציאות חיינו חסרה זעקת השירה העברית מתוך אותו כאב של אלכסנדר פן, "כִּי כָּל רַעַם שֶׁל תּוֹתָח - קוֹרֵעַ אֶת אָזְְנִי וְכָל בֶּכִי שֶׁל אֵם - בּוֹכֶה בִּי". המניפסט שנכתב בשנות הארבעים על-ידי אלכסנדר פן פונה לעם ישראל ומבהיר, שהוא אוהב את עמו. הביטוי היפה לאהבת העם מחייבת לפעול - לא אהרוג בשמו. יתרה מזאת זועק ודומע המשורר אלכסנדר פן את מה שאנחנו חייבים לזעוק היום: ואם באחד הימים יכפו על כֻּלָּנוּ מלחמה לֹא לנו תדבקו אָח בְּאָח וְכַוְּנוּ הַתּוֹתָח בדממה אֶל מוּל פני המלחמה! אלכסנדר פן ראה בשיר "נגד" את תעודת הזהות הפוליטית-חברתית שלו בשירה העברית. ואני רואה בשיר "נגד" את הקריאה, המחייבת כל אדם בחברה הישראלית לראות ברשפי האש של טילים הקוטלים חיים כנתיב, שחובה לצאת נגד הסוללים אותו.