אביגדור קהלני כתב בספרו: "ואז נשמעה נהמת מטוסים שחגו נמוך מאוד על המחנה, ופיצוצים עזים שזִעזעו אותנו ואת המבנים בסביבה. קפאתי על מקומי. לרגע הייתי שרוי באיזו תדהמה. אחר-כך הסתכלתי לעבר השמים. ארבעה מטוסי ׳מיג׳ הטילו את פצצותיהם על המחנה, לתוך האנשים שהצטופפו בו, לעבר כלי-הרכב. הרגשתי חוסר-אונים ולא ידעתי לאן לרוץ כדי להסתתר. נשכבתי ליד אחד המבנים, נצמדתי לקרקע ולדופן הבית, כבשתי את ראשי באדמה, ובכפות-ידי ניסיתי לגונן עליו. הפיצוצים נמשכו סמוך לבית שלצִדו שכבתי. סביבי היה רעש החיילים שניסו למצוא מחסה או מסתור. הרגשתי מושפל; מטוסים סוריים חגים מעל מחנה ישראלי ועושים בו כרצונם. הרמתי את ראשי לשניה, כדי לראות את הנעשה סביבי, ולשבריר שניה פגשתי במבטו של רטס, שאף הוא הרים את ראשו. הייתה בכך הקלה מסוימת. ׳כולם לטנקים!׳, נשמעה צעקה לפתע. הרמתי את ראשי, יאנוש רץ לעבר הנגמ"ש שחנה ליד הבניין. רצתי לעבר הג׳יפ שלי והתיישבתי ליד ההגה. הקמב"ץ והקמ"ן התיישבו על הספסל האחורי, ונהגי לידי. הדרך אל השער הייתה חסומה על-ידי מכוניות שניסו לצאת את המחנה. לרגע חשבתי לנטוש את הג׳יפ ולרוץ למרחק של שני קילומטרים. לבסוף עליתי עם הג׳יפ על גדר המחנה, קרעתי את חוטי התיל ודהרתי על הכביש הראשי לעבר הצומת, מקום פריסתו של הגדוד".¹ אמנון יגודה, טען-קשר בפלוגה ו׳ של יאיר סווט, מגדוד 77, סיפר: "כשפרצה המלחמה הייתה תגובתי הראשונה לברוח, להסתתר מפני המטוסים ומפני הארטילריה. דחפתי את עצמי אל מתחת לטנק, כאילו מנסה לא להיות במקום. פחד ראשוני השתלט עלי, זה היה שלב של הלם. אחרי זמן קצר נחתו פקודות, וזה היה יותר טוב. התנהגתי על-פי האימונים ועל-פי התרגולת הקבועה מראש. הסרנו את רשתות ההסוָאה והתקדמנו בחיפזון. לא ידעתי לאן, אבל היה לי אמון במפקד שלי. הייתה תחושה שאנחנו נוטלים יוזמה ושהכול יהיה בסדר".² פתיחת המלחמה הִכתה בהלם גם את המג"ד קהלני וגם את הטען-קשר יגודה. הפצצות הסורים דחקו אותם למצבם הטבעי: חיות מפוחדות המבקשות לשרוד, ומחפשות מסתור מפני סכנה מפתיעה. הם נצמדו לאדמה בתקוָה קמאית שהנמר המזנק (מטוסים סוריים) לא יזהה אותם. למצב הזה שואף הנמר (המפקדים הסוריים) ואותו הוא ינצל כדי לחסל את טרפו. במשך שנים אולף קהלני ובמשך חודשים אולף יגודה להתגבר על האינסטינקט הקמאי להתמזג בנוף הטבעי. שניהם היו זקוקים, כמו אבי-אבותיהם הקמאי, למנהיג טבעי שייתן להם פקודות, שיורה להם לפרושׂ את הרשת וללכוד את הנמר. אביגדור בן-גל היה המנהיג הטבעי שהורה לקצין האג"ם שלו, חגי רגב, לצעוק "כולם לטנקים", ומרגע זה הם התחילו להתנהג כפי שאולפו. מנהיגותו הטבעית של בן-גל ברגע ההוא – רגע של אמת – ותבונתו הטקטית, הם בלבד, אות-שִיוּכו לזרוע האבירים, הם בלבד, הביטוי לאחריותו כלפי פקודיו-מונהגיו. לא דרגותיו, מקומו בשרשרת הפיקוד של צה"ל, וההערכה כלפיו מצד מקבלי ההחלטות הפוליטיים והצבאיים. קוד האבירים של בן-גל הוא ברכה וקללה במלחמה המתישה של אנשי הזרוע האידאולוגית נגדו ונגד אנשים שכמותו, לפני המלחמה ואחריה. אחרי חמישים שנה לא נמצא במטכ"ל ובפיקוד אביר אחד שייתן פקודה. הרמטכ"ל והאלופים הותקפו בהלם ולא תפקדו. אם כזה היה המצב בצה"ל במלחמת יום הכיפורים, לא היינו שורדים. אבל האבירים בשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים – רפול, יאנוש ואחרים – לא נהגו כאבירי אמת. אחרי המלחמה הסתירו את ליקוייהם, לא הפיקו לקחים וכשלו בגדול אחרי עשר שנים, במלחמת לבנון הראשונה, שהקרב הכושל בסולטן יעקוּבּ מסמל אותה. הם לא התגברו על טבע האדם, הִתיַחֲסו לאמת כאִיום, הסתירו אותה ולא בלמו את הסתאבותו של צה"ל.

כשנשמעו ההתפוצצויות הראשונות שאג חגי רגב, קצין אג"ם של חטיבה 7, בפקודתו של בן-גל: "כולם לעוף אל הכלים!". המח"ט בן-גל ואנשי המטה עלו על נגמ"ש-הפיקוד החטיבתי ונסעו ממחנה נפח לאזור המחצבות של כפר-גלעדי ברמת הגולן. במכשיר-הקשר שמע בן-גל את קולו של יצחק בן-שוהם, מפקד חטיבה 188: "אלוף הפיקוד איננו פה, ואני איש השריון הבכיר ביותר ברמה. אני אתן את הפקודות!". בן-שוהם הורה ליאנוש לנוע עם חטיבתו לקוניטרה. בן-גל ראה את עצמו בכיר מבן-שוהם, לא היה מוכן לקבל ממנו פקודות ואמר לו בקשר: "אינני יודע מי קבע את זה, אני אצלכם, מיד". בן-שוהם הכיר היטב את הגִזרה ואת התוכניות של פיקוד הצפון, אבל בן-גל לא הסכים לקבל פקודות ממפקד שווה לו בדרגה אך נחות ממנו בהיררכיה הבלתי-פורמלית של גייסות השריון. הוא פקד על הנהג לנסוע לחדר-המלחמה שבבסיס נפח. "בחדר-המלחמה הייתה אנדרלמוסיה לא נורמלית", סיפר בן-גל. "לא אגזים אם אומר שהיו שם מאתיים איש, מפקדים, חיילים, חיילות וכל מיני פונקציונרים. באולם אחד התמקמו החפ"קים של הפיקוד, של החטיבה המרחבית – שמפקדה החדש, צבי בר, התמנה באותו שבוע במקום צורי שגיא – ושל חטיבה 188, וגם אחדים מהאוגדה של רפול. ידעתי שלהגיע לבן-שוהם זה ענין של עשר דקות³ לפחות, ואמרתי בלבי: ׳פאק אוף!׳. הודעתי בצעקה לקצין אג"ם הפיקודי, אורי שמחוני, שאני חוזר לנגמ"ש ומתקדם עם החטיבה לקוניטרה".⁴ בפועל, פעל אפוא בן-גל על-פי פקודתו של בן-שוהם משום שלא התחשק לו להידחק, כדבריו, בתוך המוני-האדם בחמ"ל. אי-נכונותו לקבל פקודות מבן-שוהם לא נבעה מהערכה שתוכן הפקודה של עמיתו היה לקוי או שנותן הפקודה לא הבין את ההתרחשויות, אלא משום שביקש לתפוס מקום גבוה יותר בהיררכיה הפיקודית בחזית לפרק-זמן קצר, עד שיגיע, כצפוי, אלוף הפיקוד לחמ"ל נפח. בלא שהיה מודע לכך, פעל בן-גל, בפרוץ המלחמה, כדי לשמור על שרידוּת מעמדו בשרשרת הפיקוד. פקודה זאת, מן החשובות במלחמה, ניתנה בלא שבן-שוהם הבין את ההתרחשויות ובלא שקרא כהלכה את שדה הקרב, וקבעה, במידה רבה, את גלגול הארועים במערכה על רמת הגולן ואת העובדה שחטיבת בן-שוהם הושמדה וחטיבתו של בן-גל הכריעה את הסורים בקרב הגנה. על-ידי כך שבן-גל לא התעקש להגיע לבן-שוהם בחמ"ל ולהגן על שרידות מעמדו, הוא אולי הבטיח את שרידותו הפיסית וההיררכית, יותר מכל דבר אחר.

אורי שמחוני: "ירדתי לבונקר. מערכת הכוח שלו נפגעה ולא היה בו חשמל. עבדנו לאור מנורות נפט.⁵ הכנסנו את החיילים פנימה, מפני שבחוץ נפלו פגזים. דִּוַּחתי לכל היחידות שהתחילה מלחמה. טלפנתי ל׳בור׳ בתל אביב. דדו הרים את הטלפון. אמרתי שהתחילה מלחמה. הוא שאל: ׳אתה בטוח שזאת מלחמה?׳.⁶ אני הראשון שאמרתי לו. בהתחלה קיבלנו דיווחים שאנחנו בולמים ושהכול בסדר. איציק בן-שוהם היה במרחק מטר אחד ממני. נתתי לו פקודות והוא פקד על היחידות של חטיבתו.⁷ מ-1967 הייתי ברמת הגולן, כמג"ד ב׳גולני׳ וכמפקד סיירת ׳אגוז׳. ידעתי שאם נחזיק מעמד בפִתחת קוניטרה ובפִתחת חושניה נוכל לבלום את הסורים עד שיבואו המילואים. חילקתי את הגִזרה לשניים, לבן-שוהם נתתי את הדרום, וליאנוש את הצפון. את יאיר נפשי העברתי לחטיבה 7, ואת חיים ברק לחטיבה 188, כדי לאזן את הכוחות. בעניין זה הייתה לי אחר-כך בעיה עם ועדת אגרנט. חברי הוועדה לא הבינו את הענין הזה עד הסוף, וטענו ששגיתי בהפעלת עתודה. יאנוש סֵרב בהתחלה לשלוח את חיים ברק לבן-שוהם. אחר-כך שלח אותו, וזה היה מאוחר מדי: הגדוד לא הגיע ליעד, היו לו אבדות והוא חזר לחטיבה 7".⁸ על-פי המסמכים, אורי שמחוני הורה לבן-גל לנוע לגזרת מסעדה בשעה 14.45, אחרי שנודע כי גדוד טנקים סורי עבר את תעלת הנ"ט מצפון למוצב 105. תוך כדי תנועתה של חטיבה 7 הפנה אותה שמחוני לאזור "עמק הבכא", מפני שגם שם, בגזרת מוצב 107 שמתחת לגבעת הבוסטר (ראה להלן), עבר גדוד סורי את תעלת הנ"ט. שמחוני העריך שכַּוָּנַת הסורים ב"יום הקרב" שהתחיל, להערכתו,⁹ היא להגיע למחלף קוניטרה.¹⁰ מפקד האוגדה הצפונית, 36, רפאל איתן, סיפר: "כשהתחילה המלחמה הייתי בבסיס האוגדה שלי, בגליל. פגזים התפוצצו ליד המחנה. לא היה לי מושג מה קורה ברמת הגולן.¹¹ אחרי-הצהרים הגיע חקה. עליתי יחד אִתו לרמת הגולן, והתמקמנו בנפח. הוא לא סיפר לי על הדיון שהיה במטכ"ל, ולשנינו לא היה ברור מה בדיוק קורה. אחרי חצות אמר לי חקה: 'רפול, אתה מפקד כל רמת הגולן', עזב את נפח ונסע למוצב-המלחמה של פיקוד הצפון. בן-שוהם ישב עד אז בבונקר. שלחתי אותו החוצה, לפקד על החטיבה שלו. העיסוק העיקרי שלי היה לשלוח את המתגייסים לגזָרות, בעיקר לגִזרה המרכזית שבחושניה ולגזרה הדרומית שברפיד, שבה היה עיקר הלחץ".¹² אחרי המלחמה שאלו חברי ועדת אגרנט מדוע רוכזה חטיבה 7 בצפון רמת הגולן, אף כי רוב הלחץ הסורי היה בגזרות המרכזית והדרומית. התשובה: הסורים הפתיעו את צה"ל לא רק בעיתוי אלא גם בתוכנית ההבקעה. הקצינים הישראלים חשבו שהסורים ינסו לכבוש את קוניטרה. לכן נסע בן-גל לפִתחת קוניטרה. מִפקדת החזית לא למדה מיד לקרוא את תוכנית המתקפה הסורית (ראה להלן דיון מפורט על הפעלת העתודה ברמת הגולן). אביגדור בן-גל: "כשסיירתי ברמת הגולן לפני המלחמה נתתי את דעתי על הגזרה הצפונית יותר מאשר על הדרומית. מה חשבו מתכנני צה"ל אינני יודע, ומדוע קיבלתי את הגזרה הצפונית תשאל את חקה. מהרגע הראשון של המלחמה היה לנו מגע עם האויב, ולא יכולנו להינתק ממנו ולעבור לגזרה אחרת. בתחילה חשבו אנשי הפיקוד שהסורים נבלמו בגזרה הדרומית. הם לא הבינו ששם יהיה הלחץ העיקרי. בצפון היו רוב היישובים הישראלים, וחקה התכַּוֵּן כנראה שאנחנו נמנע את הריסתם. איש לא חלם שהסורים יגיעו אל היישובים שבדרום".

בצפון הרמה התקדמה חטיבת חיל הרגלים הסורית 68 והגיעה אל מול המוצבים הישראלים 103, 104 ו-105 מיד אחרי הריכוך הארטילרי. חטיבת חיל-רגלים 85 הייתה מול מוצב 107, שחלש על הכניסה ל"עמק הבכא", וחטיבת חיל-רגלים 52 הייתה מול מוצב 109, מדרום לקוניטרה. יחד עם חטיבות אלה התקדמו, בשלב הראשון, מאה ועשרים טנקים סוריים. הכוח הישראלי מול הפריצה האוגדתית הזאת מנה מחלקות אחדות מגדוד של "גולני", שישבו במוצבים, ומחלקות טנקים מחטיבה 188 מגדודו של יאיר נפשי ליד המוצבים, שניים או שלושה טנקים ליד כל מוצב, שלושים ושניים טנקים בסך-הכול. שתי פלוגות טנקים מוקטנות חנו מאחורי קו המגע, ונפשי הועיד להן פעולות של אגרופי שריון. בשעות הבוקר דיוַּח מפקד מוצב 107, סגן-משנה אברהם אלימלך, למפקדת החטיבה המרחבית בנפח, שיש תנועה ערה בצד הסורי. תגבורות נעות, הסורים מסירים מהטנקים את רשתות ההסוואה וחושפים פתחי ירי של עמדות נ"ט. שעה אחת לפני המלחמה שוחח נפשי בטלפון עם יצחק בן-שוהם ועם קצין המודיעין שלו, שאמר לו בהומור: "יש לך שעה אחת לחיות, והרבה קצינים מחכים בתור לתפוס את מקומך". מגבעת הבוסטר שמצפון לקוניטרה ראה נפשי את טורי השריון הסורי. הוא סיפר: "אדמה רועדת. פגזים מכל הסוגים ומכל הגדלים, וכולם יורים עליך, כאילו מתכַּוְּנים להרוג אותך, אישית. הרגשתי שכל הצבא הסורי יורד על גדודִי העומד בקו הראשון. הם תקפו בגדודים, ואנו עמדנו מולם בשלשות וברביעיות. האש הייתה נוראה, אבל לא הבנתי שזאת מלחמה. פקדתי על הטנקים שלי להשיב אש ולנסות לפגוע בטנקי הגישור הסוריים שהתקרבו לתעלת הנ"ט ליד הגבול, בכניסה ל׳עמק הבכא׳ מהצד הסורי". אחרי-הצהרים השמידו נפשי ופקודיו את רוב טנקי הגישור הסוריים, ממרחק שני קילומטרים. שני טנקי-גישור הגיעו אל מול הר החרמונית, ופלוגת טנקים סורית נכנסה לתחום הישראלי. טנקים אחדים ניסו לעבור ונפגעו. כשירדה החשֵכה שלח נפשי לאזור הפריצה את מפקד הפלוגה אבנר לנדאו עם מחלקה. לנדאו ופקודיו השמידו את רוב הטנקים הסוריים שהיו באזור, וחזרו לבוסטר. כדי להעביר חטיבה לשטח הישראלי היה על הסורים לפרוץ תשעה מעברים על תעלת הנ"ט. הם ניסו לפרוץ ל"עמק הבכא" ליד מוצב 107, בשמונים ותשעה טנקים. ליד תעלת הנ"ט נכנסו לשדה מוקשים, ואז ירדה עליהם הפגזה ארטילרית. פגזי הטנקים של יאיר נפשי העלו אותם באש. הטנקיסטים הסורים ברחו, והפריצה השתבשה.¹³ נפשי, שהתחיל את שרותו הצבאי כאיש הנדסה קרבית וקצין הנדסה, הורה למפקדי הטנקים שלו להשמיד את הכלים ההנדסיים של הסורים. כל הכלים הסוריים הושמדו, וההתקפה נעצרה. לא בן-גל ולא קהלני, אלא יאיר נפשי מחטיבה 188, הוא גיבור השלב הראשון בקרבות "עמק הבכא". בלעדי תבונת הלחימה של יאיר נפשי, לא היו בן-גל וקהלני מגיעים לארועי השיא שלהם אחרי שלושה ימים וחצי. בשעות הלילה ניסו דחפורים סוריים לתקן את המעוות, אבל המפקדים הסורים לא שלטו בפקודיהם. פלוגות טנקים סוריות מחטיבה 85 נעו בשטח והטנקים של נפשי חיסלו את רובן. חטיבת השריון הסורית 47, שיעדה המקורי היה גשר בנות-יעקב, נשלחה ל"עמק הבכא". כוח, בפיקודו של מאיר זמיר ("טייגר"), ארב לה בדרך וחיסל אותה (ראה להלן). מערכת הקשר הפנימית במוצב 107 הייתה פגומה. שמונה-עשר חיילים חנו במוצב ביום הכיפורים, ואחד מהם יצא ממנו בבוקר כדי לאבטח קצין-קישור של צה"ל עם כוחות האו"ם. קצין הקישור והמאבטח שלו שהו בבית שעל הבוסטר, יחד עם אנשי או"ם אחדים, כשפרצה המלחמה. כשנשמעו הפיצוצים הראשונים, איישו לוחמי "גולני" את העמדות במוצב 107, ושלושה טנקים עלו לרמפות. אלימלך ראה את הטנקים הסוריים מתקדמים אל המוצב. סמוך להם, על הכביש מכיווּן דמשק, ראה משאיות רבות מלאות חיילים. החיילים הישראלים במוצבים ירו במשאיות הסוריות (ממקלעים 0.5) ובטנקים הסוריים (בנשק נ"ט) והשמידו אותם. מפקד הטנק, שמואליק, נשאר זמן-מה לבדו בעמדה שבמוצב 107. שני הטנקיסטים האחרים הסתתרו בשטח מת ומילאו את בטני הטנק בפגזים. שמואליק ראה שמונה טנקים סוריים במרחק ארבע מאות מטרים ממנו: המפקד הסורי יושב בטנק הקדמי, חשוף בצריח, ומצודד את התותח שלו אל הטנק של שמואליק. קנה התותח של שמואליק היה ריק, וכן בטן הטנק שלו. הרי סיפורו: "הסורי כונן עלי את התותח. ידעתי שעוד מעט ייצא פגז, שזה יהיה הסוף. שקשקתי. רגלי רעדו. צעקתי לתותחן: ׳מדוע אתה לא יורה?׳. שכחתי שאין פגז בקנה. הטען-קשר שלי זינק מהטנק החוצה, הוציא פגז מאחור, הכניס לטנק והטעין את התותח. לפני שהסורי סיים את הכנותיו העלינו את הטנק שלו באש, ואז הצטרפו אלי שני הטנקים האחרים והשמידו בירי מהיר את שבעת הטנקים האחרים. הסורים לא הספיקו לירות אפילו פגז אחד". ארבעה גשרים ניסו הסורים להניח על תעלת הנ"ט שבגזרה הצפונית ב-6 באוקטובר אחרי-הצהרים. שלושה מהם הושמדו על-ידי יאיר נפשי ופקודיו. לקראת הערב נשאר להם גשר אחד, בדרום הגזרה הצפונית, בסביבות מוצב 109. על הגשר הזה עברה חטיבה 52 הסורית והתקדמה לכיווּן קוניטרה. החדירה הזאת חיזקה את הערכת המפקדים הישראלים, שזה בסך הכל ניסיון לחטוף את קוניטרה, ולא מלחמה כוללת.¹⁴

למרות שגיבור המערכה הראשונה ב"עמק הבכא" היה יאיר נפשי, וגם זכה בעיטור העוז, נפקד מקומו במורשת צה"ל, כפי שנפקד מקומו של בכיר המפקדים הקרביים במלחמת העצמאות, אריה טפר-עמית, ומקומם של רבים אחרים. כך מפסידה מערכת הביטחון "אבירים" לטובת "עסקנים" שכל עִניָנָם הדרגה, הפנסיה הגבוהה ומעמד בכיר לאחר השחרור. גם תרבות ארגונית זאת, שורשיה נעוצים בבן-גוריוניזם, שהקים את המדינה ונטע בה תרבות מפלגתית שבה הקידום פועל לפי קשרים ולא כישורים. לאחר הקמת המדינה הבין בן-גוריון שטעה והתאמץ לעבור ממפלגתיוּת לממלכתיוּת אך נכשל. בתרבות המפלגתית, המיתוס הבלתי מבוסס דחק את רגלי האמת המבוססת והפתוחה לביקורת. הסתאבות זאת התרחשה לא רק בצה"ל ובכל מערכת הביטחון, אלא בכל תחום במדינת ישראל לרבות התקשורת, האָמנות, החינוך והאקדמיה. זה הטעם שמדינת ישראל אינה ממצה את הפוטנציאל הטמון בה ומשלמת על כך מחיר כבד. מן הפוליטיקה לא ניתן לברוח, אך רצוי ללמוד אותה לעומקה ולרסן אותה. ____________________ בשבוע הבא: בתחילת קרב "עמק הבכא"; תפיסת ההגנה של מפקד חטיבה 7 אביגדור בן-גל (יַנוּש); מפקד הטנק אמיר בשארי הציל את מדינת ישראל; צבא ההגנה לישראל אינו יודע להגן כי מפקדיו אנטי-אינטלקטואלים ואינם מתעמקים בְּהַוָּיַת הצבא והמלחמה. זה הוכח גם במלחמת יום הכיפורים וגם אחרי חמישים שנה ב-7 באוקטובר 2023.

1. אביגדור קהלני, "עֹז 77". 2. ראיון עם אמנון יגודה ב-18 באפריל 1977. 3. דוד אלעזר ויצחק חופי לא הבינו, שמחדר מלחמה כזה לא ניתן לנהל מלחמה מודרנית. זה הוא אות נוסף לכישוריהם הלקויים כמפקדים בכירים. לוּ הבינו מה התנאים ההכרחיים הדרושים למפקד חזית במלחמה, היו מכינים אותם, אפילו אחרי הכניסה לכוננות לקראת מלחמה, בספטמבר 1973. 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם אביגדור בן-גל. 5. מה עם המערכת החלופית? 6. אלעזר היה בהלם לא פחות מקהלני ויגודה, אלא שב"בור" בתל אביב לא היה בנמצא מנהיג טבעי ברמה כה גבוהה שיעז להורות לרמטכ"ל מה לעשות. 7. אופיָני הדבר שבעדויותיהם, אחרי המלחמה, הקפידו בן-גל ושמחוני על מעמדם בשרשרת הפיקוד ועל תרומתם לקבלת ההחלטות. למעשה, ההחלטות היו אינטואיטיביות וכאוטיות. הן לא נבעו מהערכת-מצב רצינית ומידיעת ההתרחשויות בקו-הדם. בהקפדתם על חלקם בחלוקת הגזָרות ברמת הגולן הם ביקשו, בלא שהיו מודעים לכך, ליטול לעצמם חלק גדול ככל האפשר מהניצחון ב"עמק הבכא". כפי שהקורא ייוָכח להלן, החלטה חשובה זאת השפיעה על הניצחון אך לא היא קבעה אותו. 8. הראיון הנ"ל עם אורי שמחוני. 9. מסתבר שבשלב פרוץ המלחמה היה מידע מעודכן יותר על הארועים בגִזרה הצפונית מאשר על מהלכי הסורים בגזרה המרכזית, הצפונית והדרומית. ראוי גם לומר, שמסמכים אינם מתארים, בהכרח, את המציאות אלא הם מתארים, ברובם, מה חשבו מחברי המסמכים בזמן אמיתי ומוסרים עדויות שניתנו באותו זמן או מיד אחרי-כן. אין זה מחויב המציאות שמחברי המסמכים ידעו את פרטי המציאות גם בזמן אמיתי. המיתולוגיה של המסמכים מסוכנת לא פחות מהמיתולוגיה של תיעוד בעל-פה שהיסטוריונים רבים מסתייגים ממנו. 10. ארכיון המחבר, מסמכי פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים. 11. למרות שמקומו הטבעי, בפרוץ המלחמה, היה בחדר המלחמה בנפח שברמת הגולן. לוּ נמצא בפרוץ המלחמה בחדר המלחמה בנפח, אפשר שתפקוד הכוחות ברמת הגולן היה טוב יותר. הביוגרפיה של רפאל איתן מראה שהוא שייך לזרוע האבירים, אך בלא סיוע מצד איש הזרוע האינטלקטואלית, אין הוא מסוגל למצות את יכולתו. מפקד האוגדה, איש זרוע האבירים, אריאל שרון מיצה את יכולתו בגלל שבמפקדתו, במלחמת יום הכיפורים, נמצאו אינטלקטואלים – אברהם טמיר, שמחה מעוז ודני וולף-רהב – שסייעו לו לקבל החלטות נכונות (ראה להלן). 12. סדרת ראיונות עם רפאל איתן ב-1982. 13. בגזרה המרכזית הפעילו הסורים את אותה הטקטיקה באזור חושניה וחדרו לשטח הישראלי. כוחות צה"ל שהיו בחושניה לא שברו את הפריצה הסורית. 14. מחקר של אגף המודיעין בצה"ל, שאת ממצאיו קיבלתי מקצין בכיר באמ"ן ב-6 באוקטובר של שנת 1983; ארכיון המחבר, מסמכים ועדויות מגדוד 77 וגדוד 13; "המוצב שהכריע קרב", "במחנה", 12 במאי 1976.