אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
עד זמן קצר לפני התקיפה האמריקנית על מתקני הגרעין, פרשנים, כתבים ופובליציסטים קבעו בביטחון רב שהנשיא דונלד טראמפ לא יורה על תקיפה באירן, וזאת אך זמן קצר אחרי שהם קבעו באותה מידה של ביטחון שישראל לא תתקוף באירן. זה בסדר גמור לטעות, בטח כשמדובר בהערכות ביחס לעתיד, אבל זה לא המקרה פה. הדבר המשותף לאותם פרשנים, כתבים ופובליציסטים שטעו ביחס לתקיפה הישראלית באירן וביחס לתקיפה האמריקנית על מתקני הגרעין הוא שהם כולם, ללא יוצא מן הכלל, רל"ביסטים.
והרל"ביזם של העיתונאים ובעלי הדעה האלו שב ומביא אותם לנסח "הערכות" על בסיס עיקרון אחד בלבד - כיצד ההערכה שלהם תפגע באופן מקסימלי בבנימין נתניהו, תעלוב בו ותבזה אותו. מה באמת הולך לקרות לא מעניין אותם, אלא רק הרצון לפגוע בנתניהו. וזה אפילו גרוע יותר, משום שאת ההערכות האסוניות ביותר שלהם לישראל הם אומרים ממש בעליזות, כי זה "מכניס" לנתניהו, וכאשר רה"מ משיג הישגים מדיניים וביטחוניים ממש אפשר לראות את החמיצות והעצב שלהם על "הצלחתו" של נתניהו למרות שזו בעצם הצלחתה של מדינת ישראל.
וזה מזכיר לי את שתי השורות המצוטטות לעיל מהשיר "יום בשורה" של רחל. אותם פרשנים ועיתונאים רל"ביסטים מתייחסים לנתניהו באופן כה לא רציונלי, כמו אל מצורע, עד שהם לא מוכנים לקבל גאולה לישראל, אם בזכותו היא תבוא.
מעטים האנשים שביקרו את מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו יותר ממני, כולל בסוגיה האירנית. אבל אם בזכותו תוכנית הגרעין האירנית תושמד עד יסוד, ואולי אף ייכפה על המשטר האירני להסתלק משאיפתו להשמיד את ישראל, אני אשבח, אהלל ואקלס את נתניהו - כי מה שחשוב לי לפני הכל זו טובתה של מדינת ישראל.