לפני שבועיים מחץ דונלד טראמפ את הבדלנים בממשלו בהתקפה על אירן, אבל בשבוע שעבר הוא אכזב את הניצים כאשר הקפיא משלוחי נשק חיוני לאוקראינה. לכאורה – צעדים סותרים. למעשה, טוען וושינגטון פוסט, אלו שני צדדים של אותו מטבע. הבעיה המרכזית במדיניות החוץ האמריקנית כיום היא שהתחייבויותיה ההגנתיות עולות על יכולתה הצבאית. מצב זה ידוע בשם "פער ליפמן", על שמו של העיתונאי וולטר ליפמן שטבע אותו בשנת 1943. פער זה לוחץ על נשיאים להכריע בין עדיפויות מתחרות, כי אם לא – הוא יגדל. מבחינת טראמפ, גיבוי לישראל לצד חשיפתה של אוקראינה הוא בעל יתרונות פוליטיים ואסטרטגיים, גם אם ברוטליים. ייתכן שהפנטגון היה מקפיא משלוחים מסוימים לאוקראינה בכל מקרה, אך סמיכות האירועים מלמדת שסכסוך אחד עשוי לשאוב משאבים מן האחר, במיוחד בתחום ההגנה האווירית. על-פי הדיווחים, הפנטגון מעכב העברת טילי פטריוט לאוקראינה, שם הם חיוניים להגנה על הערים מפני התקפות רוסיות. במקביל, אותם טילים סייעו להפחית את הפגיעות של הטילים האירניים בישראל, כמו גם להגן על בסיס אל-עודייד מן ההתקפה האירנית. "הגענו למחסור קריטי", אומר טום קול, מבכירי הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים. "הוצאנו הרבה יותר מכפי שמישהו חשב בששת החודשים האחרונים, בגלל העימות במזרח התיכון". אין זו הפעם הראשונה בה הממשל צריך לבחור בין אירופה למזרח התיכון. בינואר 2023 שלח הפנטגון לאוקראינה פגזי 155 מ"מ שאוחסנו בישראל; אחרי 7 באוקטובר המשלוחים היו בכיוון ההפוך, וההקפאה הנוכחית כוללת פגזים אלו. הגורם המרכזי ל"פער ליפמן" כעת איננו רוסיה או אירן, אלא התעצמותה של סין במזרח אסיה – מדגיש הפוסט. רוב הנשק שהפנטגון רוצה לשמור במקום להעביר לאוקראינה, כמו טילי סטינגר, מיועד להגברת ההרתעה האמריקנית באוקיינוס השקט. נשיאים שונים מגיבים בצורה שונה ל"פער ליפמן". בדלן פרוגרסיבי עשוי לצאת לחלוטין מיבשות אחרות. אינטרנציונליסט ליברלי עשוי היה לסייע לאוקראינה במקום לתקוף באירן. נץ רפובליקני מסורתי היה מנסה להגביר את הייצור כדי לסייע לישראל ולאוקראינה וגם להתמודד עם סין. טראמפ הוא פוליטיקאי פופוליסט ולא אסטרטג החושב על "פער ליפמן", אבל קל לדעת מדוע ישראל גוברת על אוקראינה. ראשית, הוא לא מוכן להכניס את ארה"ב לתפיסה המלחמתית הנחוצה כדי להתגבר על האתגרים בכל הזירות. חוק המיסים והתקציב שלו מפחית מיסים ומנפח את הגרעון, מה שמותיר פחות מקום להעלאה בתקציב הביטחון ביתרת הקדנציה. שנית, טראמפ מעדיף עימותים קצרים ומכריעים (אירן) על פני ממושכים (אוקראינה). שלישית, אירן חלשה בהרבה מאשר רוסיה הגרעינית. ניצחון על אויב חלש יותר הוא שילוב של הפגנת כוח דרמטית עם הימנעות מעימות מסוכן ויקר. רביעית, אם טראמפ ביקש לרצות הן את הבדלנים והן את הניצים בממשלו, ליד קשה מול אירן ויד רכה יותר מול רוסיה יש יתרונות פוליטיים מבחינתו. גם אם טראמפ ישנה כיוון, "פער ליפמן" יישאר בעינו. כפי שאומר ההיסטוריון סטיבן קוטקין: "יש דרישה בלתי מוגבלת לכוח האמריקני, אבל הכוח שלה אינו יכול לעמוד בהתחייבויות הנוכחיות שלה". הגישה הניצית מול ישראל והיונית מול אוקראינה, איננה סכיזופרניה אסטרטגית. זוהי פשרה פוליטית, לא מוסרית – התוצאה של מגבלת הכוח האמריקני.