הזמן: שעה 02.00 בלילה, 7 באוקטובר 1973, שתים-עשרה שעות אחרי שפרצה המלחמה. המקום: כביש-האורך הראשי, המזרחי, של רמת הגולן, במרחק עשרה קילומטרים מדרום לקוּנַיטָרָה, על המדרון המערבי של תל-אל-חריע, לא רחוק מפסגת התל. הגובה: תשע-מאות וחמישים מטרים מעל פני הים. מזג האויר: קור מקפיא. שלושה טנקים ישראלים, "שוט קל"¹ (צנטוריון), במארב שריון, שניים מהם ממערב לכביש, בפיקוד סרן מאיר זמיר וסמל בּוּך, ואחד ממזרח לו, בפיקוד סֶגֶן-משנה אורי סגל. הסורים כבר חדרו לתוך הגִזרה המרכזית של רמת הגולן, באזור ציר כודנה–חושניה. ארבעים וחמישה טנקים וכוחות-עזר סוריים, מהחטיבה המשוריינת המוקטנת 43 של דיביזיה 9, התקדמו צפונה על הכביש ואיימו על כוחות חטיבה 7 מהאגף הדרומי ומהעורף. כוחות סוריים אחרים חדרו ל"עמק הבכא", וכמה כוחות הסתננו מערבה. סכנת כיתור נשקפה לחטיבה 7, ואולי אף סכנת השמדה. בן-גל עדיין לא ידע שהגזרה המרכזית – שהייתה באחריותה של חטיבה 188 – הובקעה, אך הוא לא סמך על בן-שוהם ופקודיו, והייתה לו תרופה למכה: מאיר זמיר, שכינויו בקשר היה "טייגר". גדודו של חיים ברק היה בגזרת אחריותה של חטיבה 188, אבל את פלוגה ג׳ מגדוד זה השאיר בן-גל ברשותו. זמיר היה מפקד הפלוגה הזאת. אחרי המלחמה טענו כמה מפקדים שבן-גל החליש את חטיבה 188, בניגוד לפקודה, כשהשאיר אצלו את פלוגת זמיר ומהלכו זה היה אחד הגורמים לקריסת חטיבתו של בן-שוהם. מתחילת המלחמה עד שעה 01.00 ב-7 באוקטובר היו זמיר ופקודיו חלק מהכוח העצמאי של רס"ן איתן קאולי, סגנו של קהלני. הם פִּטרלו בין קוניטרה ובין מוצב 110 והגיעו עד תעלת הנ"ט. טנקים סוריים נכנסו לעין-זיוָן בשעה 23.00, אבל כשהתקרבו הטנקים של זמיר לקיבוץ, ברחו ממנו הסורים. בשעה 01.00 הורה בן-גל לקאולי לשלוח את "כוח טייגר" למארב, במרחק עשרה קילומטרים מדרום לקוניטרה, על המדרון המערבי של תל אל-חריע, החולש על הכביש סמוך לצומת רשת-קטקומבה. כשנתן בן-גל את ההוראה הזאת לזמיר, עלה על רשת-הקשר קצין האג"ם של חטיבה 188, רס"ן בני קצין, ואמר: "טייגר, ארבעים וחמישה טנקים סוריים נעים מדרום לצפון. צריך לעצור אותם. אם נצליח, נעשה היסטוריה". ב"כוח טייגר" היו שלושה טנקים: אחד של זמיר, אחד של סגל ואחד של בוך. עוד שני טנקים, בפיקוד סגן אברהם אברמוביץ, תפסו עֲמָדות במרחק שני קילומטרים מדרום ל"כוח טייגר", כדי לִצפות, להתריע ולהכות בזנבו של הכוח הסורי, כשתונחת עליו המכה העיקרית. ההמתנה לא נמשכה זמן רב. ארבעים טנקים סוריים התקדמו לקראת "כוח טייגר", ו"כוח אברמוביץ", שירה בהם מאחור, פגע בחמישה מהם במכה אחת. הטנקיסטים הסוריים שהופתעו התנגשו אלה באלה. כשהגיעו אל מול "כוח טייגר" הפעיל אורי סגל זרקור ענק, ושלושת הטנקים של הכוח צלפו. בארבעים וחמש דקות הושמדו עשרים טנקים סוריים והאחרים ברחו לכל עבר. קנה התותח של אחד מהם כמעט פגע בראשו של זמיר. הוא גלש לתוך הצריח, אחז בכל כוחו בידית של המדף וסגר אותו. בצידוד קנה התותח שלו חלה תקלה. הנהג תמרן את הטנק בתנועה לאחור ובסיבוב הצידה, ואיגף את הטנק הסורי, ואז ראה זמיר עוד טנק סורי מאחוריו, במרחק שני מטרים. התותחן ירה, הטנק הסורי עלה באש, הפגזים שהיו בו התפוצצו והטנק הישראלי, שנסע לאחור, התרחק ממנו. עשרים טנקים סוריים ברחו אל הגבעות המיוערות שמצפון לתל אל-חריע. לא היה טעם לחפש אחריהם בלילה, וכולם הושמדו ב-7 באוקטובר עם שחר. בשעה 09.00 דיוַּח זמיר לבן-גל: "המשימה בוצעה". "טייגר, אני אוהב אותך!", צעק בן-גל לתוך מכשיר-הקשר.²

עם שחר קיבל בן-גל דיווחים ממפקדי כוחות המשנה: הסורים ספגו אבדות רבות באנשים ובטנקים. שבעה ישראלים נהרגו בקו המעוזים הראשון, לוחם אחד (אמיר בשארי) נהרג ב"עמק הבכא" וכן נהרג איש מִפקדת החטיבה. תשעה הרוגים. עשרה פצועים. מהמוצבים שהיו באחריותו של בן-גל לא נפל אף אחד בידי הסורים, וכל ניסיונות ההבקעה של הסורים נבלמו בקו ההגנה השני. הכוחות הסוריים, שהסתננו אל מעבר לקו זה, הושמדו. היחידות של חטיבה 7, גדוד הטנקים של יאיר נפשי מחטיבה 188, ולוחמי "גולני" שאיישו את המוצבים, השמידו שִשים טנקים סוריים מפרוץ המלחמה, עד 7 באוקטובר בבוקר. לא היה זה אחוז גדול מהשריון הסורי, אבל הפיקוד הסורי בגזרה הצפונית איבד את שיווי-משקלו. המפקדים הסוריים בצפון רמת הגולן איבדו את העשתונות ותפקודם נפגם, אבל דחפוריהם סתמו את תעלת הנ"ט, בחסות החשכה, בקטעים אחדים. טנקי-גישור הוצבו בקטעים אחרים, וחבלנים סוריים פרצו את שדות המוקשים הדלילים. שמונה-עשרה שעות אחרי תחילת המלחמה הגיעו יחידות המילואים הישראליות הראשונות לחזיתות בגבול סוריה ובגבול מצרים והחליפו כמה יחידות סדירות שנפגעו. רק בגזרה אחת לא היו הֶשֵׂגים לאויב ואנשי מילואים לא נשלחו אליה. הייתה זאת הגזרה של חטיבה 7 והיחידות שצורפו אליה. עוד שלושה ימי קרבות נכונו לחטיבה, ולא פעם הייתה על סף תבוסה, אבל היא קבעה את גורל המלחמה בשמונה-עשרה שעותיה הראשונות.

באור הראשון של 7 באוקטובר היה כוח מגדוד 77 של קהלני, שמנה שתי פלוגות, של יאיר סווט ושל אמי פלנט, פרושׂ מעל "עמק הבכא", בין דהרת-איברהים ותל-ג׳ית למורדות הר החרמונית. מחלקה בפיקוד אבי יהב תפסה עמדות על מורדות הר החרמונית, מעבר לוואדי. במרחק עשרות מטרים מהשריון הישראלי נראו עשרים טנקים סוריים מפויחים ופגועים (ברובם פגע אמיר בשארי). קהלני ופקודיו לא ידעו שבחסות החשכה התקרבו אליהם טנקים סוריים מהחטיבה המשוריינת 78 ומהחטיבה הממוכנת 121 של הדיביזיה 7, עם גדוד מכוח "רפעאת אסד" מדמשק. הכוח הסורי הזה ניסה לפרוץ לציר האורך של רמת הגולן, כשבאותו זמן תקפו את המוצבים הישראלים כוחות חי"ר של הדיביזיה הסורית. כוחות-המשנה של קהלני הפעילו את כל מערכות הטנקים והיו מוכנים לקרב. האויר התמלא רעש אדיר ועשן שחור. במרחק כמאה מטרים, בתוך "עמק הבכא", ראה קהלני עמדות-ירי לטנקים, ופקודיו התקדמו לקראתן. עוד לפני שהגיעו לעמדות נשמעה יריית פגז. מפקד טנק מהפלוגה של אמי פלנט ראה טנק סורי וירה בו. לרגע סבר קהלני שהיה זה שלד של טנק שנפגע בלילה, אבל כשהגיע לעמדה ראה טנקים סוריים רבים במרחק חמש מאות עד אלף וחמש מאות מטרים, בתוך "עמק הבכא", ממערב לגבול ולמוצב 107. הם הגיעו לעמק בלילה, ועדיין לא התארגנו. פקודיו של קהלני ירו בהם והשמידו את כולם. אחד מהם הסתתר מאחורי בית הרוס, ושתי האנטנות שלו בלטו מעבר לגג הבית. התותחן דוד כליון ירה פגז. הבית נעלם והטנק נתגלה. קהלני פקד על כליון לירות, אבל ליפשיץ, התותחן של סווט, הקדים את כליון. חיילים סוריים קפצו מהטנק הפגוע וניסו להסתתר מאחורי הריסות הבית. קהלני ירה בהם במקלע. אמי פלנט סיפר: "כל הנתונים היו לטובתנו. היה אור אך עדיין לא שמש מסַנוֶרֶת. כמויות גדולות של שריון אויב היו בשטח, כעדר בלי רועה. הם היו מפסידים גם אילו היה כל טנק שלהם נלחם כמו אריה, בגלל חולשת הפיקוד שלהם. לא רק התנאים היו לטובתנו, גם עבדנו נכון. במצב כזה אתה יכול להשמיד כוחות גדולים ממך פי-עשרים, זה, פחות או יותר, מה שעשינו".³ אחרי קרב-השחר ציפתה למנצחים הפתעה מרה. שלושה טנקים סוריים הסתתרו בוואדי לרגלי הר חרמונית, ואחד מהם ירה בטנק ישראלי ששמר על פתח הוואדי. הסמל ישראל ברזילי נהרג מפגיעה ישירה, והצֶוֶת נטש את הטנק והסתתר בבונקר עזוב. אמי פלנט סבר שטנקים סוריים, שחנו במרחק שלושה קילומטרים, הם שירו בטנק של ברזילי. מאחורי הקו הקדמי הישראלי עמדו שני טנקים, בפיקודם של סגן-משנה עופר תבורי והסמל דוד אדרי. הטנק השלישי של מחלקת תבורי, בפיקוד יואב בלומן, נפגע בלילה. "היזהר! אתה בשטח חשוף!", צעק אדרי לתבורי. תבורי התקדם בזהירות לעמדות הקדמיות, אך לא חשש. גם הוא סבר שהסורים רחוקים. כשהגיעו הטנקים של תבורי ואדרי לשטח החשוף ירו בהם שלושת הטנקים הסוריים מהוואדי. הטנק של תבורי הגביר מהירות, אך הטנק של אדרי נפגע, וארבעת אנשי הצוות נטשו אותו. כדורי מקלעים פגעו באדרי ובטען-קשר, הרצל חי. התותחן של הטנק נפצע והגיע למחסה, והנהג הסתתר מאחורי הטנק של תבורי. מקבע-הצריח בטנק של תבורי נפגע והקשר הפנימי נותק. הנהג לא שמע את הפקודה לנסוע לאחור. גם מערכת הצריח וההגבהה נפגעה. הטנק התקרב למוצב ישראלי ריק ואז נפגע שוב, אך אנשי הצוות לא נפגעו. מחלקה מהפלוגה של סווט, בפיקוד ישי זרחי, נשלחה לתגבר את פלנט, שכבר הבין כי הפגיעות הסוריות היעילות אינן מטּוָחים ארוכים. תבורי תיקן את מערכת-הקשר שלו, ופלנט שאל אותו: "אתה יכול להסתדר לבדך?". "אין בעיות", ענה תבורי. "נבדוק מה קורה פה". הוא ראה טנק סורי בוואדי, התקדם אל קו הרכס, מחוץ לטוָח פגיעת הטנק הסורי, ומשם ראה טנק סורי נוסף בוואדי. ישי זרחי אמר לו במכשיר-הקשר שגם הוא רואה שני טנקים סוריים. בגלל כמה אי-התאמות בין ממצאיהם הבינו שניהם שיש בוואדי שלושה טנקים. תבורי, זרחי ויהב ירו בתֵאוּם: טנק ישראלי אחד מתרומם ויורה לכיווּן הטנק הסורי, הטנק הסורי משיב אש, מתרומם ומתגלה, ואז יורה בו טנק ישראלי אחר. כל אחד משלושת הטנקים הישראלים פגע בטנק סורי.⁴ פלוגה מ׳ המוקטנת (חמישה טנקים) מהגדוד של קהלני, בפיקודו של אמנון לביא, חנתה על המורדות הדרומיים של הבוסטר, צופה אל קוניטרה. ב-7 באוקטובר הפקיד אביגדור בן-גל על דרום הבוסטר את יאיר נפשי, ולביא ופקודיו עברו למורדותיו הצפוניים, החולשים על "עמק הבכא" ועל כל כביש דמשק–צומת וואסט.

הסורים התכוננו להתקפת-שחר, אך הישראלים הקדימו והפתיעו אותם. על-אף תבוסתם דבקו הסורים במשימתם המקורית. הם תקפו את הישראלים לפי התוכנית, באיחור של כמה שעות. גדוד שריון סורי מתוגבר חלף על-פני הטנקים הסוריים הפגועים והתקרב אל הטנקים הישראלים, בחיפוי סוללות ארטילריות יעילות מאוד. השריונאים הישראלים פגעו בטנקים אחדים, אבל האחרים המשיכו להתקדם וחיפשו פִרצה במערך הבלימה של חטיבה 7. נגמ"שים סוריים ולוחמי חי"ר סוריים ניסו לטפס אל פסגת הבוסטר. חיילי "גולני", שאיישו את מוצב 107, השריונאים, פקודיו של סא"ל נפשי, והפלוגה של לביא בלמו אותם. טנקים סוריים הגיעו אל מול עמדות-הירי הישראליות שחלשו על "עמק הבכא", ופקודיו של סווט (שקהלני הצטרף אליהם) בלמו אותם. טנקים סוריים התקדמו בתוך הוואדי, נכנסו לשטחים מתים ונעלמו מעיני הישראלים. קושי טקטי-קרקעי זה לא הובא בחשבון לפני המלחמה, ובתנאי הלחץ של המלחמה נמצא לו הפתרון הישראלי הטיפוסי: החיילים הקריבו את חייהם. ההרוג הראשון בגזרת הוואדי היה סגנו של אמי פלנט, דורון עמיחי. קהלני ראה טנק ישראלי ללא מפקד, מחוץ לעמדה, וקרא לו להיכנס לעמדה. איש לא ענה. קהלני קרא שוב. "המג"ד", שמע בקשר את קולו של אמי פלנט, "זה הטנק של הסגן שלי, הוא הלך. הצוות נעלם ואין מי שיאתר אותו". אביגדור בן-גל עקב אחרי רשת-הקשר הגדודית של קהלני וביקש דו"ח מצב. "כאן קהלני", ענה לו המג"ד. "יש עלי לחץ חזק מאוד. נפגעו כלים, אבל אני בעמדות". בן-גל שלח ל"עמק הבכא" את הכוח של רס"ן איתן קאולי שחנה בקוניטרה ומדרום לה: שרידי פלוגה ז׳, שמפקדהּ (אלברט מנחם) וסגנו (עמי פרגו) נפצעו קשה. מחלקה מכוח זה, בפיקוד איתן דמן, חיזקה את המעוזים. "כוח איתן" – שִשה טנקים – עִבָּה את מערך הבלימה של קהלני.⁵ המחלקה של ישי זרחי לחמה, יחד עם מפקד-הפלוגה יאיר סווט, בגזרת הוואדי. הטנק של הסמל יאיר כרמי נפגע מפגז. כרמי ושני אנשי צוותו עברו לטנק של זרחי. הנהג דניאל וחנון, שנלכד בטנק, פתח את מדפי הנהג ונחלץ. כעבור שניה אחת התפוצץ הטנק. מטחי פגזים נורו. סווט התקדם, חשוף בצריח, אל הטנק הפגוע ואל וחנון אחוז הבהלה ששכב על הארץ, והוציא את גופו החוצה מהטנק, כדי לסייע לוחנון להיכנס אליו, ואז פגע בו פגז. סווט נהרג, התותחן ליפשיץ נפצע ברגלו והטען-קשר נפצע בחזהו מהרסיסים. וחנון ושני הפצועים – שמותו של מפקדם הִכה אותם בהלם – רצו בתוך השטח המוכה אש לקראת הטנקים הישראלים האחרים. בעמדה שמעל הוואדי נהרג בועז פדן. קהלני שלח אל פלנט את המחלקה של אבינועם שמש לתגבורת. הרי השיחה בין פלנט לקהלני ברשת הקשר: פלנט: "המג"ד, כאן אמי. הסורים מנסים לפרוץ דרך הפלוגה שלי". קהלני: "יש נקודה שאינך שולט עליה?". פלנט: "אני שולט על הכול, רציתי רק שתדע, עבור!". בן-גל שלח ל"עמק הבכא" שלושה טנקים מהעתודה החטיבתית, בפיקוד קצין המבצעים החטיבתי אבינועם ברוכין. הוא הבין שהסורים שולחים לשם כוחות גדולים מאוד. כשהגיע לקו הראשון דיוַּח הקמב"ץ לבן-גל: "צריך לשלוח לכאן עזרה. המונים נעים בתוך העמק". סמוך לשעה 11.00 נשברה ההתקפה הסורית אבל טנקים סוריים אחדים המשיכו לירות. סגן-משנה אבינועם שמש נהרג. "מה קורה", שאל בן-גל את קהלני במכשיר הקשר. "הצלחנו לבלום אותם", ענה לו קהלני. "המחזה מרהיב. כל העמק לרגלי מלא טנקים בוערים ועזובים". בן-גל: "אתה מסוגל להעריך את מספרם?". קהלני: "זה ייראה לך, אולי, כדמיון מזרחי. לפי הערכתי פגענו בשמונים עד תשעים טנקים". "יפה מאוד, יפה מאוד", אמר בן-גל, ואז שמע צעקה בכל רשתות הקשר: "מטוסים בשמיים, מטוסים בשמיים!". שני מטוסי מיג סוריים טסו מעל "עמק הבכא". מטוסים ישראלים, טילים נגד מטוסים ותותחים נגד מטוסים לא נראו ולא נשמעו; רק מקלעי 0.3 של הטנקים ירו, והם ירו בעיקר למען המורל. הלוחמים הישראלים, שידעו תמיד כי חיל האויר שלהם מבטיח להם שמיים נקיים, הופתעו. הפצצות ששחררו המיגים נפלו במרחק מטרים אחדים מאחורי הטנקים. ההתפוצצויות היו אדירות, אבל איש לא נפגע.⁶

אם הלקח של פרוץ מלחמת יום הכיפורים ושל התקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023 הוא שלמקבלי ההחלטות הביטחוניות האסטרטגיות בישראל אין כישורים אין הכשרה לתפקידם, הלקח של היום השני במלחמת יום הכיפורים, ושל מלחמת "חרבות ברזל", עד כתיבת שורות אלה, הוא שהחלק הלוחם, בזרוע היבשה, בצבא הסדיר קטן מדי ולכן, עם מפקדים בכירים ללא הכשרה ראויה, הוא משלם מחיר כבד על ביצוע המשימות המוטלות עליו. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים מנתה האוכלוסייה היהודית בישראל פחות ממיליון וחצי נפש. עם נתון זה קבע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, יחד עם הרמטכ"ל השני של צה"ל, לבסס את זרוע היבשה על חֵיל מילואים. אז גם נקבע העיקרון: "הסדיר יבלום". במלחמת יום הכיפורים וב-7.10.23 התברר שלמילואים אין ערך בהפתעות ולוחמי זרוע היבשה מעטים מאוד כדי לבלום במחיר סביר. מחיר גבוה בחיי אדם לצה"ל הוא מטרת מלחמה של אויבינו, המנהלים נגדנו מלחמת התשה היסטורית ארוכת שנים. מחיר גבוה בחיי לוחמים מתיש את החברה הישראלית ומקדם היסטורית את מטרת הערבים. לפיכך הלקח ההיסטורי של שתי המלחמות הנדונות במחקר זה הוא גם להעמיד בראש מערכת הביטחון הצבאית והאזרחית את המוכשרים ביותר ולהעניק להם הכשרה מעמיקה ורחבה ומקבילה לתואר שלישי באקדמיה, וגם להגדיל מאוד את שיעור הכוח הלוחם בזרוע היבשה. ייתכן שתהליך המעבר מתמרון קרקעי לכוח אש מתוחכם מכל הבחינות יְיַתֵּר בעתיד את הצורך הזה. אך ב-7.10.23 וב"חרבות ברזל" שבהווה ובעתיד הנראה לעין, ישראל זקוקה ליותר לוחמים סדירים בזרוע היבשה. __________________ בשבוע הבא: שתי פלוגות שריון נוטשות ללא פקודה את שדה הקרב בסינדיאנה ואת הבסיס המרכזי של צה"ל ברמת הגולן; הכנות וטיפול רפואי לקויים שעלו בחיי אדם; לקראת ההכרעה ב"עמק הבכא"

1. "שוט קל", שם שהורכב מהאות הראשונה והאחרונה בשם יצרן המנוע החדש "קונטיננטל", מנוע ששימש גם בטנקי ה"מגח" M-48. חטיבת הכוח החדשה (בעלת קֵרור האויר, שֶכָּללה גם תיבת הילוכים אוטומטית) והמנוע שבה שיפרו את מהירות הטנק וטוָח הנסיעה שלו, ומשום שהיה מנוע סולר, גם פחתו סיכויי הדלֵקה במנוע ובכך השתפרה שׂרידוּת הצֶּוֶת. (ויקיפדיה) 2 . ארכיון המחבר, מסמכי חטיבה 7; הראיונות הנ"ל עם אביגדור בן-גל; ראיון עם מאיר זמיר ב-20 במארס 1977; ראיון עם אורי סגל ב-18 באפריל 1977. 3 . הראיון הנ"ל עם אמי פלנט. 4 . סדרת ראיונות עם אביגדור קהלני ב-1977–1983, והראיונות הנ"ל עם אמי פלנט, עופר תבורי וישי זרחי. 5. ראיון עם איתן קאולי ב-6 במארס 1977; ראיון עם אמנון לביא ב-11 במארס 1977; הראיונות הנ"ל עם אביגדור קהלני ואמי פלנט. 6. ספרו של קהלני "עֹז 77"; הראיונות הנ"ל עם אבינועם ברוכין, אמי פלנט ואביגדור קהלני.