האם אנו עדים למאבק חסר תקדים על אופיה של מדינת ישראל? על-רקע הדיון במינוי ראש השב"כ, מתגלעת תמונה מורכבת של חוסר אמון, האשמות הדדיות וטענות על "מדינה עמוקה" הפועלת מאחורי הקלעים. נדמה כי שופטי בית המשפט העליון, בתפיסתם שניתן להגיע לפשרה במינוי ראש השב"כ בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מתעלמים ממציאות עמוקה ומורכבת יותר. זוהי אינה מחלוקת טכנית גרידא, אלא סימפטום למאבק כוחות רחב, שלטענת רבים, קורע את אמות הסיפים של השלטון בישראל.

האשמות חמורות נגד בכירי הביטחון

לאחר שנתיים של תחקירים מתפרסמים, עולות טענות קשות נגד בכירי מערכת הביטחון: ראש השב"כ רונן בר, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, ואלוף אהרון חליוה, ראש אמ"ן, יחד עם מפקדי סיירת מטכ"ל וחברים נוספים המזוהים עם קפלן והקיבוצים. נטען כי הם פעלו בניגוד לעמדת הממשלה, בקידום דרך "שתי מדינות לשני עמים", ובכך חצו לכאורה קווים אדומים של פעילות שאינה חוקית. האשמות אלה הופכות חמורות עוד יותר עם הטענה לקשר ישיר בין הלוי, בר וחליוה ליחיא סינוואר וסוכניו הבכירים, כולל קצינים בכירים במודיעין המצרי. אלוף חליוה אף התבטא בעבר בביקורתיות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בטענה שאינו "מבין מספיק". הטענה המרכזית העולה היא כי בין גורמים אלה לבין הצד הפלשתיני התקיים סיכום, שמטרת העל שלו הייתה הקמת מדינה פלשתינית תחת שלטון חמאס, וכי צה"ל ייסוג לחלוטין מרצועת עזה.

"המדינה העמוקה" וההפיכה השלטונית

מעבר לכך, מצביעים גורמים אלו על רצון להפיל את ממשלת נתניהו והימין ולהחזיר את השמאל לשלטון, מתוך תחושה כי הימין אחראי לרצח רבין וכי יש "להחזיר עטרה ליושנה" ולנקום. נטען כי השמאל נטוע עמוק בכל תפקידי המפתח בישראל, מאייש את כל המשרות הבכירות, ושולט בבנקים, בשוק ההון, בשוק הנשק, במפעלי ותאגידי המדינה ובתחום הנדל"ן. הטענות חמורות במיוחד כשמדובר בצמרת משרד הביטחון והמטכ"ל, שלכאורה "אינם סופרים" את ראש הממשלה ושר הביטחון, ופועלים על דעת עצמם ובשיתוף פעולה עם "הבדימוסים" ממפלגות השמאל. תופעה זו מוגדרת במפורש כ-"Deep State" - "מדינה עמוקה", קרי, רשת של פקידים וגורמים שאינם נבחרים, המפעילים כוח והשפעה מעבר לדרג הפוליטי הנבחר.

בית המשפט העליון וה"מחדל"

האצבע המאשימה מופנית גם כלפי שופטי העליון. נטען כי הם משתייכים לאותן מפלגות התומכות בשלום עם הפלשתינים, וכי ידעו היטב על המהלכים של צמרת מערכת הביטחון, שכן נדרש אישורם למהלכים אלה. גם אם יש מי מהם שלא ידע לפני שנים, הרי שהיום הוא מבין את גודל "המחדל" ואת קיומו של "מטכ"ל מקביל" בנוסף ל"ממשל מקביל" שהתנהל כאן.

סמכות ראש הממשלה: לקח מארה"ב

השאלה המרכזית העולה היא סמכותו של ראש הממשלה. אם לראש ממשלה אין סמכות למנות, ובפרט לפטר, את ראש השב"כ ואת הרמטכ"ל, הרי שהם לא יהיו "עושי דברו". דוגמה לכך מובאת מארה"ב, שם הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא ויכול לפטר גם גנרלים, כפי שאירע עם פיטורי גנרל מק'קריסטל על-ידי הנשיא אובמה. בארה"ב, הנשיא גם ממנה את נשיא בית המשפט העליון וממליץ על שופטיו, כאשר הסמכות המכרעת נתונה לנשיא, למרות קיומם של איזונים ובלמים מצד הקונגרס והסנאט. בישראל, לעומת זאת, נטען כי שלושת הקצינים שהוזכרו החליטו בעצמם מתי יתפטרו ואם בכלל, ולא "ספרו" את נתניהו, לא ראו בו את מפקדם כקציני ציבור, ואולי אף לא כאזרחים.

משמעות ה"הודנא"

בתוך כל המאבקים הללו, מוזכרת גם סוגיית ה"הודנא" - הפסקת לחימה זמנית למטרת התארגנות לחידוש הלחימה. מושג זה, בהקשר הנוכחי, רומז על הפוגה זמנית בלבד, שמאחוריה עשויה להתחבא היערכות להסלמה נוספת או לשלב הבא במאבק המתחולל. השאלות שנותרות פתוחות הן קריטיות לעתיד הדמוקרטיה הישראלית: מיהו הריבון האמיתי? מי מתווה את מדיניות הביטחון? והאם אנו על סף עידן חדש של מתח בלתי פוסק בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי, או שמא כבר עמוק בתוכו?