כשבלמו לוחמי חטיבה 7 את הסורים ב"עמק הבכא", התמוטטו מערכי הבלימה הישראלים בגזרה המרכזית ובגזרה הדרומית של רמת הגולן (ראה לעיל). הדיווּחים זרמו למטה של רפאל איתן בבסיס נַפָח. בשעה 08.00 דֻּוַּח שטנקים סוריים שועטים בלי מעצור לכיווּן נפח. רפאל איתן ואנשי מטהו נטשו את נפח. בדו"ח שהגיע לאיתן אחרי שעתיים נאמר שקווי ההגנה על נפח עדיין לא נפרצו. בשעה 10.00 חזר איתן לנפח. הטנקים הסוריים מגדוד 289 הגיעו אל גדרות המחנה בצהריים. בשעה 14.00 עזבו רפאל איתן ואנשי מטהו את המחנה בשבעה כלי-רכב, ומיקמו את מפקדת האוגדה בעליקה, אחת הגבעות שמעל ציר-הנפט, שני קילומטרים מצפון לנפח. בדיעבד, מסתבר שהסורים לא השתלטו על נפח למרות שהוא נִנטַש בחופזה. שבעה חיילים מ"גולני", בפיקודו של סגַן מפקד פלוגה, סֶגֶן מיכאל רצון (לימים אלוף-משנה) נותרו בבסיס המרכזי של צה"ל ברמת הגולן ומנעו את השתלטותם של הסורים עליו. החזיקה אותם שם התחושה האבירית, שהם האחרונים שנותרו לעם ישראל בָּרֶוַח שבין הסורים לעמק הירדן ועליהם האחריות לעצור את הסורים.¹ בצהריים חולקה רמת הגולן בין אוגדת דן לנר לאוגדת רפאל איתן. "עמק הבכא" היה בגזרה של איתן. הקרב על הדרך לנפח התחולל לפני סינדיאנה, במרחק קילומטרים אחדים מדרום-מזרח לבסיס המרכזי של רמת הגולן, והשתתפו בו שתי פלוגות מגדודו של חיים ברק. על הכוח הזה פיקד המג"ד חיים ברק, ועל כוחות-המשנה פיקדו מפקדי הפלוגות אלי גבע ויעקב צ׳סנר. ברק נפצע והתפנה, לוחמים רבים נהרגו וטנקים רבים הושמדו, וגבע שאל את עצמו "אם לנקוט טקטיקה של מצדה", כדבריו. הוא עבר לרשת-הקשר של חטיבה 7, שמע את קולו של בן-גל ודיוַּח לו על המתרחש. אחרי המלחמה סיפר בן-גל: "בשעות הצהריים של 7 באוקטובר היינו עסוקים ב׳עמק הבכא׳. קשר עם בן-שוהם לא היה לי, ולא ידעתי מה קורה בנפח. לא ידעתי שהבסיס בנפח מותקף. אלי ויעקב התקשרו אלי. כל אחד מהם סיפר לי שנשארו לו שלושה עד ארבעה טנקים כשירים, ושהוא גורר עוד אחד או שניים. לא האמנתי. לא יכולתי לתאר לעצמי שהסורים כבר בסינדיאנה ובנפח. סמכתי על שני המפקדים האלה אבל לא יכולתי להאמין. ׳בואו אלי׳, אמרתי להם. רציתי להציל אותם. הם ביקשו הוראות, איך לפעול בסינדיאנה. ב׳עמק הבכא׳ לחצו הסורים על קהלני. היו לנו נפגעים רבים, ואני ישבתי ליד החרמונית. לא יכולתי לקרוא את הקרב בגזרת נפח. מה יכולתי לומר להם? הבנתי מדיווחיהם שכל המבנה בגִזרתם נהרס. הם התקשרו אלי כמו אל אבא, ואני אמרתי להם: ׳בואו הביתה. קחו מה שאפשר והתייצבו אצלי׳, מה שאני רואה בעיניים, זה שלי. עלי לשמור על האפרוחים שלי". גבע, צ׳סנר ושרידי פלוגותיהם ברחו מסינדיאנה למחנה נפח. פקודיו של צ׳סנר נכנסו למחנה בסביבות שעה 14.00, חמש דקות לפני שנטש אותו רפאל איתן. כוחות-החלוץ הסוריים התקדמו אחריהם, במרחק חמש מאות מטרים מהם. משום-מה האטו הסורים את קצב התקדמותם; אולי לא האמינו בהֶשֵג שלהם, וסביר להניח שלא היה להם מושג את מי יכלו לשבות בנפח. שעה שמיכאל רצון וששת פקודיו, אנשי חי"ר מ"גולני", נשארו בנפח בהחלטה לעשות מארבי טנקים לסורים ולבלום אותם, ברחו משם גבע, צ׳סנר ופקודיהם והתקדמו צפונה, לצומת וואסט, שהיה באחריות חטיבה 7. נהגי הטנקים הפגועים נסעו לגשר בנות-יעקב, לסדנת צה"ל. אחרי-הצהריים הגיעו שני המפקדים אל חבורת הפיקוד של חטיבה 7, כל אחד עם שבעה טנקים, אחדים שלו ואחדים שנספחו אליו לאחר שאיבדו את יחידותיהם. הטנקים קיבלו טיפול, חימוש ותדלוק, התקשורת תפקדה כראוי ושניהם הרגישו כאילו חזרו הביתה. כשהגיעו הסורים סמוך לנפח, נראה היה שהם עלולים לאגף את חטיבה 7 מדרום-מערב ולכתר אותה. על כן עברו גבע ופקודיו מיד לאזור בוקעתא, לחזק את גדודו של משולם רטס. לקראת הלילה דיוַּח גבע לבן-גל שהסורים מנסים לפרוץ לשטח שבידי ישראל ליד מוצב 105. בלילה השתתפו גבע ופלוגתו בקרב הבלימה בצפון הגזרה של החטיבה. צ׳סנר ופקודיו התמקמו על המורדות הדרומיים של הבוסטר.²

הרופא של גדוד 77, ד"ר אלכס אשל, וארבעת אנשי הצֶּוֶת הרפואי, היו מוכנים למלחמה עוד פחות מהטנקיסטים. כל ימי המלחמה לא קיבלו את ארגזי הרפואה הגדולים, שהיו אמורים לשרת את חטיבות חיל הרגלים, והזחל"ם היחיד והמיושן שהיה ברשותם לא היה מסוגל לפנות את הפצועים הרבים לבתי-חולים שבעורף. רק תרמילי הציוד הרפואי הראשוני, שהביאו אִתם מסיני, היו ברשותם. עד היום הרביעי של המלחמה לא היו בגזרה של חטיבה 7 לא צֶוֶת רפואי אוגדתי ולא צֶוֶת רפואי פיקודי, וכל ימי המלחמה לא היה בגזרה בית-חולים-שדה. לקראת המלחמה לא קיבל ד"ר אשל תדרוך מקציני רפואה בכירים, וניסיון קרבי לא היה לו. בחטיבה 7 מילא הצֶּוֶת הרפואי של גדוד 77 את תפקיד פלוגת חיל הרפואה החטיבתית (פח"ח) בלי הכשרה ובלי אמצעים. ב-7 באוקטובר בבוקר האזין ד"ר אשל לרשתות-הקשר ושמע שסגן-משנה אבינועם שמש פצוע קשה. רב-סמל המרפאה, סאס, נסע בזחל"ם אל עמדות הטנקים, אבל שמש מת לפני שהגיע הזחל"ם אל הטנק. בצהריים שמע ד"ר אשל על נפגעים רבים. הזחל"ם כבר חזר אליו, אבל לא היה אפשר לפנות בו את הפצועים, בגלל ההפגזה. רוב הנפגעים היו מפקדים, ורוב הפגיעות היו ישירות. רבים מהנפגעים היו קטועי איברים. סגן-משנה ישי זרחי הגיע אל הטנק הנטוש של יאיר סווט בגזרת הוואדי, השאיר את הטנק שלו לאיש הצֶּוֶת אמנון יגודה, התיישב בתא-הנהג של סווט והוביל אותו אל ד"ר אשל. הוא סיפר: "הכול בטנק היה מרוטש. הרגשתי שזאת נסיעה בחברה קדישא". ד"ר אשל סיפר: "מיאיר סווט נותרו רק רגליים. החלק העליון של הגוף רוטש כנראה בחוץ, מהפגז. בטנק היו חלקי גוף מפוזרים. איש לא הסכים להיכנס אליו. פיניתי את חלקי הגוף. כדי לחלץ אותם היה עלי לצודד את מערכות הטנק, ולא ידעתי איך עושים זאת. תפסתי שני חבר׳ה והרבצתי בהם ציונות עד שהסכימו להיכנס איתי. לחצנו כמעט על כל הכפתורים וחילצנו את מה שנשאר מהגופה. שלחתי לצפת את השָליש הגדודי עם חלקי הגְּוִיָּה, להעיד על זיהויה". גם גופותיהם של דוד אדרי והרצל חי היו מרוטשות. אחרי הקרב אסף עופר תבורי, לבדו, את איבריהם הפזורים, כיסה אותם בשמיכה וצֵרף אליה פתק עם שמותיהם ופרטים מזהים. כך מצא אותם הצֶּוֶת הרפואי. ד"ר אשל אמר: "עופר תבורי ראוי לשמש דוגמה ללוחמים ולמפקדים".³ בלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר שרר שקט ב"עמק הבכא". הסורים לא פרצו לתוכו מהאגף של משולם רטס. היום השני של מלחמת יום הכיפורים הסתיים. חטיבה 7 השיגה את כל יעדיה, אבל הגזרה הדרומית של רמת הגולן נפלה, ורבים מלוחמי החטיבה נהרגו או נפצעו. תגבורת סדירה לא הגיעה. הלוחמים הכשירים היו תשושים אחרי שלושים שעות לחימה. בן-גל הורה לפקודיו לנוח בלילה לסֵרוגין. הוא ידע שהסורים לא ויתרו, והעריך שמחר יתחולל הקרב המכריע. אבל למחרת, ב-8 באוקטובר (היום שבו נחל צה"ל בחזית המצרית את אחת מתבוסותיו הקשות ביותר בכל הזמנים, כִּשְלון התקפת-הנגד של אוגדת אברהם אדן בגזרה הצפונית של תעלת סואץ) שרר שקט יחסי בגזרת "עמק הבכא". בבוקר תקפו חמישים טנקים סוריים, מלווים בחי"ר, את מוצב 107. אנשי המוצב, בפיקודו של אברהם אלימלך, השמידו חמישה טנקים בירי בזוקות. טנקים נוספים עלו על מוקשים והחי"ר הסורי נעצר באש מקלעים של אנשי המוצב. ההתקפה נבלמה והסורים נסוגו. אחרי הצהריים תקפו כוחות שריון מדיביזיה 3 הסורית, בסיוע ארטילרי כבד, את האגף הדרומי של חטיבה 7, באזור של מוצב 110. רפול תגבר את הגזרה בחמישה טנקים שהוחזקו בעתודה. בשעה 16.00 שררה דאגה במוצב הפיקוד העליון בתל אביב בגלל ידיעות על שלושים טנקים סוריים שפרצו לגזרה. שבעה טנקים ישראלים תפסו עמדות-אש שולטות, השמידו עשרות טנקים סוריים ובלמו את האשד הסורי. באותו יום פתח צה"ל במתקפת-נגד בדרום רמת הגולן, ובצהריים ביקשו הסורים עזרה מעירק ומירדן. כבר בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר שלחה עירק את החטיבה הממוכנת 8 לעזרת סוריה, ולמחרת שלחה את חטיבת הטנקים 12. חטיבה זו הגיעה לדמשק בלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר, וחטיבה 8 הגיעה למחרת. ההנהגה העירקית החליטה להשתתף במלחמה כשנודע לה עליה, אך הֶעֱריכה שמצרים וסוריה מתכַּוְּנוֹת לפעולה מוגבלת בלבד. בשעה 04.45 לפנות בוקר, אור ל-9 באוקטובר, נפגשו משה דיין ודוד אלעזר עם המפקדים הבכירים במטכ"ל. דיין אמר שצה"ל לא ייסוג מרמת הגולן, ושיש להפציץ את דמשק ואת כוח המשלוח העירקי. "אנחנו במצוקה", אמר דיין. "עמים גדולים מאִתנו, אנגליה, צרפת, רוסיה, מצאו עצמם במצוקה בזמן מלחמה. צפוי משבר קשה בעם כּשתִּוָּדַע לו האמת, שאיננו יכולים לזרוק את המצרים שעברו את התעלה, שהמעוזים וקו בר-לב נפלו⁴ אבל אין מנוס מזה. צריך לומר לעם את האמת, שיידעו את המצב לאשורו. ברמת הגולן נלחמים עד לאיש האחרון ולא נסוגים אפילו סנטימטר אחד. אם יאבדו לנו בגולן כל הטנקים בגלל עמידתנו הנוקשה – יאבדו, אבל גם את הכוח הסורי נחסל. אם יש מפקדים, בכל הדרגים, שאינם מסוגלים למשימה זו, יש להחליפם⁵... עלינו לשאוף לסיום המלחמה בצפון או לפחות להגיע להכרעה, כדי ללחום בחזית אחת בלבד. יש לבדוק את כל הפעילות הדרושה לשם כך... ובכלל זה כל דבר, אפילו הפראי ביותר, שניתן לעשות, ובכלל זה הפצצת דמשק... יש לקחת שבויים בשתי החזיתות, כדי שיהיו משקל-נגד לשבויים הישראלים". דיין דיבר על גיוס מבוגרים ששוחררו משֵרות מילואים, גיוס צעירים והכשרתם בקורסים מזורזים ועל גיוס מתנדבים יהודים מכל העולם, בייחוד טייסים ושריונאים. בטלפון מאוחר יותר אמר דיין לאלעזר: "אני חושב שצריך לבדוק החלפת גונן, אולי באריק או בבר-לב. גם את חקה במישהו. לא לזרוק, אלא לצרף".⁶ אחרי הפגישה הזאת התכנסו לדיון הרמטכ"ל דוד אלעזר, סגנו ישראל טל, ראש אמ"ן אליהו זעירא, מפקד חיל האויר בני פלד והאלופים אהרון יריב ורחבעם זאבי. אלעזר אמר שאי-אפשר לפעול בשתי הזירות בבת-אחת ושעל צה"ל לשבור אויב אחד. בדרום יש לעבור להגנה ולהפסיק את התקיפות, ואילו את הצבא הסורי יש לשבור תוך עשרים וארבע שעות, ולהשמיד את שתי דיביזיות השריון שלו: "איש לא הולך מטר לאחור. ימצאו צבא שכל אחד נלחם עד הכדור האחרון ונראה אם הסורים ישברו את זה. יש לנו ארבע מאות טנקים שנלחמים כמו מכבים, נקווה שלא יישברו ורמת הגולן תישאר... הפעלת חיל האויר: במקום שדות-תעופה, לקחת את ארבע ערי סוריה, להרוס אותן – דמשק, חומס, חלב ולטקיה. אני מוכרח משהו אפקטיבי-דרמטי שסוריה תצעק ׳געוואלד׳. יגידו ׳סטופ׳, תפסיקו את האש. לרדת על החשמל, תחנות-כוח וכו׳". דיין, אלעזר, ויתר אנשי הפיקוד העליון בתל אביב, לא ידעו שלחימת גבורה של טנקים מעטים ב"עמק הבכא" תעצור באותו יום את הסורים. אם היו יודעים שרק כוח זה נותר להם ללחימה אפקטיבית, ספק אם היו מקבלים בתל אביב החלטות נועזות כל-כך.

ב-9 באוקטובר היו מנהיגי ישראל אחוזי חרדה ותחושת-אסון. התברר שההתפארויות ביכולתו של צה"ל לסכל כל איום צבאי על מדינת ישראל היו אוסף של דברי-הבל. אחרי שנים אמר רפאל איתן, שלא היה אפשר להקים קו בלימה חדש לאורך הירדן ב-1973. "לא היה קו אחר זולת רמת הגולן, ולא היו כוחות אחרים. הסורים היו מסוגלים להגיע לא רק לטבריה אלא גם לחיפה. בחיפזון אספנו תותחי נ"ט, והם הוצבו ליד עין-גב. הגנה מרחבית לא היתה. שבועיים או שלושה שבועות לפני המלחמה נלקחו תותחי הנ"ט מיישובי רמת הגולן. אני התנגדתי, הצעתי לעבּות את המוצבים ואת יישובי רמת הגולן בתותחי נ"ט, כדי שהסורים יחטפו אש אם יפרצו, אבל חקה אמר לי, ׳רפול, זמנו של תותח הנ"ט עבר".⁷ בשעה 07.30 אמר דיין לגולדה מאיר, בנוכחותם של השרים יגאל אלון וישראל גלילי ושל אלוף (מיל׳) אהרון יריב: "יש לעשות מאמץ מרבי, במגמה להוציא את סוריה מהמלחמה... כדי לרכז מאמץ בחזית אחת, וכדי למנוע הצטרפות ירדן ועירק... הוריתי לרמטכ"ל שכוחותינו ברמת הגולן לא ייסוגו סנטימטר אחד ונלחמים עד הכדור האחרון. על-מנת להוציא את סוריה מהמלחמה, יש להרוס את כוחה הצבאי. ניתן לעשות זאת באמצעות הפצצת מטרות צבאיות וכלכליות בדמשק. הם יורים כבר יומיים ׳פרוֹגים׳ על היישובים, וצריך לצאת מהמצב שאנחנו נמצאים בו. מוכרחים ללכת על המטה הכללי, מפקדת חיל האויר, והחשמל בדמשק, במטרה לגמור את החזית הזאת. המטרות הן צבאיות, אולם אי-אפשר להבטיח שאוכלוסייה אזרחית לא תיפגע..." (בראון). באותו יום, 9 באוקטובר, שברו לוחמי חטיבה 7 את המתקפה הסורית ב"עמק הבכא", ושליט סוריה חאפז אל-אסד ביקש מברית-המועצות להשתדל למען הפסקת-אש. היה זה היום של בן-גל, קהלני, נפשי, זמיר, רטס, פלנט, גבע, קאולי, תבורי, זרחי, לביא ונאור, ושל חבריהם ופקודיהם. היום התחיל במתקפה של מאה ושִשים טנקים סוריים מהדיביזיות 7 ו-3 על העמדות של חטיבה 7, גדודו של נפשי וחטיבת "גולני" ב"עמק הבכא". יוסף אלדר, שנפצע במוצאי יום הכיפורים, שכב בבית החולים שבצפת ליד רס"ן שמואל אסקרוב, סגנו של עודד ארז מחטיבה 188 (שנפצע בגזרה המרכזית של רמת הגולן, ליד מוצב 111). יממה אחרי שאושפזו החליטו שניהם לחזור לחזית. הרופאים התנגדו. הנהג של אלדר בא לבית-החולים לביקור אצל מפקדו, ושני הפצועים ברחו מבית החולים במכוניתו והגיעו לגשר בנות-יעקב. שומרי המחסומים לא הרשו להם לעלות לרמת הגולן והם נסעו לקיבוץ גונן, עלו על ג׳יפ ונסעו לרמה. אלדר ביקש עבודה מבן-גל; אסקרוב הצטרף לקציני חטיבה 188, שאספו את פקודיהם אחרי תבוסתם וארגנו אותם במרכז הרמה, בבסיס שהיה עורפי ונהפך לקדמי. סיפר אסקרוב: "אספתי שלושה-עשר טנקים שהיו תקינים פחות או יותר. זירזתי את אנשי החימוש למהר עם התיקונים ועמדתי לצאת חזרה לחזית. בינתיים הגיע אורי בר-און, שהיה ראש-מטה פיקוד צפון, ופקד עלי לשוב לבית החולים. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: אני עכשיו מפקד חטיבת ׳ברק׳ ואני נותן פה פקודות".⁸ אלדר קיבל מבן-גל עשרה טנקים. רוב מפקדיהם היו מהפלוגה של אמנון לביא, ומיעוטם שרידי יחידות שנפגעו ואנשי מילואים. ב-8 באוקטובר אחרי הצהרים הוציא בן-גל מ"עמק הבכא" את קהלני ואת פלוגת אמי פלנט, ושלח לשם את אלדד ופקודיו. מאיר זמיר ופקודיו ישבו על הבוסטר. בלילה תקפו הסורים את "עמק הבכא" והפגיזו אותו, ובן-גל שלח אליו תגבורת, שנים-עשר טנקים – שבעה בפיקוד אלי גבע וחמישה בפיקוד איתן קאולי. ב-9 באוקטובר היו ב"עמק הבכא" עשרים ושניים טנקים ישראלים – "כוח קאולי" בוואדי שלרגלי הר חרמונית, והכוחות של אלי גבע ולביא בתל-ג׳ית ובעמדות שמעל העמק. הסורים תקפו עם שחר, והישראלים בלמו אותם מהרכסים ומעמדות הטנקים, והרגו רבים מהם.⁹ ____________________________ בשבוע הבא: האמת של שדה הקרב; תרבות המלחמה המוסלמית; קצין חרמ"ש מפקד על גדוד טנקים; הֶשֵׂג אדיר עם מעט פגזים; תיקון טנקים בשדה הקרב; הדרג הטקטי הציל את מדינת ישראל; תרבות ארגונית ירודה בצה"ל ומאבקו של האלוף יצחק בריק לשפר אותה; התעלות תודעתית של הלוחמים בדרג הטקטי.

1. עמוס לבב, "נשארו בנפח", "מעריב", 13 בספטמבר 1991. 2. הראיונות הנ"ל עם אביגדור בן-גל, אלי גבע ויעקב צ׳סנר. 3. ראיון עם ד"ר אלכס אשל, ב-9 באפריל 1977, והראיון הנ"ל עם עופר תבורי. 4. דיין טעה פעמיים: טעותו הראשונה הייתה שלא היה משבר קשה בעם כשהתברר שצה"ל אינו יכול לזרוק את המצרים מהגדה המזרחית של תעלת סואץ. לרוב הישראלים לא היה אכפת מי שולט בגדה המזרחית של תעלת סואץ. השליטה על הגדה המזרחית של תעלת סואץ היה חלק ממשחק המלכים של ראשי מערכת הביטחון הישראלית; הוא לא עניין את רוב הציבור. היה צפוי משבר, או, ליתר דיוק, ביקורת נוקבת על תפקודו הלקוי של צה"ל ועל שראשי מערכת הביטחון רימו את העם עד המלחמה בהבטחותיהם ובערכותיהם הבלתי-מבוססות. צפוי היה משבר ביחסים בין הציבור למנהיגים. הצפוי אֵרע: אחרי המלחמה קמו תנועות-מחאה נגר המנהיגות הכושלת. משה דיין היה יעד עיקרי של תנועות אלה. טעותו השנייה של דיין היתה, שניתן שהיה בכוחו של צה"ל לסלק את הכוחות המצריים מן הגדה המזרחית באותו זמן (ראה להלן). 5. משה דיין התכוון בעיקר לאלוף פיקוד הצפון יצחק חופי. 6. משה דיין, "אבני דרך", 1976; יגאל סרנה, "להרוס את דמשק", "ידיעות אחרונות", 17 בספטמבר 1991 7. סדרת הראיונות הנ"ל עם רפאל איתן. 8. יאיר עמיקם, "בחזרה לרמת הגולן עם שמוליק אסקרוב", "ידיעות אחרונות", 16 בספטמבר 1983. 9. הראיון הנ"ל עם יוסף אלדר.