הגיע הזמן לדבר על הכוחות הסדירים, על הגבורה שלהם אבל גם על השחיקה הפיזית והנתק המוחלט של חברי הממשלה הזאת ממה שמתרחש. יש חטיבות שכבר שנתיים עוברות מחזית לחזית. לצד כל הקושי הסדירניקים מפגינים גבורה מטורפת מאז שבעה באוקטובר. דור אמיץ שרק מחכה להכנס לעזה, לצאת לעוד פשיטה, לקחת חלק במשימה בלבנון או סוריה.
אבל צריך להבין - חייל סדיר בעזה, לא ישן טוב - בעבר היו באיתורים בתמרון (בתים שישנים בהם על הרצפה) היום ישנים על פלציב וחול. הוא לא אוכל טוב. לפעמים יש מילואימניקים לידו שמשפרים את התנאים.
הוא מנותק קשר (טלפונים) - תלוי בכמה זמן הוא בצבא, ועושה המון שמירות: עמדות. לפעמים שלוש שעות עמדה, שלוש שעות מנוחה, שבהן יש עוד משימות שגרה. כך ימים, שבועות, לפעמים חודשים. מאז שהתחילה המלחמה הוא כבר היה בלוויות של חברים, ניחם אבלים והספיק להעביר מחשבות בלילה. בלי להכנס לפרטים - יש לזה השלכות ברורות. שחיקה בגוף ובנפש.
אז למה מבקשים להאריך בעוד שנה? כי הממשלה לא מתפקדת. מדברים על הארכת מלחמה (אגב בלי הגדרות ברורות) אבל לא עושים כלום לגיוס עוד אוכלוסייה. אנחנו עם 13,000 פצועים והרוגים לצערי שירדו מהסד"כ. רק השבוע שבעה הרוגים, מתוכם חמישה בסדיר - כל אחד עולם ומלואו.
זה לא יילך ככה. פשוט לא יעבוד. לרקוד בחתונות או מופעים כאילו אין מלחמה, לעשות פוליטיקה בכל הכוח בזמן שאנחנו קוברים חיילים. להשאיר את הצבא קטן כמו בקונספציה - כי מפחדים מהמפלגות החרדיות, ואז למצוא פלסטר ולהוסיף שנה לסדיר.