המגה-מיתוס של מלחמות ישראל הוא קרב "עמק הבכא" ברמת הגולן ב-9 באוקטובר 1973, והמגה-גיבור הוא תת-אלוף (בדימוס) אביגדור קהלני, שפיקד בקרב על גדוד 77 וזכה אחרי המלחמה על כך באות הגבורה. אבל הסיפור המלא של אותו קרב כולל לא רק את גדוד 77 שלחם שם, ולא רק את חטיבה 7 שהוא היה חלק ממנה. הכוחות והצוָתים היו מעורבים זה בזה, חלקם ללא פיקוד כלל, שתִפקדו ביוזמת צַוְתֵיהם הזוטרים. היה זה כָֿאוֹס שאיש לא הצליח עד היום להציגו על כל חלקיו כתמונה אחת. גם אני לא אעשה זאת, אבל... הלקח: גם כשלא מסתירים ליקויים וגם כשמִתכַּוְנים להגיע לחקר האמת, לגבי שום צבא בשום מלחמה אין מגיעים לחקר האמת. מכאן שלעולם אין מפיקים לקחי אמת אלא לכל היותר מתקרבים, ותמיד מוטל על מפקדים בדרג הטקטי לקרוא את שדה הקרב ולכך יש להכשיר אותם.

יש עדויות של קצינים סוריים שנפלו בשבי ותוחקרו, מדוע הם עצרו, כאשר יכלו להמשיך לעמק הירדן, לעמק החולה ולגליל העליון המזרחי, שעה ששום כוח ישראלי ממשי לא ניצב מולם. תשובתם היתה: "ראינו את השטן ולצִדו מלאכים בַּשָׁמַיִם שהפחידו אותנו, וברחנו מפניהם, ולא מפני הטנקים הישראלים".¹ ראוי להתיַחֵס לתשובה זאת ברצינות, אפילו שקוראים רבים יגחכו, שכן באיסלאם אין מדובר על אגדות מאלפיים שנה לפני הספירה (הצלת אברהם אבינו מכבשן האש) אלא על "אֵרועים היסטוריים" מהמאה השביעית אחרי הספירה: המלאך גבריאל מסר למוחמד את דבר האל, ולמלאכים, לפי האיסלאם, יש תפקידים בניהול העולם. זה מה שקולט כל מוסלמי מינקות ועד מוות, ומדרך הטבע רבים מתיַחסים לכך ברצינות, כפי שהם מתיַחסים לכך שלושהיד שביצע פעולת טרור שמור מקום בגן העדן, ליד מוחמד בחברת 72 בתולות, כפרס על הקרבת חייו.² בתחקיר זה ביקשתי לבדוק מתי ואיך ראו שריונאים סורים מלאכים ב"עמק הבכא", וברחו, וכיצד אירוע זה שינה את המומנטום של המתקפה, וסייע בגדול לקרב שבו כיכב קהלני, שאולי גם כן "נעזר במלאכים".

עורך הדין, סגן אלוף ב, בני ברץ, היה במלחמה קצין המבצעים, בדרגת סגן משנה, של גדוד שריון 71 שלחם ב"עמק הבכא". המג"ד, סגן אלוף משולם רטס, והסמג"ד, רב סרן גדעון ויילר, נהרגו, וברץ היה המקור היחיד במחקר זה שהעיד על המהלכים הכוללים של הגדוד. בעדותו אין אִזכור לאֵרוע הדרמטי שתִחקרתי, ובשיחת טלפון הוא מודה שבזמן אמיתי הוא לא שמע עליו. ביום שני 8 באוקטובר בבוקר ברח מפקד גדוד חרמ"ש 75, סגן אלוף (לימים תת-אלוף וקצין חינוך ראשי) יוסף ('יוס') אלדר, מבית החולים בצפת והגיע, לאחר תלאות רבות לחבורת הפיקוד של מח"ט 7, אל"ם אביגדור בן גל. סיפר יוס: "יַנוּש אמר שאארגן כמה טנקים ליד קיבוץ אלרום ואתכונן להחליף את קהלני. ביקשתי מאנשי הצֶוֶת שיסבירו לי מה זה הטנק הזה. קיבלתי הסבר מקהלני. היו אִתי 10 טנקים, רבים מילואימניקים, לא מסגרת מסודרת. לקראת חמש בבוקר היו בכל טנק 7–8 פגזים. צריך היה להחליף אותנו על-מנת שנתחמש. כאן מתחילה התקפה סורית". תת-אלוף (בדימוס), איתן קינן (קאולי), היה אז סגנו של קהלני. לדבריו, "בשתיים בלילה קיבלתי פקודה מיַנוּש להחליף את המ"פ אמנון לביא, שהיה עם כמה טנקים שנותרו לפלוגתו ב'עמק הבכא'. התקדמתי עם כמה טנקים, פגשתי את אמנון. הוא עבר דרומה ליוס, ואני לקחתי את הפיקוד על הקטע הצפוני של 'עמק הבכא', שבין הר החרמונית לתל ג'ית, ששלטו על פתחת הוואדי, שדרכו תכננו הסורים לעלות לרמפות".

באותו לילה חנו שרידי הטנקים של גדוד 71 בכרמים של הכפר הדרוזי בוקעתא, מצפון להר החרמונית. באחת בלילה זימן המג"ד רטס שרידים מפלוגתו של אביגד סנדלר: הסמ"פ, סגן בניצ'י בורונשטיין; מפקד המחלקה, סגן אמיר שביט (לימים אל"ם); המט"ק, סמל שאול חמישה; מט"ק שכינויו היה "היורש", וסמ"פ של פלוגה אחרת שחוסלה, סגן אחינועם פינטוב. באותו לילה לא קיבל הגדוד כל אספקת תחמושת, ולכל טנק הייתה כמות פגזים מזערית. לדברי חמישה ובורנשטיין, אמר להם רטס: "רוצו למפגש בין ציר טרזן לציר קזוארינה, דרומית מזרחית לחרמונית. יגיע לשם כוח טנקים סורי עצום. אנחנו היחידים, נעשה היסטוריה"! לדברי שביט הם התמקמו, על מורדות מתג 30 סגול 425 (ציוני מקומות במפת הקוד של המלחמה). סיפר המהנדס הבכיר (אחד מבין הישראלים שהיו מקובלים ביותר בסין) שאול חמישה: "היינו לבד. לא היה לנו כל קשר עם שום כוח אחר בסביבה, רק עם רטס מרחוק, באמצעות מכשיר הקשר. לפי הנחיות המג"ד, הסורים אמורים היו לבוא מח'אן ארנבה ולעלות בהפתעה לשטח שבשליטתנו, מדרום לחרמונית. תפקידנו לבלום אותם יחד עם כוחות של קהלני, שהתמקמו מדרום לנו, בלי קשר אתנו. לפנינו לא היה שום כוח ישראלי". על הכוח הקרוב ביותר לחמישה, בפיקודו של קאולי, צמוד לקאולי, ניצב טנק בפיקוד רס"ן מיל' יונה תורן, שפיקד בשעתו על מדור נהיגת טנקים בבית הספר לשריון. ללא צו גיוס הוא התגנב לרמת הגולן, קיבל פיקוד על טנק שמפקדו נהרג. לדבריו, בשחר יום ג', 9 באוקטובר, "הופיעו מולנו ים של טנקים, נגמ"שים ורכב משוריָן, ומעליהם חגו מסוקים". שאול חמישה: "מכיוָן שלא תקפו אותנו הסורים בלילה, אמרו אנשי הצֶוֶת שלי שכנראה הייתה זאת אזעקת שָוא ולא יהיה משהו רציני. ואז, עם שחר, כמו בסרט, ראינו כמות עצומה של טנקים מבריקים חדשים ומצוחצחים, 'טי-62', מתקדמים ישר אלינו".

בדיוק אותה שעה הגיעה לרמטכ"ל, במהלך ישיבה, מידע מעודכן כי כוח סורי גדול לוחץ על חטיבה 7. ראש אמ"ן אלי זעירא קבע: "זה שתי דיוויזיות שריון!" אלעזר: "אם זה (כך) זה הרגע שאנחנו מוכרחים (לפעול פעולה דרסטית) כי אם זה יישבר יתמוטט הכול! זה הרגע!" ³ ההיסטוריה הטילה את משימת השבירה על חמישה טנקים!!! ממש כפפי שאירע אחרי חמישים שנה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה. ללמדך איזה ביצוע שלילי ועלוב היה למטה הכללי בשני אירועי גורליים אלה אני: לא היה קודם ריכוך ארטילרי? חמישה: "שום ארטילריה. ירדתי מהטנק לעשות את צרכי. ראיתי מעלי מטוסים סוריים בגובה נמוך מאוד והבחנתי בטייסים. קפצתי לטנק. אחריהם הגיעו מסוקים. אחד מהם הופל וכל העולם טען שהפיל אותו. ישבתי בתא הנהג והסתכלתי דרך המדפים. לכל טנק שלנו היו כ-17 פגזים. היינו זקוקים להרבה יותר על-מנת לעמוד מול האוקיָנוֹס המשוריָן הזה, כי עם הפגזים שלנו לא היינו מסוגלים אפילו לגרד אותם. קיימנו במכשיר הקשר שיחת מפקדים, והגענו למסקנה שיש לחכות עד שיתקרבו, ולהשמיד בצליפה את טנקי הקו הראשון, כדי שיבינו שזה לא היום שלהם. כשהתקרבו, הפגזנו אותם יחד. היה גיהינום. נדלקו המון מטרות. ראינו כדורי אש וענן שחור עד השמים. אמרנו לעצמנו 'זה עמק הבכא בגיא ההריגה'. עד אז לא דיברו כך והביטוי 'עמק הבכא' לא נאמר. לא רק אנחנו ירינו, קבוצות טנקים אחרות שהיו בסביבה ירו. לא ידענו מי הם, אך שמענו את הפגזותיהם וראינו טנקים סוריים נדלקים. בטח אנשי 77. כשאחד הלקוחות שלי אמר לי, אחרי חמש עשרה שנים, שהסורים ראו את מלאך המָּוֶת ומלאכים ניצבים מולם, השבתי שהם צודקים: המדורות וענני העשן היו ממוססות כל אחד. "הטנקים הסוריים עצרו וחזרו לאחור, ואז החלו להוריד עלינו ארטילריה. דבר נוראי. כל מה שלא פלדה יצוקה נעלם מהטנק. אחרי זמן מה ההפגזה דעכה. לי נותרו בטנק רק שישה פגזים. הטנק לידי ירה כמו היסטרי ואזלו לו הפגזים. המפקד שלו ביקש ממני פגזים וסֵרבתי. דוממנו את הטנקים כדי לחסוך דלק. דנּו בשאלה מה עושים. החלטנו להישאר במקום עם מדפים סגורים, ואם הסורים יחזרו אולי הם לא ישימו לב אלינו. לא האמנתי שאיזה רס"ר סורי יבוא לרגל אצלנו במהלך הקרב אם נותרנו בחיים. החלה הפגזה רצחנית. מסתבר שהסורים ויתרו על התקדמות בציר הנוח מדרום לחרמונית, ותקפו מדרום לנו. זה היה הקרב של קהלני שאחריו עקבנו בקשר. שמענו שרטס נהרג. היה דיכאון מוחלט כי לא היה לנו למי לדַוֵּחַ וממי לשמוע דברי עידוד. מבחינתו של יַנוּש, מותם של הסמג"ד בלילה ומותו של המג"ד בבוקר גמר את הגדוד, כי אם אין מג"ד מדַוֵּחַ, אין גדוד. שמענו את קהלני אומר בקשר 'תסתערו, הערבים פחדנים!'. חשבנו שהוא מדבר אלינו והחלטנו לא להישמע כדי לא לצאת לשטח הפתוח ולהישמד". כִּשְלון עתודת השריון הסורית להתקדם מערבה לרגלי החרמונית, שברה את מומנטום ההתקפה עם שחר, והכריחה את הסורים לתקוף בעזרת ארטילריה מתגלגלת. פסק הזמן הזה ביטל את יתרון ההפתעה הסורית ואִפשר ליַנוּש לשלוח לקִדמת הקרב את המג"ד קהלני, עם פלוגת אמי פלנט. לפי הסמג"ד קאולי, "הסורים תקפו בשני טורים והתקדמו מן העמק במעלה ההר באומץ רב. אך תחת מנהיגותו יוצאת הדופן של קהלני הצלחנו לשבור אותם". קאולי, שבלילה היה ממונה מטעם יַנוּש על גזרת צפון "עמק הבכא", שבה פעלו חמשת הטנקים של גדוד 71, לא היה מודע להם באוקטובר 1973, ולא שמע על פעולתם, עד שסיפרתי לו.

שאול חמישה: "לאחר שתם הקרב יצאנו מן הטנקים. אמרתי לעצמי: 'נתנו לנו את הטנקים הכי טובים. היינו אמורים להיות היחידה הכי הטובה, ועכשיו כל טנק עומד כגרוטאה. לא הייתה לטנק טעינה לא היו לו תאי זיווּד. הייתי מאוכזב והרגשתי שבר כלי. ניגש אלינו המ"פ אמי פלנט מ-77 ושאל: 'מי אתם?'. אמרו לו: 'מ-71'. שאל: 'מה מצב הטנק?'. השבתי: 'שישה פגזים ואין טעינה'. אמר: 'סעו לסדנה בצומת וואסט לשקם את הטנק'. נסעו ובמשך יום הטנקים שוקמו. אנשי הסדנה הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה, ולהם צריך לתת צל"שים. למחרת, יום רביעי חזרנו למאגר המים של מרום גולן, שם התאספו עוד טנקים. הכרנו את כולם והחלפנו חוויות. הגיעו יַנוש, ורפול שפיקד אז על צפון רמת הגולן. היינו בטוחים שהם יורדים עלינו על שתפקדנו גרוע. רפול אמר: 'אתם הצלתם את עם ישראל'. באותו זמן הייתי בטוח שרפול מתבדח. הוא המשיך: 'החרמון נכבש, תעלת סואץ נכבשה לכל אורכה. צה"ל נסוג מכל מקום, מחוץ לאזור שלכם!'. הוא דיבר באדישות ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ציפיתי לשמוע שהוא מאוכזב והיינו צריכים להיות כבר בדמשק ואנחנו עומדים במרום גולן עם אוסף של גרוטאות משוקמות. רפול המשיך: 'הולכים לנצל הצלחה ולהבקיע לתוך סוריה. אתם הכוח היחידי שהצליח בצה"ל. מחר יום חמישי – מבקיעים'. ספרתי שם 47 טנקים. חשבתי: זה כלום לעומת מה שיש להם".

סיפור פעולתם ההרואית של חמשת הטנקים הנשכחים מגדוד 71, אינו רק חשוב כשלעצמו, כדי להכיר ולהבין טוב יותר את קרב "עמק הבכא", אלא הוא משל עם מוסר השכּל: במלחמת יום הכיפורים, כמו גם ב-7 באוקטובר 2023, כשלו מנהיגי ישראל, כשלו ראשי מערכת הביטחון, וכשל הפיקוד הבכיר של צה"ל. היה לא רק מחדל מודיעיני אלא בעיקר מחדל אג"מי: לא פותחה בצה"ל תורת הגנה, חיל האויר לא סיפק את הסחורה, החילות והזרועות לא פעלו במשולב, ולמרות המידע המודיעיני שהיה בידינו, גבו הטילים נגד מטוסים ונגד טנקים, שהיו בידי האויב, מחיר נורא. ועוד ועוד. דרג הלוחמים הטקטי "הוציא את הערמונים מן האש", כפי שהוכח בקרב "עמק הבכא". בלילה שבין יום שני ליום שלישי, שבו שלח סא"ל משולם רטס את חמשת הטנקים למפגש הצירים קזוארינה–טרזן, דיבר שר הביטחון משה דיין בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות על "חורבן בית שלישי". החורבן, או פגיעה הרת אסון, נמנעו בזכות שאול חמישה, בנצי בורונשטיין, אמיר שביט, אחינועם פינטוב, "היורש", ופקודיהם, ולוחמים שפעלו כמוהם בכל החזיתות. לפי שאול חמישה, איש לא רִאיין אותו אחרי המלחמה. אולי כי גדוד 71 חדל מלהתקיים אחרי נפילתם של המג"ד והסמג"ד, והשרידים צורפו לגדוד 77 של קהלני שצבר את רוב התהילה על הקרב. בתחקיר זה הוא פרשׂ לראשונה אחרי 43 שנים את שרשרת האֵרועים של השלב הראשון הקריטי של קרב "עמק הבכא" המפורסם. בנצי בורונשטיין, יליד קיבוץ שדות ים, המתגורר בדרום אפריקה כאיש עסקים, אִמֵת כל פרט מתֵאורו של חמישה בשיחת טלפון מוקלטת, והוסיף: "שאול הוא גאון! לא רק שהזיכרון שלו פנומנלי אלא שיכולת הניתוח והאינטגרציה שלו מדהימים. לא הבנתי את משמעות הקרב שבו לקחתי חלק באותו בוקר, עד השיחה אתך. תודה. אני ממש נרגש". אלוף משנה מיל' אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7 במלחמה, ולימים קמ"ן פיקוד הדרום, פרסם ספר על לחימת החטיבה במלחמה, "עד קצה היכולת". על פעילות גדוד 71 בשחר ה-9 באוקטובר כתב סהר: "לגדוד 71 בפיקודו של סא"ל רטס היו בבוקר 9 באוקטובר 12–13 טנקים, מהם ארבעה בפיקודו של מ"פ מגדוד 74, רס"ן לנדאו. הגדוד ניהל אש נגד שמונה טנקים סוריים שנערכו מאחורי סוללת העפר של תעלת הנ"ט בחזית, וחיפו על חדירת כוחות חטיבה 81 (טנקי 'טי-62') ל'עמק הבכא'... משנהרג המג"ד, חדל גדוד 71 להתקיים". זה המעט שהקדיש לאֵרוע. בראיון עיתונאי, אמר אל"ם בדימוס עמיר נאור, שהיה מט"ק בגדוד וגילה אומץ לב נדיר בקרב של קהלני: "מגיע שהסיפור שלנו יישמע. יש התעלמות מוחלטת מכל מעללי הגדוד. מבחינתי, הכותרת היא 'שכחו אותנו'. לאורך השנים מְלַוָּה אותי הרגשה חמוצה שנעשה לגדוד עָוֶל מתמשך".

באתר ההנצחה "יד לשריון" כתוב שגדוד 71 הוקם ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעדותו של הקמב"ץ, בני ברץ, מ-1973 הוא אמר שהגדוד היה חלק מחטיבת בית ספר לשריון, שנשלחה באותו יום לחזית המצרית, בפיקודו של אל"ם גבי אמיר, לימים תת-אלוף וניצב במשטרה. אין הסבר מדוע גדוד 71 נשלח לרמת הגולן, למרות שהמג"ד והסמג"ד שלו, לפי ברץ, התמחו בהפעלת טנקי 'פטון', וברמת הגולן הם פיקדו על טנקי 'צנטוריון'. נקבע שמפקד ענף אימון מתקדם, בבית ספר לשריון, יפקד על הגדוד, ומשיתחלף מפקד הענף, יתחלף גם המג"ד. אותם דברים אמורים לגבי הסמג"ד ומפקדי הפלוגות. הגדוד היה מתארגן פעם בשבוע, בדרך כלל ביום חמישי בערב, או בשישי בצהריים, לצורך מסדר ביקורת, שבו היו מְוַדּאים רק נוכחות מפקדים ונוכחות כוננות של צוָתים, ואחת לכמה זמן היו עושים מסדר גדודי ומוַדּאים שהאנשים האלה קיימים בפועל ולא עברו ליחידות אחרות. כל תפקיד עשוי היה להשתנות. דבר זה גרם להֶעדר סגל קבוע. אנשים לא הכירו מקרוב זה את זה, ולא הייתה להם שפה משותפת, כפי שראוי ביחידה לוחמת. ביום שישי נשלחו לגדוד פלוגת צוערי שריון מבה"ד 1, פלוגה וחצי ממתקן האימונים של צה"ל בצאלים. מאנשי בית ספר לשריון התארגנה פלוגה, שלפי ברץ, אנשיה "ראו טנק בתקופה רחוקה מאוד, לפחות שנה אחת לפני המלחמה... רבים מהם תפקדו לפני המלחמה כאפסנאים... הטנק הראשון שעלינו עליו, המג"ד ואני, ונתַנּו פקודת אש לתותחן, ראינו שהתותח לא ירה בכיווּן הנדרש. שאלתי אותו: 'מה זה?!', כי זה בכלל לא מתאים לפקודה, אז הוא אמר שהוא לא תותחן אלא קַשָר. שאלתי: 'למה אתה תותחן?'. אז הוא אמר: 'כי גם הטען-קשר נמצא בטנק. אז לשם בדיחה שאלתי את הנהג אולי הוא תותחן, והוא אמר שגם הוא טען-קשר. זאת לא הייתה טעות שלישותית, אלא זה נבע מהעובדה שלא היו אנשים מתאימים. ודובר על יחידה סדירה!". הגדוד הוטס צפונה וקיבל טנקים ללא פנסים למפקדים, ללא ציוד לתֵאום כַּוָּנות, ללא רימוני רסק ועשן, ללא רכב מִפקדות, וללא מפות של רמת הגולן. עד שחדל להתקיים, לא היו לגדוד רופא וצֶוֶת רפואי. ברץ: "כל הפינוי נעשה פינוי עצמי, כל הטיפול והטיפול הראשוני נעשה בטיפול עצמי". יש להניח שצֶוֶת רפואי היה מציל ממָוֶת פצועים אחדים.

אם למרות שכך התארגן ונלחם צה"ל, ולא התחולל חורבן בית שלישי, אז מסתבר שהלוחמים היו המלאכים שהניסו את האויב ב"עמק הבכא" ובגזָרות אחרות, ואותם דברים אמורים לגבי עוטף עזה אחרי חמישים שנה. את "המלאכיוּת" של הלוחמים הסביר הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה בכך שהתודעה הגבוהה (אלוהים) שולטת בעולם וכל מה שקיים הוא חלק ממנה ומתַקשר איתה. להבנת התודעה של שפינוזה על מהות המציאות, תרמו במאה העשרים הפיסיקאי היהודי-דני נילס בוהר והפיסיקאי היהודי-בריטי רוג'ר פֶּנְרוז שטענו שהתודעה היא אנרגיה. ⁴ מכאן שמה מכונה בדתות ובתרבות "אלוהים ומלאכים" הם אנרגיה-תודעה גבוהה מתודעת האדם. מעניין שהשלושה היו יהודים שבתרבותם נטוע הקשר החיוני שבין הנביאים לתודעה הגבוהה. מסקנה: לדרג הטקטי של צה"ל בקרב "עמק הבכא", ולא רק בו, הייתה הִתעלוּת תודעתית להביס את הסורים למרות תרבותו הארגונית הרשלנית של צה"ל. בניגוד ללוחמים, למפקדים הבכירים לא היתה, ועדיין אין הבנה של הֲוָיַת הצבא והמלחמה. דהַיְנו – תודעתם נמוכה. הסיבה לכך היא שתודעת הדרג הטקטי של הלוחם עשויה לעלות בעזרת המוטיבציה בעוד שתודעת הבכירים יכולה לעלות רק בחיבור עם הבנה עמוקה. כאלה בהיסטוריה האנושית היו אלכסנדר מוקדון, סקיפיו אפריקאנוס, פרידריך הגדול ונפולֵיאון. וכזה בתולדות צה"ל היה אריאל שרון שבמהפכת ה-101, במחצית הראשונה של שנות החמישים במאה שעברה, עיצב את תודעת הדרג הטקטי של צה"ל ובמלחמת יום הכיפורים שִנָה את פני המלחמה בחזית הדרום במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ.

תרבות ארגונית רשלנית זאת של צה"ל עלתה במחיר כבד. אלוף מיל' יצחק בריק, שלמד הנדסה וניהול בטכניון ושיפר שם את תודעתו, זיהה אותה אחרי שֶמונה ב-2008 לנציב תלונות החיילים. את ממצאיו העביר בריק לפיקוד הבכיר של צה"ל, אך שום דבר לא נעשה לתיקון המצב. לאחר סיום תפקידו ב-2018 הוא פרסם את ממצאיו לציבור וניתח אותם באזני ראשי המדינה וללא הועיל. כך הגענו לגדול מחדלי צה"ל ב-7 באוקטובר 2023 ולמלחמת "חַרְבות ברזל" הנמשכת עד כתיבת שורות אלה, והתוצאות ידועות לקוראים. ____________________ בשבוע הבא: הרמטכ"ל דוד אלעזר על הלחימה ברמת הגולן; שר הביטחון משה דיין בישיבת ממשלה; יוסי בן חנן מגיע מירח דבש מנפאל; הפגזה ארטילרית כבדה על עמק הבכא ובחסותה פריצה סורית; אביגדור קהלני מפקד על הקרב; משולם רטס נשלח להתאבדות; גבורתו של עמיר נאור; הכוח של יאיר נפשי.

1. שיחות עם שאול חמישה. 2. קולברג, איתן, "מות קדושים והקרבה עצמית באיסלאם הקלסיPe'amim: Studies in Oriental Jewry / " פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרחno. 75 (1998): 5-26, עמ' 14. 3. שמעון גולן, מלחמת יום הכיפורים, שם עמ' 545 4. Roger Penrose, Shadows of the Mind: A Search for the Missing Science of Consciousness, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1994.