רנן שור סיפר, שרק ארבעה-עשר טנקים ישראלים נותרו כשירים ב"עמק הבכא" ב-9 באוקטובר בשעה 10.30. נגמ"ש הפיקוד עמד על אחד הרכסים במורדות הצפוניים של הבוסטר בדרום הגִזרה, ובן-גל עקב ממנו אחרי ההתמודדות המכרעת והאזין לרשתות הקשר. אמי פלנט הודיע לו שעשרות טנקים סוריים מתקדמים על ציר קירטון.¹ "כוח זמיר" בתל-ג׳ית לא בלם אותם. התחמושת של זמיר אזלה, והוא ביקש אישור לסגת. בן-גל לא אישר. "ידעתי שכאשר מפקד פלוגה מודיע שאזלה התחמושת שלו, עדיין יש לו פגזים אחדים", אמר בן-גל אחר-כך, "והחלטתי לנצל את הפגזים האחרונים האלה". גם בן-גל וגם זמיר ידעו שזאת נחמה לדקות אחדות בלבד, ושבעוד זמן קצר יהיה על זמיר לסגת או לירות במקלעים על טנקים 'טי-62', כמו שעשה עמיר נאור. הכוח של קהלני עדיין לא תפס את עמדות-הירי מול הרמפות המרכזיות החולשות על "עמק הבכא". טנקים סוריים עלו מן העמק, תפסו את העמדות והתערבו בין הטנקים הישראלים. זה היה רגע המשבר. "הערכתי שאנחנו מתמוטטים, מפסיקים להיות יחידה חטיבתית מאורגנת", סיפר בן-גל אחר-כך. "המפקדים כבר איבדו את השליטה על פקודיהם. גם אם יחזיקו הטנקים שלנו מעמד הם יילחמו כל אחד לחוד. במשך עשרים או שלושים דקות לא הייתה שליטה על הלוחמים, לא למפקדי הפלוגות, לא למג"ד ולא למח"ט. כל אחד נלחם את מלחמתו האישית. מפקדים נהרגו. לא כולם הצליחו לעבור לרשת-הקשר החטיבתית. לכן הצטיירה אצלי תמונת ההתמוטטות. איבדתי את השליטה. הכוחות ביצעו רק חלק מהפקודות שלי, ואחדים לא שמעו אותן מפני שמפקדי הטנקים לא היו ברשת-הקשר החטיבתית ולא היה מי שיעביר להם את הפקודות. היו בריחות, אומנם מעטות. שני טנקים שלנו עשו ׳ויברח׳. ראיתי שהם נוסעים מהר מדי ושאלתי: 'לאן?'. קיבלתי תשובה: ׳להתחמש ולתדלק׳. הבנתי שזאת בחילת-קרב. החזרתי אותם לעמדות. דברים כאלה קורים, בכל מלחמה ובכל צבא, ואין מה להתרגש. עליך להשתלט עליהם. יותר מִכֹּל הטריד אותי החשש שכוח סורי גדול יבקיע את קו הבלימה ויגיע לכביש קוּנַיטָרָה–מַסעָדֶה, ואז יתמוטט מערך הבלימה שלי והחטיבה תכותר מארבעה צדדים, גם אם היא תתַפקד כראוי. במקרה כזה יהיה עלי לתת פקודה לסגת מהרכסים החולשים על ׳עמק הבכא׳ אל הרכס שמאחורי הכביש, ושם לארגן מהר קו-הגנה, לפני המורדות לירדן. "כבר התכוננתי לתת הוראה לכל הכוחות להתקפל. כבר לקחתי ביד את מכשיר הקשר. אבל אמרתי לעצמי, נחכה עוד קצת. התקשרתי אל רפול ואמרתי לו שאיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול ביקש: ׳החזיקו מעמד עוד דקות אחדות. כוח חדש כבר בדרך אליכם׳. החזקנו מעמד רבע-שעה, ובדקות האלה שיפר קהלני את המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי". אחרי עשרים שנה שאל העיתונאי דוד שליט את בן-גל: "ובאותה חצי שעה נקבע גורל הקרב?". בן-גל: "יש עקומה מצטברת של אבדות בקרב ושחיקת כוחות, שזה היה השיא הדרמטי שלה. החצי שעה שאני מדבר עליה היא מונח ערטילאי. זה היה יכול להיות בין חמש דקות לחצי שעה ויותר. אצל כל אחד זה שונה. זו התחושה". שליט: "ומה היה כשביקשת מהטנקים להחזיק מעמד עוד כמה דקות?". בן-גל: "דקות זה ברמה הסִמלית. אין לזה שום משמעות של זמן. זה יכול להיות גם חמש שעות. מה הם יכולים לענות על בקשה כזו? אמרו לי 'רות סוף'". שליט: "חשבת אז שיש סיכוי לנצח?". בן-גל: "הייתי בטוח שהפסדנו את הקרב. אם הוא היה נמשך עוד חצי שעה, שעה, היינו מפסידים. משום-מה, הסורים נשברו והחליטו לסגת". שליט: "משום מה?". בן-גל: "אתה אף פעם לא יודע את מצבו של הצד השני. אתה תמיד מניח שמצבו יותר טוב משלך. הסורים, כנראה, הניחו שאין להם סיכוי להצליח. הם לא ידעו את האמת, שמצבנו בכי רע". שליט: "ואז בא רגע השינוי: יאיר נפשי, במוצב קדמי, אמר לי שהוא רואה שהסורים מפסיקים לזרום. אבל בכוחות בקו החזית זה עדיין לא בא לידי ביטוי. לא ידענו שזהו, ההתקפה נבלמה והם נסוגו".²

איש מחלקת ההדרכה במטכ"ל כתב: "באחד השלבים הקשים של קרב זה... הבחין אברהם אלימלך, מפקד מוצב 107, ממרחק של קילומטר וחצי מצפון לעמדת התצפית שלו בחיילים סוריים נסוגים מזרחה. הוא זיהה אותם כצִוְתֵי הטנקים הסוריים על-פי הסרבלים האפורים-בהירים שלבשו. דיווּח זה הועבר מיידית למִפקדת הגדוד ונמסר למפקד האוגדה רפאל איתן. מצבה של חטיבה 7, בשלב זה, היה קריטי. התחמושת בבטן הטנקים כמעט ואזלה, חלק מהטנקים נפגעו והחיילים היו תשושים משלוש יממות לחימה ממושכות. אלוף פיקוד הצפון דאז, האלוף יצחק חופי, אמר: ׳הדיווח על זנב ההתקפה שמסתובב ופונה לאחור, זהו המצב שמתואר למעשה תמיד בספרים כאופיָני לשלב של הצד שנשבר קודם׳. מפקד האוגדה הבין את חשיבותה של הידיעה ומסר עליה מיידית למח"ט. הידיעה פשטה תוך דקות בין הצוָתים הלוחמים, העלתה מיד את רוח הלחימה והעניקה את הכוח הנפשי להמשיך ולהילחם עד לשבירתה הסופית של ההתקפה הסורית".³

קהלני סיפר: "העפתי מבט לאחור וניסיתי לזהות קו-עמדות חדש מאחורינו, על כל צרה שלא תבוא. ידעתי שכדאי לי להכיר את השטחים שמאחורי, אבל גם ידעתי שאסור לנו לעזוב את העמדות. מבחינה טופוגרפית זה השטח הטוב ביותר. ידעתי שאם ננוע לאחור תיהפך התנועה לנסיגה מהירה, והסורים יתבססו בעמדות שלנו ויפגעו בנו בקלות. המחשבה הזאת גרמה לי צמרמורת. אני לא אתן שזה יקרה, אמרתי, אבל איך אהדוף את הסורים עדיין לא ידעתי". אלי גבע ופקודיו מילאו את בטני הטנקים בתחמושת, במרחק שני קילומטרים מהקו הראשון. בן-גל פקד עליהם להפסיק את החימוש ולהתקדם מהר ל"עמק הבכא". "תחנות שוטר, כאן המג"ד", קרא קהלני לפקודיו ברשת הקשר. "תראו באיזה אומץ עולה האויב לעמדות כלפינו. אני לא מבין מה קורה לנו, הרי הם בסך-הכל ערבים, ואנחנו חזקים מהם. נועו לפנים ויַשרו אִתי קו. אני מנפנף בדגל. נוּע!". צִוְתֵי הטנקים לא צייתו. אמי פלנט יצא מהטנק שלו ורץ לטנקים שסביבו, דפק בצריחים כדי להשיג תגובה. אבל גם יריות ונפנופי דגל לא השיגו את המטרה. מי שלא נסוג אחורה, היה תקוע בפחד במקומו. "דיברתי בשקט", סיפר קהלני, "ורק את סוף דברי הדגשתי בצעקה. לפתע כאילו השתחרר קפיץ סמוי. הטנקים נעו קדימה, מי מהר ומי לאט. יובל (הנהג של קהלני) לחץ על דַּוְשַת הגז ומצאתי עצמי לפני כולם. הֵאַטנו והכלים התיישרו בקו הטנק שלי. ׳לא לעצור! לא לעצור!׳, קראתי ברשת. ׳להמשיך לנוע, להמשיך לנוע!׳. הפעם צעקתי, והטנקים התקדמו. ׳עצור!׳, צעקתי אל יובל. טנק סורי עלה מימיני. לפני שהספקתי לצודד את התותח השמיד אותו טנק שהיה לידי. הרגשתי הייתה נהדרת. כל הטנקים התקדמו אל הרמפות. רק שנתפוס אותן, התפללתי בתוכי, אם נתפוס אותן ננצח. משם כבר איש לא יזיז אותנו. איטיים, חוששים, התקדמו הטנקים. איש לא עצר. נותרו לנו חמישים מטרים עד לעמדות, עד שנתפוס את השטח הגבוה ביותר שממנו נוכל להשמיד כל מי שיהיה ב׳עמק הבכא׳. אמרתי: ׳אתם מתקדמים יפה מאוד, לא לעצור, להמשיך לנוע, תהיו מוכנים לירי׳. מתוך הצריחים הורמו ידיים, סימן שהודָעָתי נקלטה. ראיתי את ראשיהם של מפקדי הטנקים מציצים מהצריחים. הם פחדו, כולנו פחדנו, אבל לא היה מוצא אחר. נכנסתי לאט לעמדה ועצרתי, כדי לִצפות על העמק". אחרי עשרים שנה אמר קהלני לדוד שליט: "חשבתי על מָוֶת וַדָּאִי, שלי ושל האנשים סביבי. תחושה נוספת שהייתה לי היא שאני מאכזב את האנשים שלי ואת המפקדים וכל מי שהעיניים שלו נעוצות בי. הייתה תחושת אחריות כבדה, ופחד אישי עצום". שליט: "אבל יַנוש בן-גל היה מוכן לנסיגה". קהלני: "לא יכולנו לסגת. הקו השני היה שלושה קילומטר מאחורינו". שליט: "זה נשמע כמו קרב התאבדות". קהלני: "אם אני יורד לרמת הטנק הבודד, זה כמו דילמה של לחזור אחורנית מתוך הבור או לקחת תנופה ולצאת ממנו. שוב, ריצה לקו שני הייתה אסון, כי לא היינו מגיעים אליו, והבנתי שאני חייב להתקדם. מבחינה טופוגרפית הייתי בנקודה הטובה ביותר. במרחק 500 מטר ממני, בצד השני של הגבעה, ראיתי 150 טנקים. אני היחיד שראה אותם. כולם היו מאחורי הגבעה ולא ראו כלום". שליט: "והֶחלֵטי לעודד ארבעה-עשר טנקים לתקוף מאה וחמישים של האויב?". קהלני: "אם אתה על הגבעה, הם בתנועה ואתה נייח, אתה המנצח. כמובן שלקחתי סיכון גדול. כולנו ירינו כמו משוגעים".

ב-9 באוקטובר בבוקר קיבל יוסי בן-חנן פקודה מרפאל איתן, להצטרף עם שרידי חטיבה 188 לחטיבת המילואים 679 של אוֹרי אור,⁴ באזור סינדיאנה שבגזרה המרכזית. אורי אור הורה לבן-חנן ברשת הקשר לנסוע לנפח ולהגיע אליו על ציר-הנפט, אבל אז החלה ההתקפה על "עמק הבכא" ורפאל איתן שלח את בן-חנן לגזרה של בן-גל. בשלושה-עשר טנקים נסע "כוח בן-חנן" לנפח ומשם לצומת וואסט. שמואל אסקרוב הצטרף אליו. בקשר הזדהה בן-חנן בשם הקוד של בן-שוהם. בן-גל ידע שבן-שוהם נהרג, ושאל מי הבא. "התעמלות בוקר", ענה לו בן-חנן, רמז לאביו, מיכאל בן-חנן, שהיה נותן שיעור קצר בהתעמלות בוקר ברדיו, מדי בוקר, עשרות שנים. ב-10.45 הגיע בן-חנן לחפ"ק של בן-גל, שפקד עליו לנוע לציר קירטון ולהחליף את "כוח טייגר", שהתחיל לסגת על-אף הפקודה להחזיק מעמד. "ינוש אמר לי לבלום את הסורים הפורצים על הכביש", סיפר בן-חנן. "מהדיווחים של זמיר לא יכולתי להבין מה קורה, ומהמקום שיַנוש עמד בו לא יכולנו לראות הכול. נסעתי על הכביש בראש הכוח שלי, וראיתי מולי שיירת טנקים. ברוכין, ואחריו זמיר ועוד כמה טנקים. הם עברו אותי. נופפתי להם ׳שלום׳ והמשכתי להתקדם. לא ידעתי מה קורה, וזמיר לא נתן לי דו"ח מצב, איפה האויב. אחרי המלחמה שכבתי בבית-חולים, פצוע. קצין מ׳כוח טייגר׳, שביקר אצלי, כעס עלי, מדוע סיפרתי שהם עזבו את העמדות לפני שאנחנו נכנסנו אליהן. עניתי לו: ׳מפני שזה מה שהיה'". לדברי קהלני, הייתה אי-הבנה בין זמיר ובין בן-חנן. ליד מוצב 107, כִּוֵּן יאיר נפשי את הכוח של בן-חנן אל העמדות. "סמוך למוצב 107 פקדתי על האנשים שלי להיכנס לעמדות הבלימה", סיפר בן-חנן. "התקדמתי כמה עשרות מטרים לתוך העמק, וראיתי טנק 'טי-55' במרחק חמישים מטרים. צעקתי אל הנהג: ׳עצור!׳ ואל התותחן: ׳אש!׳. הטנק הסורי נפגע, נעצר אבל לא נדלק. מימינוֹ הופיע עוד טנק. הייתי על קו פרשת-המים. אסקרוב, במרחק עשרות מטרים אחדות מאחורי, לא הבין מדוע אני נעצר ויורה. פגשתי את החוד של הכוח הסורי בשנייה האחרונה. לולא הפגישה הזאת הוא היה מגיע אל מעלה הכביש וגולש לכיווּן כוחותינו. פגעתי גם בטנק השני וביקשתי מאסקרוב למשוך את הטנקים שלנו שמאלה, כדי שייכנסו לעמדות השולטות על ציר ההתקדמות של האויב. אחרי המלחמה נודע לי שבכוח הסורי היו ארבעים טנקים". סיפר שמואל אסקרוב: "יוסי תפס עמדות מימין לציר ואני משמאל. התחלנו לנהל אש והשמדנו עשרות טנקים. תוך התקדמות איטית ביותר. במהלך הקרב נפצע יוסי, ושוב הפכתי למפקד הכוח, אך לאחר שעה קלה הוא שב והחזרתי לו את הפיקוד. סמוך ל-12.30 בצהריים פגעתי שוב בטנק סורי, שהיה במרחק ארבעים מטרים ממני. הטנק עלה באש, אולם אחד מאנשי צִוְתוֹ הצליח להֵחלץ ובידו היה תת-מקלע קלשניקוב. שמעתי עוד את יוסי צועק לי: 'תיזהר', אך זה היה מאוחר מדי". אסקרוב נפגע בכדור בראשו.⁵ בקרב שי"ן בשי"ן נפגעו חמישה-עשר טנקים סוריים, ונבלמה התקדמות הכוח הסורי. בן-חנן ופקודיו שיפרו עמדות והתקדמו אל מורדות הבוסטר הצפוניים. הסורים לא ויתרו בקלות.

גבע, קהלני, פלנט ופקודיהם הגיעו לרמפות, לעמדות הצופות אל העמק. "משמאלי היה טנק ׳צנטוריון׳ שרוף, שעמד כך משעות הבוקר", כתב קהלני. "לא רחוק ממני עמדו טנקים סוריים שהגיעו לרמפות ונפגעו. ב׳עמק הבכא׳ רחשו הטנקים הסוריים ולבי פעם במהירות. עשרות טנקים התקדמו לקראתנו והטוָחים היו קצרים מאוד. כמה טנקים (סוריים) הגיעו למרחק מטרים ספורים מהרמפות וכמעט תפסו אותן. כִּוַּנתִּי את כיליון לאחד מהם והוא סחט את ההדק. מסביב ומאחור ירו הטנקים כמו חיות המתנפלות על טרף, כמו משוגעים. פחדתי שאפגע בטנק שלנו. אש התותחים החזירה לנו את הביטחון העצמי. כל מפקד טנק תפס עמדה וחיפש טנק סורי לירות בו. בלי חשבון לחצו התותחנים על ההדק והבעירו את הטנקים הסוריים. מהטנקים הפגועים קפצו אנשים ורצו לאחור. לא היה לנו זמן להתייחס אליהם. רק תותחנים סוריים מעטים החזירו לנו אש. אחדים מהטנקים שלנו נפגעו. אחרי דקות מעטות ראינו שהטנקים הסוריים מתרוצצים בשטח ומחפשים מחסה, וידענו שניצחנו. שכבנו עליהם מלמעלה, והם בערו בעמק". ב"יומן המלחמה" של חטיבה 7, כתב הקמ"ן, אילן סתר, שקהלני הציל את עם ישראל. אחרי שנים אמר סתר: "זה נכון. קהלני הציל את עם ישראל בלי שום חוכמות. הצלחתו להחזיק את הטנקים שלו, לשלוט בהם, לקדם אותם וליצור אש בעצמו, זה היה האקט ששבר את הסורים. אילו פרצו הסורים את גזרת ׳עמק הבכא׳ איש לא היה עוצר אותם. לא היה מי שיעצור. הם היו מכניסים לפִּרצה את כל כוח הטנקים שלהם. הודות לקהלני נשברו הסורים בדקה האחרונה. בתנופה האחרונה שלהם. היו להם הרבה אבדות, חיילים נטשו טנקים וברחו. חטיבה סורית שלמה חטפה את הזבנג האחרון. יותר לא היו להם כוחות".⁶

ב-9 באוקטובר 1973 ביצעו כוחות צה"ל ב"עמק הבכא" את ארגז-השריון, המבוסס על "השק המונגולי": הדיביזיה הסורית מס׳ 7 נמשכה לשטח הריגה ונפגעה קשה, למעט חטיבה 132. צה"ל השיג ניצחון גדול בקרב הזה אך לא הכרעה. לשם הכרעה היה על אלוף הפיקוד יצחק חופי, על מפקד האוגדה רפאל איתן ועל מפקד החטיבה אביגדור בן-גל לשאוף לנִצְחון-יתר, ולשם השגתו לצאת למרדף להשמיד את כל הדיביזיה הסורית השביעית ואת כל הכוחות שנלוו לה, להרוג את חייליה או לקחתם בשבי, ולהתקדם לכִווּן דמשק. מהלך כזה היה מזעזע את שיווי-המשקל בצבא הסורי וממוטט את עוצבותיו לאורך כל החזית. הוא היה מונע מהם לייצב קווי הגנה בין רמת הגולן לבין דמשק ונותן בידי הדרג המדיני הישראלי קלפים טריטוריאליים מצוינים במשא-ומתן להפסקת-אש ובמשא-ומתן אפשרי להסדר ולשלום אחרי המלחמה. מהלך כזה עלול היה גם לזעזע את שלטונו של חאפז אל-אסד בסוריה. החלפת משטרו של אסד במשטר אחר הייתה פותחת אופציות חדשות שישראל הייתה יכולה לנצל לטובתה. אחרי עשרים שנה, כשהוא אלוף בדימוס, אמר בן-גל: "לא ידענו שזהו, ההתקפה נבלמה והם נסוגו. נשארנו בהמתנה בעמדות באותו לילה. לא ידענו שלמחרת, 10 באוקטובר, הם לא יחדשו את ההתקפה". בתום הקרב לא היו אומנם לחטיבה 7 כוחות רבים להטילם למהלך של נִצְחון-יתר, אך ברמת הגולן היו עוד שתי אוגדות, של דן לנר ושל משה ('מוסא') פלד, שהופעלו, כרגיל בצה"ל, בחוסר יעילות והייתה בהן ׳אבטלה סמויה׳. ניתן היה להרכיב מהן צִוְתֵי קרב, לבצע את המרדף בגזרת "עמק הבכא" לכִווּן דמשק. אלא שאלוף הפיקוד יצחק חופי לא היה מסוגל לבצע מהלך כזה. הוא היה מאושר בבלימת ההתקפה הסורית. באותו זמן לא הייתה בצה"ל מפקדה על-אוגדתית (קורפוס או ארמיה), שתוכל להעביר כוחות במהירות מהאגף הדרומי והמרכזי של החזית לאגף הצפוני. העברת הכוחות הייתה יכולה להתבצע בתנועה מנהלתית ולא היה בה שום קושי. הקושי היחיד אז היה: הֶעדר תבונה, העדר כושר החלטה, העדר מסגרת פוקדת מתאימה. מדוע שר הביטחון והרמטכ"ל לא נטלו יוזמה? משה דיין ודוד אלעזר איבדו כליל את אמונם בצה"ל אחרי תבוסת ה-8 באוקטובר בחזית תעלת סואץ (ראה להלן). צה"ל נטש את אופציית ההכרעה, ולפיכך כשנפלה לידיו הזדמנות להכריע את האויב לא ניצלו מפקדיו הבכירים את ההזדמנות הזאת.

אחרי עשרים שנה כָּפַר ההיסטוריון הצבאי, פרופ׳ מרטין וַן קרֶפֶלד, בתפקידה של חטיבה 7 בבלימת התקדמותו של הצבא הסורי אל מעֵבר ל"קו הירוק". בראיון שפורסם ב"הארץ", אמר ון קרפלד לעיתונאי דוד שליט: "ההחלטה הסורית על נסיגה התקבלה בדמשק, לא אצל הלוחמים. הניחוש שלי, אם כי לעולם לא נדע זאת בוַדָּאוּת, הוא שזו הייתה החלטה אישית של אסד, כתוצאה מהאיום הגרעיני. עם כל הכבוד ליַנוש ולקהלני, לא הם הצילו אותנו". שליט: "אז מתי היה הרגע המכריע, לדעתך?". ון קרפלד: "הרגע המכריע היה ביום שני בערב, 8 באוקטובר. דיין התייצב לפני גולדה והודיע לה שהכול אבוד. להערכתי, הועברה לאמריקנים אזהרה שישראל שומרת לעצמה את הזכות להשתמש בכל כלי הנשק. הם העבירו את המסר הזה לסורים. זאת לא הייתה פעם ראשונה. אייזנהאואר השמיע איומים כאלה בקורֵיאה, ושוב הצד השני לא פתח את הפה. אף מדינה לא תודה שנפלה קורבן לסחטנות גרעינית". שליט: "וברמה הטקטית, הסורים לא נשברו?". ון קרפלד: "לא. בשנת 1976 שר ההגנה מוסטפה טלאס נתן ראיון לעיתונות הצבאית האמריקנית ובו אמר מפורשות: 'ההחלטה התקבלה בנוכחות הנשיא אסד, ועוד לא הגיע הזמן לדבר על הגורמים'". שליט: "אתה לא שותף להערכה שהניצחון ב'עמק הבכא׳ מנע את פלישת הסורים לגליל?". ון קרפלד: "לא ברור אם הם אי-פעם התכוונו לעשות יותר מאשר להחזיר לעצמם את הגולן. זה הלך להם בקלות, ובשלב מסוים הם נעצרו. לא הבינו למה זה קרה, והתחילו אצלנו להמציא הסברים. יש גם הפרזות בקרב הזה. מדברים על 500 טנקים סוריים, שזה מעל ומעבר לכוח של אוגדה שפעל שם. תלמיד שלי, שהיה קצין מודיעין בגולן, עשה עבודה על הסיבות לנסיגת הסורים. הוא לא הצליח לגלות שום דבר. הנשיא לשעבר הרצוג כתב בספרו על המלחמה גִרסה אחת וב-1982, בספר נוסף, הוא פתאום מתעלם מתרומתו של יוסי בן-חנן. לטעמי, כל ההסברים נופלים מול ההסבר של האיום הגרעיני. "תפקידו של המודיעין הישראלי להסתיר מהציבור מה שכל העולם והערבים בכלל זה יודעים, שיש לנו פוטנציאל גרעיני. הם יודעים וכותבים על זה מאז שנת 1961, וזה מה שמכתיב את האסטרטגיה שלהם, כולל ההחלטה לצאת למלחמת 1967. מישהו יצטרך לכתוב פעם מחדש את תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי משנת 1961, כולל קרב ׳עמק הבכא׳. וזה בלי לגרוע מכבודם של הלוחמים. הם נלחמו בציפורניים מול כוחות עודפים".⁷ אולי גרסתו של ון קרפלד נכונה לגבי ההתרחשויות בגזרה הדרומית והמרכזית של רמת הגולן. אך שם נעצרו הסורים לפני יום ב׳ 8 באוקטובר בלילה, שעה שלפי גרסתו החליטו גולדה מאיר ומשה דיין על איום או על סחטנות גרעינית. ניתוח פתולוגי של ההתרחשויות ב"עמק הבכא" מצביע על כך שהסורים לא נסוגו אלא הושמדו בקרב. ולכן בגִזרה הזאת, שאליה מתייחס ון קרפלד בדבריו, קבעה הלחימה הקונבנציונלית את גורל הקרב, ולא אסטרטגיה גרעינית.

האיום הגרעיני לא מנע הפתעות מודיעיניות ומבצעיות גם באוקטובר 1973 וגם אחרי חמישים שנה בדיוק, באוקטובר 2023. מאז ראשית הציונות מנהלים הערבים נגד המפעל הציוני ומדינת ישראל התשה אסטרטגית-היסטורית על-פי המודל של מלחמתם במסעי הצלב ובממלכות הצלבניות בין המאה ה-11 ל-13. בימי הביניים ניצחו המוסלמים והם מאמינים כי גם הפעם ינצחו. כדי למנוע את השמדת מדינת ישראל יזם דוד בן-גוריון פיתוח נשק גרעיני. באחרית ימיו הוא הבין שטעה ואמר בראיון אִתי כי ישראל לא תשרוד עוד שני דורות. מאז הרֵאיון חלפו 55 שנים וישראל שורדת אך מותשת. הטעם לכך הוא הזנחתנו את הצבא והלחימה הקונבנציונליים שמחירם מתיש את הישראלים ומפורר את חברתם. את ההכרח לפתח צבא קונבנציונלי יעיל מאוד הבין זאב ז'בוטינסקי ב-1901 בהיותו בן 21,⁸ ולא מבין הרוב המוחלט של הישראלים, כולל חברי הממשלה והמטכ"ל עד היום, כפי שהוכיח לנו החמאס ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת "חַרְבות ברזל" מאז. במלחמת יום הכיפורים שרדנו ובמלחמת "חַרְבות ברזל" פֵּרַקנו את צבא החמאס. אך בשתי המלחמות האלה סאדאת וסנוואר התישו אותנו ורשמו הֶשֵׂג נוסף במלחמת ההתשה ההיסטורית-אסטרטגית נגדנו. ________________ בשבוע הבא: תבונתו של שלמה באום; הגנת רמת הגולן והגנת עוטף עזה; מחקרים בצה"ל על הגנת רמת הגולן; מסקנותיו של שלמה באום; הלקח ההיסטורי שלא נלמד על משה בבית פרעה. עוינות לאינטלקטואליות; שלמה באום נזרק מצה"ל.

1. כביש דמשק–צומת וואסט, תחת הבוסטר. 2. דוד שליט, "גבורה או מוות", מוסף "הארץ", 27 באוגוסט 1993. 3. "המוצב שהכריע קרב", "במחנה", 12 במאי 1976. 4. לימים אלוף, חבר כנסת ויושב-ראש ועדת חוץ וביטחון. 5. יאיר עמיקם, "חזרה לרמת הגולן עם שמוליק אסקרוב", "ידיעות אחרונות", 16 בספטמבר 1983. שמואל אסקרוב ניצל ממָוֶת ונחשב נס רפואי. הוא השתקם תוך תקופה קצרה ומנהל אורח חיים נורמלי. הוענק לו עיטור העוז על תִפקודו בשני הקרבות שבהם נפצע במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. 6. מקורות לקרב "עמק הבכא": ארכיון המחבר, מסמכי חטיבה 7 וגדודו של יאיר נפשי מחטיבה 188 ועדויות משם; ספרו של קהלני "עֹז 77"; כתבה של רנן שור ב"מוניטין"; הכתבה לעיל של דוד שליט; ראיון עם ניר קרן-צבי ב-18 במארס 1977; ראיון עם עמיר נאור ב-11 באוקטובר 1979; הראיונות הנ"ל עם רפאל איתן, אביגדור בן-גל, אילן סתר, אביגדור קהלני, יוסי בן-חנן, איתן קאולי, מאיר זמיר, יוסף אלדר, אמי פלנט. 7. שליט, שם. 8. ראו ספרי, "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי", הוצאת מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית, 2016.