כשפרצה מלחמת יום הכיפורים לא היה צה"ל מסוגל לבלום את מתקפת הפתע הסורית ברמת הגולן משום שתפיסת ההגנה שלו הייתה מנותקת מן המציאות. למזלו של עם ישראל, השמיע אלוף הפיקוד, יצחק חופי, כמה צעקות במטכ"ל, וחטיבה 7 עלתה לרמה יום אחד לפני המלחמה, אבל בכך היא יצרה בעיה חמורה בחזית הדרום. ב"תוכנית סלע" להגנת רמת הגולן נכללו שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר. לימים אמר חופי, שאילו נכללו בה עוד שתי חטיבות, הייתה התמונה אחרת. "בגלל המחדל המודיעיני לא היה לנו עומק במערך ההגנה", אמר חופי. "אחרי הקרבות תפסנו מערכים עם עומק".¹ זה הלקח שהפיק אביגדור בן-גל: "היה על צה"ל לבנות מערך-בלימה ברמת הגולן, עם חיל רגלים מצויד בנשק חדיש נגד טנקים, ארטילריה מאחור, תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וטנקים. אילו היה מרחב-הגנה כזה, לא היו הסורים שוטפים מיד גזרות אחדות ולא היו מגיעים ליעדיהם, אלא היו נתקלים בחגורת הגנה שנייה ושלישית".² באוקטובר 1973 לא היו מערכי בלימה ברמת הגולן. היו בה רק מוצבי תצפית, מכשולים מעטים ועמדות מוכנות לטנקים. לכן נשא השריון בנטל העיקרי של קרבות הבלימה. "זה אחד הדברים האבסורדיים בראִיה הלאומית", אמר קהלני. "אלה שעשו את המלחמה ובלמו את האויב לא היו מתנדבים מיחידות עילית אלא טנקיסטים המאַפְיְנים את הממוצע של עם ישראל. שמונה-עשר יום לא עזבו הטנקיסטים את הטנקים, ורק תותחי הטנקים הפרידו ביניהם ובין האויב. זה מלמד שהמלחמה התנהלה בניגוד לציפיות, ושהכוח הצבאי לא נבנה כראוי. הטנקיסטים עשו את העבודה, אבל המחיר בחיי אדם היה בלתי מוצדק. עד מלחמת יום הכיפורים לא התאמנתי בקרב בלימה והגנה. דיברו אִתי על הנושא הזה אבל לא השקיעו בו די זמן, מחשבה ומשאבים חומריים. לכן לא היה תִפקודנו חכם במלחמת יום הכיפורים".³ לדעת סגן-אלוף (מיל׳) שלמה באום, זה הלקח העיקרי של קרבות רמת הגולן: "כל מלחמה שיִיזמו הערבים, שבה הם יתקפו ראשונים, תהיה מלחמת-קיום של ישראל, מפני שיתרון הכמות והאיכות הטכנולוגית (בתחומים מסוימים) של הערבים עלול להכריע את האיכות האנושית של הצבא הישראלי".⁴ קצין מודיעין בכיר, שלמד היטב את קרבות "עמק הבכא", אמר: "המפקדים הבכירים של צה"ל לא הכינו את שיעורי הבית ולא ניהלו קרב-הגנה חכם. בקרבות ׳עמק הבכא׳ היה משבר ב-9 באוקטובר בגלל המקצועיות הנמוכה של המפקדים הבכירים שהיו במקום, של מפקד האוגדה רפאל איתן ושל מפקד החטיבה אביגדור בן-גל".⁵ אביגדור בן-גל: "הטעות הגדולה ביותר שלי בקרבות ׳עמק הבכא׳ הייתה שלא עברתי להתקפת-נגד אחרי 9 באוקטובר, ושלא השמדנו את כל כוחות האויב. לפי כל תֵאוֹריה צבאית היה עלי לסיים את הקרב במרדף. להצדקתי אומַר רק שהייתי עייף מאוד, ושהחיילים שלי היו מותשים. הסתפקתי בניצחון מִגננתי. כמובן, יכולתי לומר שלא עלי היה ליזום את המרדף אלא על אלוף הפיקוד או על מפקד האוגדה. זה אחד הלקחים שלי מקרבות ׳עמק הבכא׳ ומקרבות רמת הגולן: אסור להטיל על אלוף הפיקוד את הפיקוד הישיר על האוגדות, ודרושה מפקדה נוספת, על-אוגדתית. מפקדה כזאת לא היתה, לכן לא היה תֵאוּם בין האוגדה של רפול, שפעלה בגזרה שלנו, ובין האוגדה של דן לנר, שפעלה בגזרה המרכזית, מדרום לנו". לא רק מפקדה על-אוגדתית הייתה חסרה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. למעשה, גם מִפקדת אוגדה לא הייתה בה. המפקדה של רפאל איתן חנתה בגליל העליון כשפרצה המלחמה, לכן לא פיקד איתן על שלב הבלימה הראשון והקריטי. ברמת הגולן חנתה חטיבה מרחבית, שהמטה שלה התמקם בבסיס נפח. מפקד חטיבה זו, צבי בר (ברזני), קיבל את הפיקוד עליה שבוע לפני שפרצה המלחמה, ופיקד למעשה רק על המעוזים ועל חיילי החי"ר שאיישו אותם. הטנקים שליד המעוזים היו כפופים למפקד חטיבה 188, יצחק בן-שוהם. רשתות-הקשר של היחידות היו שונות. לחטיבה 7 הייתה רשת-קשר משלה. לא היה קשר ישיר בין בן-גל ובין הלוחמים שאיישו את מוצב 107, וגם לא היה קשר בינו ובין עוזר קצין המודיעין של צבי בר, שצפה בקרבות "עמק הבכא" מפסגת החרמונית. "אחרי המלחמה נודע לי שקצין מודיעין ישב על הר חרמונית, צפה בקרב והעביר מידע למפקדת החטיבה המרחבית", סיפר קהלני. "אנחנו לא נעזרנו בו. אחרי שנים אחדות, כשהייתי מפקד אוגדה, הוא היה קצין מודיעין שלי. תִחקרתי אותו, והוא אמר: ׳ארבעה ימים ראיתי את כל תנועותיכם ואת תנועות האויב׳. שאלתי: ׳מדוע לא דיוַּחת לנו?׳, והוא ענה: ׳מפני שלא ידעתי איך להתקשר אליכם'". הסרן שישב על הר חרמונית סיפר שהוא וחבריו העבירו למפקדה ידיעות חשובות, שתועלתן הייתה אפסית מפני שבמפקדה לא נעשה בהן שימוש. מפקדי חטיבה 7, שהיו בעמק, לא עלו להר כדי לראות את שדה הקרב. " בּוַדַּאי (היה) חסר להם מידע... היו צריכים אומץ-לב".⁶ בן-גל: "ב-1974, כשפיקדתי על האוגדה הצפונית, סיירתי עם קצינים אמריקנים בכירים ברמת הגולן. אחרי ששִחזרנו את קרבות ׳עמק הבכא׳ הם אמרו: ׳זה היה קרב מעולה של טנקיסטים, וקרב רע של השריון׳. "היה זה אחד הקרבות הקלאסיים האחרונים של "שין בשין". בשדה הקרב המודרני לא יהיו קרבות כאלה. הגרמנים פיתחו אותם במלחמת העולם השנייה, ואנחנו למדנו מהם. במלחמת סיני (1956) ובמלחמת ששת הימים היה לאויב אזור הגנה אחד, ואחרי שהבקענו אותו ניצלנו את ההצלחה והשמדנו את כל מערכיו. בעתיד יהיו הקרבות מאזור הגנה לאזור הגנה. לא תהיה נקודת כובד אחת, שאם תמוטט אותה תכריע את האויב במהלכים מהירים. נחזור למודל של מלחמת העולם הראשונה, אבל באמצעים מודרניים, הבקעה אחרי הבקעה אחרי הבקעה, התשה אחרי התשה אחרי התשה. זה היה הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים. הלקח הזה לא נלמד במלואו, לכן לא היינו מוכנים למלחמת לבנון. למשל, לוחמי קומנדו שהפעילו מטולי אר-פי- ג׳י וכמה טנקים עצרו בעֵין-זחַלתָא את חטיבת השריון הישראלית בפיקודו של דורון רובין, מפקד מצוין, מנעו את התקדמותה לכביש ביירות–דמשק וגרמו לה אבדות ניכרות. "בעתיד יפעילו הצבאות ליכודי כוחות ואיגודי מערכות-נשק, שישלימו אלה את אלה. הטנקים יהיו רק אחד המרכיבים בצֶוֶת הקרב המשולב. עוד מרכיבים יהיו חיל הרגלים הקלאסי, הארטילריה, צוָתים נגד-טנקים ונגד-מטוסים, מסוקי תקיפה וטילים. כיום הטנק טיפש מכדי לעשות את העבודה לבדו, ויחידות השריון תשבורנה את הראש אם לא תשתלבנה במבנה החדש ואם מפקדיהן לא יסגלו לעצמם תפיסת-עולם חדשה ותורת לחימה חדשה. לדעתי, קרב ׳עמק הבכא׳ היה נקודת-מפנה. היה זה ניצחון עם יותר מדי אבדות. חבל שצה"ל לא הפיק ממנו את הלקחים הנכונים. במלחמת לבנון היו צִוְתֵי-קרב, אבל הם הורכבו אד-הוק ולא התאמנו יחד לפני המלחמה, לכן היה תפקודם של רבים מהם לקוי. צה"ל יתיישן אם הוא לא יקים יחידות אורגניות של צִוְתֵי-קרב משולבים".⁷ אביגדור קהלני אינו מסכים עם מסקנות אלה של בן-גל. הוא אומר: "אמנם היו ליקויים בהפעלת צִוְתֵי הקרב בגזרה המזרחית של מלחמת לבנון, שהאלוף בן-גל היה אחראי עליה, אבל בגזרה המרכזית ובגזרה המערבית פעלו הצּוָתים המשולבים כראוי". גם לדעתו יש לפעול בצִוְתֵי-קרב משולבים במלחמות הבאות, אבל אין הוא בטוח שיהיה אפשר להקים יחידות אורגניות של צִוְתֵי-קרב משולבים ברמת חטיבה. "הבעיה היא באימונים, לא בשדה הקרב. תמיד תהיה סכנה שמפקד חטיבה משולבת, איש שריון, יזניח את אימוני היחידות האחרות".⁸ עוד לקח הפיק בן-גל מהקרבות ברמת הגולן: "על צה"ל להיות מסוגל להשמיד עתודות של האויב. בנינו צבא שמאפשר לנו לנצח בקרבות-מגע בעומק ארבעים ושניים קילומטרים. בקרבות כאלה נלחמת קליפה מול קליפה. עלֵינו ללמוד לשמור על יחסי-כוחות סבירים בינינו ובין האויב; כלומר, למַדֵר את שדה-הקרב מהעורף של האויב ומעתודותיו. בעבר הייתה זאת משימתו הבלעדית של חיל האויר. במלחמת יום הכיפורים היה חיל האויר עסוק, בשעות הקריטיות, בקרב על העליונות האֲוִירית ובהשמדת מערכות-טילים. יש להביא בחשבון שגם בעתיד לא תהיה הזרוע האֲוִירית של צה"ל פנויה לשרת את הלוחמים על היבשה. על צה"ל לפתח יכולת לפגוע באויב במקום שממנו יוצאות העתודות שלו לדרך. האמריקנים קוראים לזה ׳כושר לשמר הסתערות׳. "עלינו להביא בחשבון את התגבורות הגדולות שתקבל סוריה מירדן ומעירק במלחמה הבאה. במלחמת יום הכיפורים כמעט התמוטטנו כשהגיע כוח-משלוח עירקי לרמת הגולן. עלינו לחשוב על ארטילריה חכמה ועל טילים שיעצרו את הכוחות האלה".

קרבות הבלימה ברמת הגולן ובסיני, והתקפת הנגד וכיבוש המובלעת הסורית ברמת הגולן, לימדו שעבר זמנו של קרב ההבקעה הקלאסי בנוסח הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ובנוסח האוגדה של ישראל טל בקִדמת רפיח במלחמת ששת הימים. הבקעת כמה קווי הגנה חזיתיים באמצעי לחימה נגד טנקים, לרבות חיל רגלים עם נשק נ"ט, היא משימה כמעט בלתי אפשרית ועל-כל-פנים יקרה מאוד, והרוגים רבים הוא מחיר בלתי נסבל במונחים אסטרטגיים-לאומיים ישראלים, בגלל רגישותה של החברה הישראלית לחיי אדם. בגלל אי-הפקת לקחים אלה שילמה מדינת ישראל מחיר כבד מאוד בטבח בעוטף עזה ובמלחמה ברצועת עזה אחריו. הפיקוד האמריקני הבכיר למד את הלקח הזה ולא ניהל קרבות-הבקעה במלחמת המפרץ ב-1991. האמריקנים השליכו את יהבם במלחמה הזאת על לוחמַת אויר, לוחמת טילים ולוחמה סוּפּר-אלקטרונית מתוחכמת. למשל, הם השתילו וירוס-מחשבים במערכת ההגנה האנטי-אֲוִירית העירקית, וכך שיבשו אותה ופיקחו עליה. טנקים רבים היו לצבא האמריקני במפרץ הפרסי, אבל הם עסקו בעיקר באימונים וכמעט לא נלחמו. למסקנה שעל צה"ל לשלב בקרבות ההבקעה וההכרעה פעולות מיוחדות, שיאפשרו ליחידות-העילית שלו להגיע לעורף ולבטן הרכה של האויב מן האויר ומן הים, הגיעו, אחרי יום הכיפורים, כמה קצינים שזכו לכינוי "התורכּים הצעירים": דן שומרון, דני רהב (וולף), דודיק רוטנברג ויוסי יפה מהצנחנים; שאול זיו מהקומנדו הימי; יפתח ספקטור מחיל האויר; אהוד ברק מהיחידות המיוחדות ואחרים, אבל רוב המפקדים הבכירים לא היו פתוחים לרעיונות כאלה, ואחרי שדן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא מנע את קידום הרעיונות שתמך בהם קודם-לכן. הלקח שהפיקו רוב המפקדים, ושִיוכם, היה הגדלת סדר הכוחות של צה"ל, כדי שגם אם יתקוף אותו האויב בהפתעה יהיו לו די כוחות לבלום אותו עד שיגויסו יחידות המילואים, וכדי שלא יילחמו בקרבות טנקים ישראלים מעטים מול מאות טנקים של האויב. אני טוען, שאילו נלמדו הקרבות של מלחמת יום הכיפורים בלי טשטושים ובלי העלמת פרטים, ואילו הופקו מהם לא פרסומי מורשת-קרב מיתולוגיים אלא הלקחים הנכונים, הייתה מערכת הביטחון מפיקה מסקנות אחרות ובעזרתן ניתן היה לשפר את איכות צה"ל. צדק הרמטכ"ל דוד אלעזר: לצה"ל המגויס היו די כוחות לבלימת מתקפת האויב גם ברמת הגולן וגם בסיני במלחמת יום הכיפורים, אך לאלעזר ולרוב מפקדי צה"ל לא היו הכישורים להפעילם ביעילות. אותם דברים אמורים לרמטכ"ל הרצי הלוי. לא כמות הכוחות קבעה את תוצאות מלחמת יום הכיפורים והמלחמה המתנהלת בעת כתיבת שורות אלה, אלא דרכי הפעלתם. לפני מלחמת יום הכיפורים לא העריכו מפקדי צה"ל הבכירים את המצב כמוֹת שהיה, לא הקימו מערכי-בלימה, לא אימנו יחידות לקרבות הגנה ובלימה, לא פיתחו תורת-קרב מתאימה לקרב-הגנה חכם ובעיקר לא שיפרו את הכשרת הקצין. גם אחרי המלחמה לא נעשו הדברים האלה. שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מרדכי גור צידדו בדעה שכל המרבה הרי זה משובח: עוד אוגדות שריון, עוד מטוסים ועוד ארטילריה שווים לתוספת כוח לאומי, והתוצאה הייתה אסון. כידוע, התועלת השולית הפוחתת נהפכת לא פעם לתועלת שולית שלילית, ישראל הייתה למדינה המשרתת את הצבא שלה, מדינה שפיתחה שרירים על חשבון המוח. ישראל נלחמה בלבנון כדי להשיג יעדים צבאיים ומדיניים, והפעילה במלחמה זו כמויות עצומות של לוחמים וכלי-מלחמה. בסולטן-יעקוּבּ שבגזרה המזרחית, בעין-זחלתא שבגזרה המרכזית ובמתחם סיל שבגזרה המערבית, בלמו יחידות זעירות של האויב חטיבות ואוגדות של צה"ל וגרמו להן אבדות. אני טוען, שאילו הפעיל צה"ל פחות יחידות ויותר שכל, היה משיג את כל יעדיו בלבנון בלי לשלם את המחיר היקר. התוצאה החמורה ביותר של אי-לימוד אֵרועי מלחמת יום הכיפורים ושל התרבות הדינוזאורית היא עיוותי החברה והמשק. יותר מדי משאבים הִקצתה ישראל להקמת היחידות הצבאיות ולהחזקתן, לרכש הנשק, לטיפוח מטות "יעילים" של מפקדים ולהבטחת תנאֵי השֵרות בצבא הקבע, שיש בו לא מעט אבטלה סמויה, והחזקת הצבא הגדול מכבידה על המשק הישראלי. ודאי, בלי יכולת הגנה לא תוכל ישראל להתקיים במזרח התיכון, אך בלי יכולת הכרעה היא לא תשיג יעדים שמדינות ערב יתנגדו להם. ישראל זקוקה גם לתפיסת הביטחון ותורת הקרב המתאימות למציאות ולמבנה צבא אופטימלי וליחידות מעולות ומאומנות היטב. במלחמת לבנון הראשונה השקיעה ישראל עוצמה צבאית אדירה שלא השיגה את מטרתה, מפני שמבנה הצבא הישראלי לא היה מתאים לנסיבות המלחמה הזאת, ומפני שיחידות הצבא לא הופעלו נכון בשדות הקרב. בקרבות שהתאמו ליחידות קטנות של חי"ר מעולה ושריון, לחמו עוצבות שריון רבות, לא הייתה לוחמה עם יחידות מיוחדות, ולא הייתה לוחמַת לילה. צה"ל תִפקד לא נכון לא רק במלחמת יום הכיפורים אלא גם במלחמת לבנון. באמצה את תרבות המיתוס, ובאי-הפקת לקחים, ישראל בזבזה בהפקרות פושעת, לשם שרידותם האישית של ראשי מערכת הביטחון, את יתרונה הצבאי על פני כל צבאות העולם: מידע נדיר על מלחמות המופק במעבדה הצבאית של העולם.

חמישים ואחת שנים אחרי שאביגדור בן-גל (ולא רק הוא) הפיק באָזנַי את לקחי מלחמת יום הכיפורים, הוכיחו הטבח בעוטף עזה והמלחמה המתמשכת ברצועת עזה שלקחיו של בן-גל היו מבוססים ושהוא צפה את העתיד. הוא עצמו לא יישם את לקחיו אחרי שמונה שנים במלחמת לבנון הראשונה, שבה פיקד כאלוף על גַיִס בגזרה המזרחית של המערכה ונכשל בגדול בקרב סולטן יעקוּבּ. לא מיותר להזכיר שסגנו באותו מערכה ובאותו קרב היה האלוף אהוד ברק, לימים רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. ברק נמנה על "התורכּים הצעירים" בראשות דן שומרון, שאחרי מלחמת לבנון דגלו בצבא "קטן וחכם". הם הצליחו חלקית ויצרו צבא קטן וטיפש כפי שהוכח בשנתיים האחרונות. אחרי הביזיון במלחמת לבנון השנייה נפגשתי ב-2007, בחברת ידידים מ"הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", עם ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, ועם ראש לשכתו נפתלי בנט, שניהם לימים ראשי ממשלה. הזהרנו אותם שאם לא יחוללו רפורמה יסודית בצה"ל יתחולל אסון דוגמת 7 באוקטובר. נתניהו קיבל את טיעונינו אך הסביר כי לא יוכל ליישם את הצעתנו כשייבחר לראש ממשלה בגלל ההתנגדות שלא יוכל לעמוד מולה. בנט ביקר אחרי זמן קצר בביתי וקיבל הסברים יסודיים על הליקויים ועל הדרך לתקנם. עם בנט שוחחתי בנושא זה פעמים נוספות בהיותו שר חינוך ובמערכות בחירות. מכאן שגם נתניהו וגם בנט – שלא חולל רפורמה בשנה שכיהן כראש ממשלה – אחראים לטבח בעוטף עזה ולכישלון במלחמה בעזה. שותף להם כמובן דוד בן-גוריון, שבנה את הצבא הטיפש והאנטי-אינטלקטואלי שלנו, וגם כל ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים מהקמת המדינה ועד היום. הם שותפים לאחריות אך לא אשמים, כפי שאשמים ברשלנות פושעת הרצי הלוי, רונן בר ובכיריהם. על רשלנות פושעת נשלחים זוטרים לבית סוהר. בכירים מאוד, אצלנו, מאבדים במקרה הגרוע את מִשׂרותיהם כפי שאיבדו גולדה, מאיר, משה דיין ודוד אלעזר אחרי מלחמת יום הכיפורים. אחר כך הם זוכים להנצחה חיובית מקרוביהם וממעריציהם העיוורים. הסיבות לכך הן תרבותיות ואינטרסנטיות, לא רק של נתניהו ונפתלי בנט אלא גם של אהוד ברק – שבסדרת שיחות אִתו באמצע שנות השמונים, כשהיה ראש אמ"ן, אמרתי לו מה שאמרתי לנתניהו ולבנט אחרי עשרים שנה. בעשרות ספרים, במאות מאמרים, פּודקסטים והרצאות הסברתי את הנושא לאחַי הישראלים וזכיתי להחרמה מצד כל אנשי האליטות הישראליות שהאינטרס העיקר שלהם היה והִנו להסתיר את מחדליהם – גם בצה"ל, גם באקדמיה, גם באמצעי התקשורת, גם בתנועה הקיבוצית וגם במערכת העסקית. במובן מסוים אני שמח על ההחרמה כי היא, גם לימדה אותי יסוד חשוב בַּהֲוָיָה הביטחונית וגם הניחה לי שפע פנאי ללמוד לעומק וללא הפרעה את הֲוָיָת הצבא והמלחמה, ולפרסם את תובנותַיי. אפשר שהיום הישראלים בשלים ללמוד ולהבין את תורת הביטחון שפיתחתי, ולבנות מערכת ביטחון מתאימה לנִטרול אִיומים על ישראל. ___________________________ בשבוע הבא: התחלה של שער חדש – "הַצְּלִיחָה שלא היתה" בחזית הדרום; תדהמה, הלם וחוסר תפקוד של המטה הכללי, המפקדים הבכירים, וממשלת ישראל; הסתרת ליקויים, אי-הפקת לקחים ובניית תרבות מיתולוגית בתחום הביטחוני; משה דיין נשבר כי מפעל חייו התגלה כבלוֹף; תקווֹת להשיג במהירות ניצחון גדול; עדותו של עוזר קצין הנדסה ראשי לצליחה, אל"ם מנשה גור (ג'ורג'י).

1. הרֵאיון הנ"ל עם יצחק חופי. 2. הראיונות הנ"ל עם אביגדור בן-גל. 3 . הרֵאיון הנ"ל עם אביגדור קהלני. 4. הראיונות והשיחות הנ"ל עם שלמה באום. 5. ראיון מ-6 באוקטובר 1983. 6. אמיר אורן, "אלם הקרב". 7. סדרת הראיונות הנ"ל עם אביגדור בן-גל. 8. סדרת הראיונות הנ"ל עם אביגדור קהלני.