מאמר זה מוקדש ללישי מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן. לישי היא סמל לעוז רוח ולאהבה שאינה יודעת גבולות, דמותה מבטאת את נחישותן של נשים ואימהות ממשפחות החטופים ואת קריאתן לצדק, לחירות ולחיים. יש רגעים שבהם ההיסטוריה מציבה בפנינו מראה אכזרית. נשים בשחור בבואנוס איירס, נשים בסרט צהוב בתל אביב - שני עמים שונים, שני סיפורים אחרים, אך כאב אנושי אחד.
לאורך כל הימים והלילות מאז 7 באוקטובר, תמונה אחת לא זזה מעיניי: נשים בשחור. אני זוכרת את עצמי עומדת המומה בכיכר מאי-25 בבואנוס איירס, עיניי נוגעות בעצב שאין לו סוף, צמרמורת עוברת בגופי. חשבתי אז - זו ארגנטינה, לא ישראל. כך אמרתי לעצמי, תמימה שכמותי.
ומאז, זו התמונה שמופיעה לי בחלומות שוב ושוב. נשים בשחור עומדות בכיכר בואנוס איירס, עטופות בבגדיהן הכהים, עיניהן שקועות בכאב שלא נגמר. אימהות, סבתות, אחיות - כל אחת נושאת את התמונה של יקירה שנעלם בדממה, שנלקח באכזריות, שנמחק בלי עקבות. השקט שלהן צורב, אך בו-זמנית עוצמתי - כל מבט הוא צעקה שקטה שמזכירה לעולם את האובדן, את הדרישה לצדק, ואת המחויבות להגנה.
בארגנטינה, בשנות ה-80-70 של המאה הקודמת, אלפי אנשים נחטפו ונעלמו בידי המשטר הצבאי. אימהותיהם ובני משפחותיהם יצאו אל כיכר מאי-25 בבואנוס איירס, לבושות שחור, ותבעו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. מאז הן נקראות "נשים בשחור" - סמל למחאה ולאבל שאין לו תאריך תפוגה.
ואצלנו מאז 7 באוקטובר, נשים בישראל עונדות סרט בד צהוב - סמל לאובדן ולזיכרון - והן מתמקמות בכיכר החטופים כעדות חיה לאנושיות שמחברת בין סבל וסולידריות, בין צעקה לכאב, בין העבר להווה. הנשים הללו, כאן כמו בארגנטינה, מזכירות לנו שהאבל לא פוסק, שהצעקה נושאת אותנו, ושכל אישה וכל אדם שמאבדים את היקר מכול, נושאים את אותו צל שחור, באותה אנושיות שנמצאת מעבר למקום ולזמן.
האובדן שמלווה אותנו לא שותק - הוא קורא דרך הכאב, מעורר זיכרון, מחייב התייחסות. אך לצד ההזדהות נשמעים גם קולות נגד ואני מבינה, כי כנראה די קשה לנו, כבני אדם, להביט בסבל בעיניים. קשה להכיר בחוסר האונים, בכאב שאין לו פתרון. ובכול זאת האנושיות שלנו נבחנת לא ביכולת לברוח מהמציאות, אלא ביכולת לעמוד מולה. זה הרגע שבו נדרש מאיתנו לא לשתוק, לא להסתיר, לא להדחיק. להרים קול - בצעד, במחאה, בזיכרון ובפעולה. להיאחז באומץ שלא ייתן לשיתוק לנצח.
האבל יכול להפוך לכוח. הכאב, אם נותנים לו קול, הופך למאבק שקט אך עיקש. כל דמעה, כל תמונה, כל צעד - הם עדות אנושית לאומץ, לאהבה שלא נגמרת, ולרצון שלא יוותר לעולם על זכותו של האדם לחיות בכבוד. הכאב הזה חוצה גבולות וזמנים, כי אובדן לעולם אינו פרטי. כשמדינה אינה מגנה על אזרחיה, החוויה הפסיכולוגית של האבל דומה: האזרחים חשים לא רק מותקפים בידי האויב, אלא גם נבגדים על-ידי המערכת שהייתה אמורה להגן עליהם. כאן בדיוק נולדת תחושת השבר - הפגיעה אינה רק מבחוץ, אלא גם מבפנים.
זו מהות ההקבלה: בארגנטינה פגע המשטר בבני עמו; בישראל פגע אויב אכזר מבחוץ. אך התוצאה בנפש דומה - אזרח החי בתחושת נטישה, חשוף, לא מוגן. כאן טמונה האמת הקשה: אויבים תמיד יהיו - מבחוץ וגם מבפנים - אבל אחריותה של מדינה אינה להטיח האשמות, אלא להבטיח הגנה, לחזק אמון, ולא לאפשר שוב חוויה של נטישה. הכאב שלנו אינו רק עדות לאובדן, אלא גם קריאה לשינוי. המסר פשוט וחותך: אם לא נלמד להגן באמת על אזרחינו - נמשיך לחיות במעגל אינסופי של חוסר אונים, האשמות ושבר פנימי.