פרוץ מלחמת יום הכיפורים,¹ בצהרי יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973, כמו הטבח בעוטף עזה חמישים שנה בדיוק אחר כך, לא זו בלבד שהדהים את הפיקוד הישראלי העליון, המפורר מבפנים, לפחות מאז מלחמת ההתשה (1968–1970), ואת רוב המפקדים הבכירים של צה"ל – שנטו יותר לזרוע האידאולוגית מאשר לזרוע האבירים, שלא לדבר על הזרוע האינטלקטואלית – אלא אף הִכָּה אותם בהלם. שטיפת-המוח המיתולוגית, שנחתה על החברה הישראלית ועל צה"ל מאז מלחמת ששת הימים, לפחות, ושטפה את כל רובדיהם מבלי להותיר כמעט שריד ופליט, קבעה אַקְסְיוֹמָה שלעם היושב בציון יש צבא מקצועי מעולה. אקסיומה מיתולוגית זאת, שאין לעַרְעֲרָהּ כמעט גם אחרי 52 שנים של כישלונות צבאיים רצופים, פעלה ב-1973 - וב-52 השנים שמאז וגם היום – בשרות האויב כתהליך של הונאה ו/או השחתה של התרבות הצבאית, ואיינה את הפוטנציאל שלהם לעמוד בתנאֵי הפתעה ולחץ. ההלם הזה גרם לאי-תפקוד, כמעט, של כל שרשרת הפיקוד, מראש הממשלה ועד מפקדי הכיתות, מיד עם פרוץ המלחמה,² ולתפקודם הלקוי עד סוף המלחמה, וגם לאחר מכן.³ האסון של ישראל היה בכך, שהמפקדים הללו לא היו מודעים לכך שלקוּ בהלם, דבר שהוא מובן מאליו בדרך-כלל, ובתנאים המיוחדים של המלחמה על אחת כמה וכמה. פחות מובן מאליו היה, שלא נמצאה מנהיגות לאומית שתעמיד את הפיקוד הצבאי במקומו, או שתיטול ממנו את סמכותו ותעביר אותו לפיקוד ולמפקדים אחרים, שהיו עשויים לנהל את המערכת הצבאית לפחות באופן סביר, שהרי על ניהול מזהיר של המלחמה לא ניתן היה לחלום, אפילו, במערכת הביטחונית האנטי-אינטלקטואלית של ישראל.⁴ כך נהג צ׳רצ׳יל בשעותיה הקשות של בריטניה במלחמת העולם השנייה והתערב בהיררכיה הצבאית. אבל ברגע של אמת התברר שגולדה מאיר וחבורתה – בעיקר משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון, שהצטיינו בשוד פירותיה של מלחמת ששת הימים – לא היו מסוגלים להנהיג אומה במלחמה. הם כוננו מיד ברית של נכשלים,⁵ התאמצו להסתיר מהציבור את העובדות האמיתיות של המלחמה, ואפילו מוועדת אגרנט, כפי שטען אלי זעירא, מָשָׁל נבחרו לעמוד בראש מדינת שוטים, תינוקות, המשיכו להנפיק מיתוסים שהִטעו קודם-כל את עצמם, וניצלו את עתודת אנרגיית השרידות שנותרה להם כדי להגן על עצמם ועל מעמדם. גם לו רצו לא היו לגולדה מאיר ולעמיתיה עתודות אנרגיית שרידות כדי להבין, בקור רוח ביקורתי, את שמתחולל במערכת שהם עמדו בראשה, ולהנהיג את המערכת הזאת בצורה האופטימלית ביותר. את כל אנרגיות השרידות שלהם השקיעו גולדה מאיר וחבריה בהבטחת מעמדם הפוליטי ובהשתקת ביקורת עליהם. הם התנהגו כחיה במלכודת המסתבכת, ללא מוצא, בתוך הרשת. הבעיה של מדינת ישראל ב-6 באוקטובר בצהריים לא הייתה הלם של מנהיג או של מפקד זה או אחר, אלא הלם של המערכת המדינית-ביטחונית כולה, ושל תת-מערכותיה העיקריות. במקום לתפקד באופן סביר, פחות או יותר, מול איום חיצוני חמור, שלא אמור היה להפתיע איש, גם עֵקב המידע שהגיע למקבלי ההחלטות וגם משום שמצרים וסוריה איימו לפתוח במלחמה, נעשתה המערכת המדינית-ביטחונית של ישראל למערכת מחוּתחֶתֶת, שהטביעה את עצמה בתוך מערבּלותיה.⁶ במלים אחרות, הכָּאוס השתלט על מדינת ישראל, ולא נותר לתושביה אלא להתפלל שסופת הטורנדו תֵרגע לפני שתדרוס כל חלקה טובה. עד שאלוהים ייעתר לתפילה, איש הישר בעיניו יעשה, וכך באמת אֵרע בחזית, בקו הדם. מי שהבין את המתרחש תִפקד כהלכה בדלת אמותיו, במעוז שלו, ביחידתו הצבאית. אך מי שציפה לגיבוי ממפקדיו ומהמערכת, מי שהאמין בצה"ל, שילם מחיר כבד ולעתים עלה הדבר בחייו. גם ב"תקופת ההמתנה" ובמלחמת ששת הימים לא תפקדה המערכת המדינית-ביטחונית של ישראל. אז זה השפיע לטובה על האֵרועים בקו הדם ואִפשר את הניצחון המוחץ. ההסתברות שחִתחוּת מערכת ישפיע לטובה על תפקודה היא כמעט אפסית.⁷ מי שקִּוָּה שנֵס יוני 1967 יחזור שוב באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023, התאכזב מרה. דַּוְקָא שר הביטחון, משה דיין, מהשותפים העיקריים למחדל, הבין מיד מה גודל השבר בצה"ל ובמדינת ישראל. אבל הוא שגה בהערכתו את האפשרות להתגבר על "הבּרוֹך", משום שהפריז בהערכת יכולתו של האויב לפעול באופן הומוגני לאורך זמן. מעניינת המוסכמה, שמשה דיין שגה בהערכת כוחו של האויב, למרות שהיה נודע כמי שמכיר את הערבים היטב, וכאדם הנטוע במציאות בשתי רגליו. הבנה עמוקה בהֲוָיַת הצבא והמלחמה, כפי שהייתה לצ׳רצ׳יל, לא הייתה למשה דיין, ומשום שהיה רֵיאליסט יחיד בשטח, אמרו האלופים המיליציוניים מוכי-ההלם – ואנשי תקשורת המזדנבים אחריהם, שהמשיכו בחגיגות הניצחון של מלחמת ששת הימים – שמשה דיין נשבר. אכן הוא נשבר, אחרי שראה אותם מוכים בהלם.⁸

הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ואִתו אלופים ומפקדי חֵילות, היו במצב של אובדן חוש המציאות ואופוריה חולנית בשלב הראשון של המלחמה, וזאת – כמקדמה על חשבון הניצחון, שהיה וַדָּאִי לדעתם. הם ביקשו להוציא מתוק מעז, לנצל באופן דיאלקטי את תעוזת האויב ואת הצלחת תרגיל ההונאה שלו, ולהביס אותו, ללא סיבוכים בינלאומיים שגלומים ביוזמה התקפית (מבצע "קדש", מלחמות לבנון, ואפילו פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים). מאחר שהעובדה שהאויב פתח במלחמה העניקה להם לגיטימציה לפעול במיטב כוחם, הם רצו לסיים במהירות את המלחמה, לקשור לה כתרי גבורה ותהילה, ולהגיש על מגש של כסף את ההֶשֵׂג הלאומי הגדול של ישראל, זה שהיה מטרת כל מלחמותיה מאז מלחמת העצמאות: שלום כפוי על הערבים, בעוד ישראל משתרעת מבארות הנפט באבו-רודס בסיני ועד מקורות המים בחרמון. חלק מן המפקדים הללו השתעשעו גם בהשגת "בונוס": הגבול עם לבנון ייקבע בגדה הדרומית של נהר הליטני. השיכרון הזה נמשך לפחות יומיים, עד אחרי הצהריים של יום ב׳ ה-8 באוקטובר. את מקורותיו אין לייחס רק לדמיון חולני, או לרפיסות השכל של אנשים כמו דוד אלעזר ושמואל גונן. החלום הזה ניזון מהמיתוס על הכוח הצבאי של ישראל, בעוד שלעקרונות הפעלתו של כוח זה הייתה משמעות על הנייר בלבד ובתוכניות שתורגלו "בהצלחה" במשך שנים, על-פי כללי תרגול מעֻוָּתִים שקבע אותו פיקוד עצמו. בשליחות ההזיה הזאת פעלו רוב המפקדים הבכירים כזרוע אידאולוגית, כשלצִדם אגף יחסֵי ציבור משומן היטב. בעצם, על החלום הזה נבנתה התרבות הישראלית דאז, שהיה עליו קונסנזוס לאומי, עם חריגים מעטים בלבד. גולדה, גלילי, אלון, דיין, אלעזר וכל אלה שהתייחסו אליהם ברצינות – והם היו רוב היהודים שישבו בציון - האמינו שההכרעה הדרמטית של האויב במלחמת ששת הימים העמידה לרשותם אופציה להכריע את האויב בשדה הקרב בכל עת שירצו. בפרוץ המלחמה פיקד אלוף-משנה (לימים אלוף) אמנון רשף על חטיבת שריון סדירה, שהייתה פרוסה לאורך קו תעלת סואץ. גורלה של מדינת ישראל היה תלוי בתִפקודו. חטיבתו הושמדה ברובה והיו שדרשו להדיחו לאחר המלחמה.⁹ אחרי המלחמה הסביר רשף לאביעזר גולן (שכתב את הביוגרפיה של אברהם מנדלר [אלברט], שהיה מפקדו הישיר של רשף): "והאמת היא שאם כי קיימנו כוננות בשטח, לא היינו בכוננות נפשית למלחמה. יותר מדי חדרה לתודעתנו אֲוִירַת השאננות, הידיעה שהמצרים אינם מסוגלים, ולא יעזו, לחצות את התעלה. אפילו כאשר פרצה המלחמה, אפילו כאשר אלפיים תותחים מצריים פתחו בירי, עדיין לא חדרה ההכרה למוחנו. עדיין לא האמַנּו שזו מלחמה". על תפקודה של אוגדת סיני כתב גולן: "המלחמה לא באה על האוגדה במפתיע. קדמו לה אותות אזהרה, במשך שבועות, שבעקבותיהם הוכרז ברחבי סיני על כוננות עליונה... ואף-על-פי-כן, כאשר תקפו המצרים בצהרי יום הכיפורים, כאשר מטוסיהם פשטו על המִפקדות, תותחיהם פתחו בהרעשה קשה על המעוזים ועל התעוזים, ויחידות החי"ר שלהם החלו צולחות את התעלה בסירות גומי – הם הפתיעו את הכוח הישראלי הפתעה גמורה ומהממת".¹⁰

לאלעזר ולחבורתו היה ברור שהמַּצָּגִים המתוכננים: "שובך יונים", "גיר" ו"חול-ים"¹¹ ישברו את התקפות האויב, תוך אבדות נסבלות לכוחות הישראלים. מפרוץ המלחמה העסיקה עצמה חבורה זו בהתקפות-נגד, על-פי תוכניות מוכנות מראש. התוצאות המיידיות של הָאִוֶּלֶת שלקתה בה צמרת צה"ל, ושלקוּ בה רוב הקצינים, היו חוסר תשומת-לב ואי-הבנה של המתרחש בחזית, ואי-מתן תשובות מתאימות להתפתחויות המהירות. הטקטיקה של ניהול נכון של קרב על-פי הנסיבות האמיתיות, אבדה בין טכניקה של פעילות על-פי תרגולות מוכנות מראש לבין הסתגלות למצוי. אלה פגמו בתבונת הקרב של המעטים שהתברכו בה, ובניהול קרב ההגנה, והביאו לאי-התאמתן של תוכניות ההתקפה לנסיבות המִשתנות. משום כך תומרן צה"ל להגנה, לבלימה ולהתקפות-נגד, שלא היה להן סיכוי להשיג את יעדיהן, אלא אם כן דברי-הלל עצמיים, מאמרי חנופה של היסטוריונים וסופרים ועיתונאים מגויסים, שפורסמו אחרי המלחמה – ליעדים ייחשבו. חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב-1 באוקטובר בשעה חמש ורבע לפנות בוקר, רשם מנדלר ביומנו: "זה פנטסטי. 05.15 – מודיעין – מחר מלחמה. הלכה ההחלפה!".¹² הוא פקד על מפקדי היחידות באוגדתו לעבור מיד על פרטי פקודת "צפניה": צליחה בצפון תעלת סואץ. הוא הורה להרכיב את חלקי גשר הגלילים שנמצאו בעירום מנהלתי¹³ בבסיס "יוקון" ליד טסה. בשעה אחת אחרי חצות, אור ליום שישי, 5 באוקטובר, פוענחו תצלומי אויר שנעשו באותו יום בגזרת התעלה, ומהן התברר שהמצרים התעצמו מאוד בגזרה זו, וריכזו בה ציוד צליחה בכמויות אדירות. מנדלר העביר מיד למטכ"ל דרישה להעמיד לרשותו, בדחיפות, אמצעים לביצוע "צפניה".¹⁴ אברהם אדן כתב בספרו: "הראשון שנחפז להציע צליחה היה האלוף גונן. בבוקר ה-6 באוקטובר הוא ידע שהמלחמה תפרוץ בו ביום, וכי לרשותו עומדת רק האוגדה הסדירה לבדה. אף-על-פי-כן, כאשר הורה לאלברט להיכון לפריסת הכוח על-פי ׳שובך יונים׳, הורה לו גם להתכונן ל׳צפניה׳ – צליחה בגזרה הצפונית במהלך מתקפה מקומית. כ-15 דקות לאחר שנפתחה המלחמה הוא השיגני במטכ"ל, והאיץ בי להוריד בהקדם את אוגדתי, לתפוס את הגזרה הצפונית וכן להתכונן לביצוע ׳בן חיל׳, או ׳צפניה גדול׳, שפירושם צליחה לכיווּן פורט-סעיד וניקוי כל השרטון הצפוני". אחרי שפרצה האש הִנחה אלעזר את גונן לבלום את המצרים ב-6 וב-7 באוקטובר, ואחר-כך לצלוח את התעלה לפי תוכנית "צפניה". גונן פקד על אברהם (אלברט) מנדלר להתכונן לצליחה בלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר.¹⁵ ב-6 באוקטובר בלילה, אמר שרון לפקודו וידידו מיחידה 101, רב-סרן (מיל׳) זאב עמית (סלוצקי), ולמקורבו העיתונאי אורי דן: "נעבור את התעלה, נדפוק אותם ונסיים את המלחמה".¹⁶ גם אילו רצה צה"ל לצלוח את תעלת סואץ ב-6 באוקטובר – לא היו לו האמצעים לכך. מצב זה נמשך עד ל-12 באוקטובר, וגם בימים הבאים התקשה צה"ל מאוד לבצע צליחה, ממש כפי שהתקשה במבצע הצליחה שהחל בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר. בפרוץ המלחמה לא היה מִתאם בין תורת המלחמה של צה"ל לבין אמצעֵי הלחימה שלו, וזאת בתחום החיוני ביותר בצה"ל: התקפה מיידית והעברת המלחמה לשטח האויב. סיפר עוזר קצין הנדסה ראשי לצליחה, אלוף-משנה (מיל׳) מנשה גור (ג'ורג'י): "בתכנונים לפני המלחמה נתן צה"ל עדיפות עליונה לצליחת תעלת סואץ בגזרה הצפונית, וריכז אמצעי צליחה בבסיס בלוזה. אמצעים נוספים היו בטסה, והתנהל ויכוח על אתר שלישי: מיצר הג'ידי או מיצר המיתלה. גשר הגלילים היה מוכן לגרירה מבלוזה. קבענו תּוַאי נוח משם, עד התעלה. תּוַאי זה התאים לאילוצים של גשר הגלילים. סימַּנּוּ ושיפרנו את התּוַאי. עד פרוץ המלחמה לא סיירנו ולא החלטנו על תּוַאי לגרירת גשר הגלילים לאתרי הצליחה האחרים. בסופו של דבר, נגרר גשר הגלילים רק בגזרה המרכזית מבסיס ׳יוקון׳, בסביבות טסה, לאזור מעוז ׳מצמד׳, מצפון לאגם המר הגדול. סיירנו פעם אחת בציר הזה, ותּוַאי הגרירה שם לא נקבע באופן חד-משמעי. "שבועיים לפני פרוץ המלחמה לחץ חיל ההנדסה על אלוף הפיקוד, שמואל גונן, לקבוע אתר להורדת חלקי גשר הגלילים, כי למפעלי הייצור לא היה היכן לאחסן אותם אצלם. הבאנו את חלקי הגשר בעירום-מנהלתי ל׳יוקון׳. בעזרת החלקים ב׳יוקון׳ לא היה ניתן לצלוח. גורודיש עדיין לא החליט אם נמקם את הגשר, המוכן לגרירה ולצליחה, בטסה או במיתלה, כי עדיין לא החליט היכן תתבצע הצליחה השנייה – במרכז תעלת סואץ או בדרומה.¹⁷ "יום לפני פרוץ המלחמה, ביום שישי ה-5 באוקטובר, שלחתי לציר המרכזי את ראש מחלקת תורת לחימה בחיל ההנדסה, משה אידלשטיין, לסייר את הציר מ׳יוקון׳ ל׳מצמד'. הוא חזר ואמר: ׳ג׳ורג׳י, הציר קטסטרופה. גשר גלילים לא ניתן לגרור בציר הזה. אלה עשרים וארבעה קילומטרים קשים מאוד עם הרבה דיונות׳. בגלל החגים, החלטנו לקבוע סיור נוסף רק ל-16 באוקטובר, כדי לאשר ציר ולהחליט מה ניתן לעשות כדי להכשירו לגרירת הגשר. ב-16 באוקטובר היה עלינו לגרור את גשר הגלילים בציר הבלתי-אפשרי הזה, בלי אותו סיור ובלי שום שיפורים. "כשפרצה המלחמה העברנו מיד את ה'תמסחים' מהכנרת לסיני. ברפידים היו לנו תשעה גרורי דוברות. העברנו לשם עוד גרורים אחדים והתחלנו לבנות דוברות. על סגן מפקד גדוד הנדסה, אריה שדה, הוטל להגיע ל׳יוקון׳ ולפקד על בניית גשר הגלילים. ביום המלחמה הראשון הפציצו המצרים את ׳יוקון׳ ומיד סילקנו משם את חלקי הגשר, כדי שלא ייפגעו. אחר-כך החזרנו אותם לשם. רק ב-11 באוקטובר, שישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, היה גשר הגלילים ב׳יוקון׳ מוכן. אבל הפלוגות של חטיבה 7, שהתאמנו לגרור את הגשר,¹⁸ לחמו ברמת הגולן. אימנו גם שתי פלוגות, מחטיבה 14 של אמנון רשף, לגרור אותו, אבל הן נשחקו ביום המלחמה הראשון. לפיכך, קיבלנו פלוגת מילואים והתחלנו לאמן אותה לגרור את הגשר. אחרי שהתאמנה היא חזרה לגדוד שלה ולא שבה אלינו. כשהתחיל מבצע הצליחה צריכים היינו לאמן פלוגה אחרת".¹⁹

לאחר הטבח בעוטף עזה באוקטובר 2023 הכריזו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי שנשמיד את ארגון החמאס. חלפו שנתיים והחמאס עדיין חי, בועט ומבצע לוחמת גרילה נגד צה"ל עם הצלחות לא מעטות ואפילו משגר רקטות לישראל. עד מהרה התברר שלצה"ל לא הייתה תוכנית מעודכנת הלוקחת בחשבון את העיר התת-קרקעית שבנה החמאס ולא היה צבא שהתאמן ללחימה בחזית כזאת. התוצאה: מלחמת השמדת החמאס שניתן לה כינוי "מלחמת חַרְבות ברזל" מתנהלת שנתיים; נהרגו בכל החזיתות, עד כתיבת שורות אלה 900 חיילים ונפצעו 6204.²⁰ החברה הישראלית המשיכה להתפורר ומדינת ישראל הפכה למצורעת בעולם. אלה תוצאות המלמדות על נִצְחון החמאס לפי כל קנה מידה. ההֶשֵג האפשרי היחיד מן הכישלון הזה שיפקחו עיני הישראלים להבין שהגיע הזמן להקים בישראל צבא מקצועי ברמה הכי גבוהה שניתן, אם חפצי חיים אנחנו במובן הפשוט של המונח, דבר שראשי המדינה, ראשי צה"ל, אנשי האוניברסיטאות ואנשי התקשורת ברובם עדיין אינם מבינים. הם מאמינים במודע ובתת-מודע, שכמו אחרי מלחמת יום הכיפורים הם יהנדסו את תודעת הציבור הישראלי על מיתוס הניצחון המפואר של צה"ל על החמאס. ____________________________ בשבוע הבא: עדות של תת-אלוף אבי זוהר: "הציוד במחסני החֵרום היה עזוב ובניגוד לתוכניות לא ניתן היה לצלוח את תעלת סואץ בפרוץ המלחמה"; עדות מצב המעוזים בפרוץ המלחמה וביום הראשון של רס"ן יעקב קרצלר שפיקד על מעוז "מילנו ב'" עדות סגן חטיבה 460 בפרוץ הלחמה וביום הראשון תת-אלוף ששון שילה; עדות האלוף אברהם עדן שפיקד על "אוגדת הפלדה" 162; הלקח העיקרי של מלחמת יום הכיפורים של הטבח בעוטף עזה ושל מלחמת "חרבות ברזל"

1. זה השער המרכזי בספר. הוא יעסוק בתוכניות ובניסיונות הַצּליחה בימים הראשונים של המלחמה, ובעיקר בקרב של ה-8 באוקטובר, שנועד להיות מהלך ההכרעה של צה"ל בחזית המצרית ובמלחמה כולה, ובניגוד לכל מה שהתפרסם עד כתיבת שורות אלה, יכול היה הניסיון למהלך הכרעה זה להשיג את מטרתו בנסיבות של אותם ימים. הנחה בסיסית שאין לה הוכחה ושמתייחסים אליה כמובנת מאליה. 2. ראה על כך בפֵרוט בפרקים הקודמים. 3. את מקצת מחדלי צה"ל במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה יש לייחס להלם מתמשך שלקתה בו מערכת הביטחון ושלָקוּ בו מפקדים מסוימים במלחמת יום הכיפורים. 4. אופיָני לתרבותה המיתולוגית והאנטי-אינטלקטואלית של ישראל היום, שאפילו אחרי 52 שנה, רבים טוענים שדוד אלעזר ניהל באופן מזהיר את המלחמה אחרי שפרצה, ומוסיפים שוועדת אגרנט, שהדיחה אותו מתפקיד הרמטכ"ל, גרמה לו עוול. מי שקרא את הפרקים הקודמים אינו יכול להתרשם שכך תִפקד רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים וגם לא רמטכ"ל "חַרְבות ברזל". 5. כפי שכוננו מפקדי הפלמ"ח – יגאל אלון, יצחק רבין, נחום שריג ושמואל ('מולה') כהן ואחרים – אחרי מלחמת העצמאות, וכפי שכוננו יצחק רבין ויאסר ערפאת בימי "הסכם אוסלו". 6. ראה לעיל ניתוח כיצד התחולל תהליך דומה במערכת הביטחון של גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה, וגרם לתבוסתה במלחמה. 7. הסכם רבין-ערפאת בספטמבר 1993, נבע גם כן מכאוס ומתהליך חִתחוּת במערכת הביטחון של ישראל. מי שמברך על הסכם זה – ולמעלה ממחצית תושבי ישראל ברכו עליו – יכול לראות בהסכם זה מקרה נוסף שבו חִתחות מערכת השפיע לטובה על תפקודה הכולל. ראה להלן. 8. אחרי שמונה לרמטכ"ל, בדצמבר 1953, ביצע דיין מהפכה בצה"ל – היחידה בכל תולדותיו – היא מהפכת יחידת 101 שגרמה ל"מאה-ואחדיזציה" של צה"ל (ראה ספרי, "ההיסטוריה של הצנחנים", כרך א׳ – "יחידה 101"). ניתן היה לצפות שכשר ביטחון, שמונה ערב מלחמת ששת הימים אחרי משבר פנימי ומורלי עמוק בישראל, הוא יחולל מהפכה נוספת בצה"ל. דיין אִכזב, והיה להבטחה גדולה שלא מומשה. את המחיר שילמו חיילי צה"ל ועם ישראל כולו, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות הבאות עד כתיבת שורות אלה. 9. ראה דברי אלוף-משנה בדימוס דני וולף-רהב להלן. 10. אביעזר גולן, "אלברט", 1980. 11. תוכניות-מגֵרה להֵעָרכות לקראת מתקפת אויב. ראה לעיל. 12. ביום א׳, 7 באוקטובר, אמור היה האלוף קלמן מגן להחליף את מנדלר כמפקד האוגדה בסיני, והאחרון אמור היה להחליף את אברהם אדן כמפקד גייסות השריון. אחת הסיבות לכוננות הלקויה בסיני היה התעסקותן של היחידות, ובייחוד מפקדיהן, בחגיגות פרֵדה ממנדלר. חגיגות כאלה, להחלפת תפקיד או לפרישה, הגוזלות הרבה זמן ומחשבה וממון מתקציב הביטחון, הן טקס כמעט מקודש בצה"ל עד עצם כתיבת שורות אלה. זה אחד מסממני הסתאבותו של צה"ל. 13. הכַּוָּנָה לערמות של חלקים. 14. אביעזר גולן, "אלברט", 1980. 15. ספרו הנ"ל של אברהם אדן; זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", 1974. 16. אורי דן, "ראש גשר", 1975. 17. אחרי המלחמה פורסם בשמו של גונן שהוא תכנן לצלוח באתר שבו בוצעה הצליחה בפועל – ליד מעוז "מצמד". פרסומים אלה היו ניסיון – האופייני לגונן ולשאר אלופי צה"ל – להצביע, לאחר מעשה, שברוב חוכמתם צפו את אשר קרה במלחמה. 18. ראה לעיל. 19. ראיון עם מנשה גור ב-18 באוקטובר 1978. 20. אתר יומן המלחמה של צה"ל.