יצאתי עכשיו מהבית של מוטי במיתר. הגעתי לשם מאזכרה של חבר לצוות שלי שנהרג לפני שנים. יוחנן הילברג מגוש-קטיף. הבן של מוטי סגן אורי גרליץ נהרג בתחילת השבוע בח'אן יונס. ילד מיוחד במינו שגדל למשפחה מיוחדת מאוד.
מוטי בן 52. פרופסור באוניברסיטה אבל ההיכרות שלנו היא מהמלחמה הזאת, אזור רפיח ליתר דיוק. הוא פיקד על כוחות הניוד של יחידת יהלום ואנחנו לקחנו חלק במשימות. מדינה מוזרה שבה נפגשים במקומות מוזרים.
מסביב למוטי הסתובבו חברים לחיים וגם החברים לצוות מהסדיר מיחידת 669. זר לא יבין את אחוות הלוחמים שלעולם לא נעלמת. את הטבעת הזאת של אזכרות של מי שנפל לפני שנים ארוכות ואת הכאב על מי שנפל עכשיו. זר לא יבין את הרוח שיש במי שמשרת את המדינה הזאת ולא משנה מאיפה הוא מגיע. הכל מתערבב לי, לנו. לכולם פה במדינה הזאת.
ביקרתי לצערי מספיק משפחות שכולות במלחמה הזאת. יותר מידי חברים וילדים של חברים. כל משפחה חוטפת את המכה הבלתי אנושית הזאת באופן שונה. מוטי מאלה שנותנים כוח למי שמגיע לשם. הוא גורם למי שנכנס להרים את הראש.
זו מציאות מטורפת - העובדה שאנשים בגילנו נלחמים בחזית, מילואימניקים, כי אין אחרים. העובדה שמוטי (בן קיבוץ נחל עוז) במקור ושירה אשתו שכלו עכשיו בן שנלחם בעזה. שמוטי נלחם מאות ימים שם במקביל להיותו פרופסור באוניברסיטה. מציאות מטורפת. שאח ואחות מאבדים את היקר להם. שרחוק מבית האבלים במיתר יש עולם שלם שכמנהגו נוהג.
מטורף שיש יותר מידי כאלה שהתרגלו. שכבר אנחנו לא עוצרים נשימה ונחנקים כל פעם מחדש. אני לא יכול להתרגל, לא לחשוב, לא להבין.
אסור שנוותר על המקום הזה. זו הדרישה מאיתנו. אסור שהמחיר המטורף הזה לא יוביל אותנו למקום טוב יותר, בטוח יותר. מקום שבו כל אחד אחראי שיהיה פה בטוח, שזה על כתפי כולם. ערבות הדדית. חובה שנפריח את השממה הערכית ונהייה ראויים.