זה קרה לנו באחד המגננים בעזה. לפנות בוקר עלה לעמדה חייל מילואים כדי להחליף חייל מילואים מגדוד אחר. החייל בעמדה, בן 24, העיף מבט והשתנק. מי שהחליף אותו זו המורה שלו למדעים מהחטיבה. חייל בגדוד שלי.
הוא לא רצה לרדת מהעמדה, לא היה לו נעים לתת למורה להיטחן עכשיו ארבע שעות. בסוף ירד עם חיוך ענק. זו לא שנת לימודים רגילה. זו שנת מלחמה. זו שנה רגישה. עוד שנה כזאת.
אלפי אבות לא מלווים את ילדיהם, אלפי אבות לא יחכו להם כשיחזרו ואלפים לא יהיו כדי לחגוג איתם את ראש השנה והחגים. כך מורים שלא מצליחים לפתוח את השנה כי הם ברצועה, בצפון או באיוש. שומרים בעמדה, עושים סיור, פשיטה או בחמ"ל.
כך מורות ששלחו ילדים בעצמן ועכשיו לבדן כשהבעל רחוק. בתוך זרם התלמידים הנרגשים יש יותר מידי כאלה שהפכו יתומים, ויש שאבא בשיקום כבר חודשים ארוכים. יש פה הכל בפתיחת שנת הלימודים, רק שגרה אין.
ומה אנחנו מבקשים? לוודא שהמלחמה מסתיימת כשהביטחון חזר והחטופים חזרו. שלעולם ילד במדינת ישראל לא ילך לישון כשהוא חושש מאויב שיגיע בלילה. בעוטף עזה, בגליל או בשומרון או בבקעה. שלא נאמין עוד לדברי הרהב והקונספציה. שהמחיר הכבד שהילדים משלמים הוא כדי שלהם יהיה טוב יותר, בטוח יותר.
שהעם המופלא הזה שסוחב על כתפיו את המדינה יזכה בהנהגה שהוא ראוי לה. לא בוואקום. בהצלחה לכל הילדים. תודה לכם מורים יקרים, אתם מופקדים על האוצר הכי גדול שיש פה.