ריצ'רד ניקסון היה אחד מנשיאיה העוצמתיים של ארצות הברית - כריזמטי ונבון, שעלה לגדולה לאחר מפלות רבות והפסדים כואבים. הוא שימש בתפקידים רמי מעלה במשך שנים רבות ונחשב לאחד המנהיגים הגדולים של תקופתו. בהנהגתו נפתח עידן חדש של יחסים בינלאומיים עבור ארצות הברית, לאחר שבנה וטיפח קשרים עם מדינות שאיש לא חלם עליהם במהלך המלחמה הקרה - סין וברית המועצות, לדוגמה.
אבל אליה וקוץ בה.
לנשיא ניקסון הייתה הפרעה. הוא התהלך יומם וליל בתחושת נרדפות. תמיד חשש שמישהו בממסד רודף אותו, מחפש לפגוע בו, נטפל אליו ומתכנן להפילו בדרכים כואבות ומסתוריות. ההפרעה הזו הפכה אותו לאחד הנשיאים הטרודים ביותר: נשיא שהשמיד זיכרונות של נשיאים קודמים, לרבות ג'ון קנדי שנרצח שנים ספורות לפני כניסתו לתפקיד; נשיא שניתק קשרים עם חבריו ובני משפחתו והתבודד במשך שעות לבל יתקרבו אליו מבקשי רעתו. אך בעיקר - הנשיא הראשון שניהל קמפיינים שליליים רחבי היקף וממומנים היטב נגד מתחריו הפוליטיים, תוך השקעה דלה יחסית בקמפיינים חיוביים על-אודות האג'נדה שלו.
שיא הפראנויה הניקסוניאנית היה הפרשה שהביאה למפלתו הגדולה - פרשת ווטרגייט. בפרשה נחשף כי הנשיא ניקסון שלח מטעמו אנשים לרגל אחרי יריביו, מבית ומחוץ לממשל האמריקני, והוביל קמפיין תודעתי להשחרת שמם כ"אויבים של האינטרס הציבורי".
לפרשת ווטרגייט היו חמישה שלבים. בשלב הראשון הוא רדף את התנועה שקראה לסיום המלחמה בווייטנאם וריגל אחרי מוביליה. הוא ידע שהמלחמה המדממת הזו מנוהלת באופן לא-אחראי ויש לסיימה במהרה - אך לא יכול היה לסבול את הקריאות של מתנגדיו הפוליטיים. בשלב השני החל לרדוף גופי תקשורת ולצותת להם ולצוותי הדוברות והממשל של הבית הלבן באמצעות מכשירי האזנה, בחשד שהדליפו מידע. בשלבים השלישי והרביעי - שהובילו להתפטרותו - נחשף כי ניקסון שלח צוותי ריגול והאזנה למטה המפלגה הדמוקרטית, ולאחר מכן ניהל קמפיינים אגרסיביים להשתקת הפרשות, העלמת ראיות והשפעה על צוותי החקירה והשיפוט. השלב האחרון היה המלחמה על הזיכרון ההיסטורי: לאחר שהתפטר, הקדיש ניקסון את שני העשורים האחרונים לחייו לטיהור שמו - בהצלחה מוגבלת ביותר.
קווי הדמיון בין ריצ'רד ניקסון לבנימין נתניהו מדהימים עד צמרמורת. מדובר בשני מנהיגים בעלי שיעור קומה עולמי, שהשפיעו על תהליכים בינלאומיים חשובים ביותר. אך מדובר גם בשני מנהיגים שהתקיימו על אדי הקיטוב הפוליטי והכניסו את אומתם לעידן חדש של קיטוב, שנאה ורדיפת יריביהם הפוליטיים.
בספרו "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי" מראה הסופר ד"ר ברוך לשם כי אחת הדרכים שבהן הגיע נתניהו למרכז הבמה הציבורית בישראל הייתה באמצעות מופעיו הטלוויזיוניים והעצמת הקיטוב הפוליטי תוך השתלחות ביריביו. הקמפיינים השליליים והמפלגים, הספינים, הפצת הפייק ניוז, השפלתם של אנשי צמרת בצבא, במערכת המשפט ובתקשורת - כל אלו ייזכרו לעד כ"שיטת נתניהו". הרדיפה של גורמי המחאה, ההשתלחות בתקשורת ובבתי המשפט, הפצת השקרים על מפלגות האופוזיציה, טיוח מחדלי הממשלה - את כל אלו כאילו ירש נתניהו מניקסון עצמו.
מה אם כן הביא את ניקסון להגיש את התפטרותו?
בהובלת בארי גולדוואטר, ותיק המפלגה הרפובליקנית, התאחדו עשרות חברי סנאט רפובליקנים ב-8 באוגוסט 1974 והבהירו לנשיאם כי איבד את אמונם בו. ב-9 באוגוסט התפטר ניקסון. שנים לאחר מכן יאמר גולדוואטר כי מה שהניע אותו למהלך הזה היה "יותר מדי שקרים, יותר מדי פשעים".
חברי מפלגתו הביטו בשיסוי וברדיפה שניקסון ניהל נגד כל גורם שהעז לפקפק בו ולאתגר אותו - והם לא היססו להתייצב נגדו ולשים קץ לפיאסקו הזה. התעשתותם והתייצבותם לצד האינטרס של המדינה דחקו את רגלי המנהיג שהעדיף אינטרסים אישיים ומפלגתיים.
מדינת ישראל היא מדינה עם שלטון פרלמנטרי דמוקרטי. הרוב בכנסת מצביע בעד הקמת ממשלה ורק הוא יכול להפילה. האופוזיציה יכולה לצעוק ולזעוק אך אין בידיה שום כלי פורמלי להחלפת ראש הממשלה. התקווה היחידה של מדינת ישראל - ספוגת המהלומות, המשוסעת והמקוטבת - היא התעשתותם של חברי הקואליציה.
עמידה זקופה וקריאה ברורה של חברי הקואליציה: נתניהו, נכשלת. שים את המפתחות ולך. זה גדול עליך - ורק אלו ישימו קץ לקדנציה המדממת הזו, רוויית האסונות, הפיגועים והמחדלים.