על ביקורו של מפקד אוגדה 162, האלוף אברהם אדן, במפקדת חטיבתו של גבי עמיר סיפר הסמח"ט ששון שילה: "בבוקר הגיע בּרֶן עם 'וָּגוֹנִיר'¹ הגנרלים שלו - נקי, עם משקפי שמש על החגורה, עם אוזניות מהאימונים תלויות בצִדו כמו בתרגיל בצאלים. הוא עלה על הנגמ"ש של גבי. שוחחנו על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה. אחרי ששמע אותנו, אמר ברן: ׳בואו נניע את הנגמ"ש וניסע לקנטרה. נראה מה קורה שם׳. אמרתי: ׳איך תיכנס לקנטרה? נמצאת שם חטיבה מצרית!׳. הוא ביטל את דבָרַי. אמר ׳בסדר׳ ופקד להניע את הנגמ"ש. ציפיתי שגבי עמיר יאמר לו: ׳ברן, אתה שיכור. אתה יודע מה קורה שם?!׳. גבי שתק והתארגן לנסיעה. גלשתי מן הנגמ"ש וחזרתי לטנק שלי. למזלם של ברן ועמיר, קיבל ברן הוראה בקשר מגורודיש ונסע לבלוזה".²

שרון כתב בספרו, כי כשהגיע בבוקר יום א' למִפקדת אוגדת סיני בביר-גפגפה (רפידים) – איש לא היה יכול לומר מה המצב בגִזרת התעלה, ומהו המאמץ העיקרי של האויב. ללא נתונים אלה אי-אפשר היה לתכנן התקפת-נגד. לפי אורי דן, ביקש שרון לברר פרטים אלה אצל גונן, באמצעות הטלפון. גונן לא היה יכול לומר דברים שלא ידע, ולשרון הוא לא היה יכול "למכור לוקשים". תת-אלוף אברהם (אברשה) טמיר,³ שהיה בחפ"ק של שרון, אִבחֵן בשעה תשע בבוקר את התמוטטות הפיקוד של חזית הדרום, והבין את סכנותיה. הוא יעץ לשרון: "תזמין את דיין או את הרמטכ"ל להִתיַעֲצוּת מפקדים". שרון השיב: "אני מרגיש לא נוח להזמין אותם". טמיר: "אתה הרי אלוף. את החשבונות תעשה אחרי המלחמה". שרון התקשר בטלפון למטכ"ל בתל אביב ואמר לסגן הרמטכ"ל, ישראל טל: "לפי מה שאני מבין, המצרים חצו את התעלה. הם מחזיקים לאורך כל הקו כוחות רגליים. ייתכן שמאוחר יותר יעבירו יחידות ממוכנות.⁴ לכן אני מציע שתציע לשר, שעלינו לחדור ולמוטט אותם במהירות, אחרת נצטרך לתקוף אותם חזיתית". לאנשי החפ"ק שלו אמר שרון: "יש נקודות לאורך התעלה שאינך זז מהן בשום פנים ואופן. אותם מקומות שבהם ברצונך לצלוח עם כוחותיך". על-פי ידיעות ברדיו, שמסרו על פעילות בינלאומית להפסקת-אש במזרח התיכון, העריך טמיר ברפידים שמתחילה התערבות בינלאומית במלחמה, ונותרו לשרון רק 48 שעות לבצע את התוכנית שלו. אם התוכנית לא תאושר, "בעוד 48 שעות תיגמר המלחמה בלי צליחה".^‬5 בקריה בתל אביב עסקו הרמטכ"ל דוד אלעזר ויועציו באותה סוגיה. לדעתם, הייתה סכנה להפסקת-אש, ועל צה"ל להשיג השג קרקעי לפני שהפסקת-האש תִּכָּפֶה על שני הצדדים. אלעזר ואנשי המטה הכללי לא הבינו כי המצרים כבר השיגו את מטרת המלחמה שלהם בכך שצלחו את תעלת סואץ, תפסו שטחים נרחבים והשמידו אוגדה ישראלית. העסיק אותם יותר הביזיון האישי שייגרם להם אם תִּכָּפֶה על ישראל הפסקת-אש באותו שלב, מאשר איך לתפקד בקו הדם בצורה היעילה ביותר. בשעה 09.21 אמר גונן לאלעזר בטלפון, ש"אריק הגיע בכוחות קטנים. בינתיים הוא יתפוס את הקו, עשרים קילומטרים ממזרח לתעלה. כאשר יהיו לי יותר כוחות הוא יזוז מערבה. באשר לשלב הבא, כמו שדיברנו אתמול".⁶ בשעה 09.15 דֻּוַּח למטכ"ל, שהמצרים חידשו את תנופת מתקפתם לכל אורך הגזרה הדרומית והקימו שם שלושה גשרים. הם מעבירים על הגשרים האלה טנקים רבים. אחרי חמש דקות הודיע גונן לאלעזר על נפילת מעוזים אחדים בידי המצרים ועל הקושי לחלץ אנשים ממעוזים מכותרים. ב-09.51 חזר גונן והודיע לאלעזר שהמצב הולך ומחמיר, וביקש, זו הפעם השלישית באותו בוקר, סיוע אֲוִירי, כדי להרוס את הגשרים ולהפסיק את זרימת האויב. רק עכשיו הורה אלעזר לחיל האויר לפעול נגד טורי השריון של המצרים ונגד גשריהם שעל התעלה. בשעה 09.50 שוב התקשר שרון לטל, ואמר: "טליק, תשמע. המקום היחידי שיכולים לבצע פעולה זה בקנטרה, אצל אלברט. לדעתי, ניתן לבצע תקיפה מצפון לדרום, למשל.⁷ הייתי הולך לזה עם הכוח שלי ושל ברן. אני יכול רק לייעץ לכם. אני מפקד אוגדה, לא אלוף הפיקוד. אני מכיר את השטח ואולי כדאי שמישהו מכם יבוא. התקשרתי רק כדי להדגיש את החיוניות שבהתקפה, ואת הגזרה שבה צריכה להיות ההתקפה, לדעתי".

ב-10.00 התקשר שרון למפקדתו של גונן, והשאיר לו את ההודעה הבאה: "יש לי רק שאלה אחת. הצעה אחת. תורידו את חיל האויר עליהם עכשיו. ותמסור לאלוף שברגע שיגיעו הכוחות שלנו צריך לתקוף מצפון לדרום. אנו נגיע בערב ונתקוף מיד. אני חוזר על מה שאמרתי לאלוף בבוקר: המקום היחידי הוא קנטרה.⁸ מתי יהיו לברן טנקים? רק לקראת ערב? לא לוותר. להוציא את המצרים משיווּי-משקלם". לאנשי מטהו אמר אחרי השיחה הזאת: "צריך להיות מוכנים הלילה למשימה ראשונה. כשיגיעו הטנקים צריך לתדלק ולהיות מוכנים לתקוף מצפון לדרום. אני לא הייתי מפצל כוחות. הייתי תוקף במקום אחד ופונה לתקוף במקום שני". אחרי זמן קצר השאיר שרון הודעה לגונן: "אני מאמין בהתקפה לילית: לדרוס, למחוץ ולרמוס אותם".⁹

באותה שעה עצמה דִּוַּח אלעזר לממשלה כי המצב בחזית המצרית הוטב עקב מכה אֲוִירית על שדות תעופה אֲוִיריים במצרים. הוא הורה לגונן לייצב קו הגנה שני. גלילי, שלא עיכל את ממדי הקריסה, חשש כי מועצת הביטחון תורֶה על הפסקת אש. הוא שאל מה הזמן שיידרש כדי לעקור את האויב מן המאחזים שכבש. אלעזר השיב: "אני באופטימיות שהלילה יתהפך המצב, ונצטרך עוד שלושה-ארבעה ימים... המצרים השיגו הֶשֵׂגים מסוימים, אך נראה שהתעייפו והתקדמותם נבלמה". לימים הודה אלעזר ששיקר לחברי הממשלה "כדי ליצור רושם בקרב השרים שהמצב פחות חמור מכפי שהוא באותה שעת בוקר".¹⁰ ב-11.00 שב אלעזר ללשכתו ושמע מסגנו ישראל טל ש"כל המוצבים לאורך קו בר-לב מכותרים. המצרים השתלטו על רצועה אשר במספר מקומות מגיעה עד לששה-עשר ק"מ מזרחה לתעלה". אלעזר לא העביר מידע זה לממשלה. ב-11.45 דִּוַּח טל לאלעזר, בשם גונן, כי טנקים מצריים נמצאים באזור מעברי ההרים בסיני.

בשעה 13.00 דִּוַּח שרון לגונן במכשיר הקשר: "יש לנו ברפידים כמאתיים טנקים. אני מעריך שתוך שלוש שעות יהיו לי עוד שמונים טנקים. אני כבר זז (לטסה). מציע כמה שרק ניתן להחזיק מעמד ולקחת את הכוח במלואו ולתקוף עם חשֵכה. גונן: "אין לנו הרבה סיכויים לקבל סיוע אֲוִירי והמצב הוא שנצטרך להתייצב על ציר הרוחב. תהיה מוכן: א. התקפת-נגד דרומה; ב. התקפת-נגד לצפון-מערב; צליחה על-יד ׳מצמד׳ עם הציוד, לפי התוכנית האוריגינלית".¹¹ מיד אחרי שהניח גונן את השפופרת, התקשר אליו אלעזר בטלפון וביקש דיווּח על המצב. גונן השיב שהוא מתכנן לשרון: "א. התקפת-נגד מטסה דרך ציר ׳עכביש׳ דרומה; ב. על אותו ציר צפונה; ג. אם תהיה בריחה של המצרים ואם נוכל לקבל חיל אויר – לתקיפה מעֵבר לתעלה". ב-13.45 אמר שרון לאלעזר בטלפון: "לא נוכל למוטט את החי"ר המצרי בלי מאחז מעבר לתעלה". בדיון בקריה בתל אביב, הביע עוזרו של אלעזר, אלוף רחבעם זאבי, את חששו משרון.¹² אלעזר סיפר כי שרון ניסה לגרור אותו להתקפה. הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין, צידד בעמדת שרון ואמר שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אלעזר סיכם סתמית, שישלח את צה"ל להתקפה בשלבים מאוחרים יותר. הוא לא הסביר לסובבים אותו ואף לא לעצמו, מדוע הוא גורס כי יום א' בלילה, כפי שיעץ שרון, הוא זמן מוקדם מדי להתקפה, ואילו יום ב׳ בבוקר, כפי שהוא שקל להחליט (או כבר החליט) – עדיף.¹³ מן היום השני למלחמה התנהג אלעזר בהססנות. הוא התקשה לשלוט בפקודיו ולכפות עליהם את רצונו, והוא פיתח איבה הולכת וגדלה כלפי שרון, בצד הסתייגותו משר הביטחון, משה דיין, הסתייגות שהתחילה הרבה לפני פרוץ המלחמה. שר הביטחון לא היה מאושר ממינויו של אלעזר לרמטכ"ל, ואלעזר לא היה מאושר מזה שדיין לא היה מאושר. גולדה, גלילי ואלון רצו באלעזר בגלל נאמנותו האישית והפוליטית אליהם ויכולתו לעמוד בראש הזרוע האידאולוגית. בגלל סיבה זאת עצמה, לא רצה דיין באלעזר. קוד ההתנהגות של אלעזר היה נאמנות, ולא היה לו קוד אחר. בגלל קוד זה היה עליו להיות בלתי-נאמן לדיין, ואי-נאמנות זאת לא הייתה מבוססת על אחריות או על ביקורתיות – שהרי אלעזר לא היה אביר ולא היה אינטלקטואל – אלא על תככים במחתרת כפי שהיה מקובל בפלמ"ח מאז הוקם ב-1941 ועד שבן-גוריון פֵּרַק אותו לקראת סוף מלחמת העצמאות. הסובבים את אלעזר, אנשי הפלמ"ח לשעבר¹⁴ ואנשי השריון, לִבּוּ את איבתו של אלעזר לשרון, אם מהיותם נאמנים ותככנים גם הם, ואם מדבֵקותם בתפיסה של פֶטישיזם של המנוע.¹⁵ רק סגנו של אלעזר, ישראל טל, לא היה שותף לאורגיה האנטי-שרונית. אבל לטל הייתה השפעה מוגבלת מאוד על הרמטכ"ל כי לפני פרוץ המלחמה פרץ סכסוך חריף ביניהם והם לא דִבּרו ביניהם עד תחילת האש. התִפקוד הזה של אנשי הפיקוד העליון מבסס את התזה המרכזית של ספר זה הגורסת כי מאז מלחמת ההתשה הייתה מערכת הביטחון של ישראל בתהליך של התפוררות, ומרגע פרוץ המלחמה היא נכנסה למצב של חִתחוּת.

אלעזר, איש פיקוד הצפון, לא מילא שום תפקיד בסיני מאז מונה לאלוף ב-1961, גם לא כשהיה ראש אג"ם. הוא לא ניסה לתקן את המְּעֻוָּת ולא למד ביסודיות את בעיות חזית סיני אחרי שֶמונה לרמטכ"ל, משום שהעריך שלא תהיה מלחמה. הוא לא הכיר מקרוב את חזית התעלה. הרמטכ"ל התקשה להודות בפני עצמו ובפני אחרים, בתחילת המלחמה, שהוא לא מבין מה מתרחש בחזית העיקרית של המלחמה.¹⁶ לאור זאת יכול היה אלעזר, אולי, להיות ראש מטה כללי של צבא מיליציוני בתקופת רגיעה, אך לא היה מסוגל להיות מצביא המלחמה.¹⁷ הוא היה יכול, אולי, לטפל בתֵאום מחלקת ההדרכה ואגף האפסנאות, אך לא היה בכוחו לגבש את הרעיונות המבצעיים, העשויים להוביל את צה"ל לניצחון, בּוַדַּאי לא בחזית הדרום. הוא היה יכול לנהל דיונים, ליַצֵּג את הצבא בפיקוד העליון ולהכריע בין דעות שונות (וגם זאת בערבון מוגבל), אך לא עלה בידו להיות המנהיג הצבאי, מנהיג שהמפקדים מקבלים את דעתו והולכים אחריו באש ובמים. במקום לעורר במפקדים דחף פנימי להצטיין ולבצע את משימותיהם, הוא עורר בהם ספֵקות וחששות שמא הם הפראיירים שלו, ההולכים למות בקרב יחד עם פקודיהם בגלל הכסיל החביב היושב שם למעלה. והיה עוד ענין "קטן" שהפריע לאלעזר לתפקד בתחילת המלחמה: דלקת שיניים מסובכת וחריפה מתחת לסתימת שורש. בהתחלה טיפל בו רופא שיניים צבאי ומצבו הוחמר. רק אחרי ימים אחדים הוא עבר לטיפולו של רופא בכיר בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומצבו הוקל. בימים הראשונים היו לרמטכ"ל כאבי שיניים ולסת חריפים מאוד. הוא נטל תרופות הרגעה חזקות והיה לעִתים מסומם במקצת. את הסוד הזה ידעו רק מעטים והם נצרו את לשונם לא רק בזמן המלחמה אלא גם אחרי חמישים ושתיים שנים.¹⁸ הנה כי כן, לא רק שכישוריו היו דלים אלא גם אִתרע מזלו והוא לא היה מסוגל למצות את מלוא יכולתו. ההוכחה שאלעזר לא הבין את המתרחש בחזית באה לידי ביטוי בדבריו בקד"ם (קבוצת דיון מיוחד) רמטכ"ל, במוצאי יום הכיפורים: "אם הבלימה תהיה טובה, נראה כמתאים הרעיון האופרטיבי של תוכנית 'צפניה',¹⁹ ואם אפשר, גם תוכנית 'בן חיל'.²⁰ הצליחה הגדולה²¹ היא בעדיפות אחרונה. אם יהיו לאויב הֶשֵגים יהיה צורך ב-8 באוקטובר – דבר שאין עליו תיק אופרטיבי – לתקוף באמצעות 700 טנקים הצפויים להיות בפיקוד, את מאחזי האויב בגדה המזרחית של התעלה".²² מי שאכן היה המנהיג, שאת דעתו קיבלו בחזית הדרום, היה אריאל שרון. אלעזר נפגע מכך ששרון מכיר היטב את כל פרטי החזית ואת בעיותיה, מהיותו אלוף הפיקוד עד לחודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, ומהיותו איש שטח ואיש מודיעין קרבי באופיו ובניסיונו.²³ הביטחון העצמי ונחישותו של שרון עִרערו את הרמטכ"ל, וּכְאֵבוֹ הפנימי של אלעזר גבר עליו, כשנוכח בכוחה של הכריזמה של שרון ובהערצה שגילו כלפיו גם הגּיָסוֹת, וגם שר הביטחון, משה דיין, בעוד הוא עצמו, אלעזר, זכה רק לרחמים, כמי שכוח מנהיגותו מתפורר. מפרוץ המלחמה היה אלעזר המפסידן שלא הודח. ואמנם, לשיקול דעתו לא היה ערך רב בעיני מפקדים מזרוע האבירים, כרפאל איתן בצפון, ואריאל שרון בדרום. הרצון הכפייתי של אלעזר להשתחרר מהדומיננטיות של שרון בחזית הדרום הוביל אותו לסדרה של מִשגים חמורים, שתוצאותיהם היו בלתי-הפיכות. המשגה הקטסטרופלי הראשון, ואחד החמורים בכל המלחמה, נעשה על-ידו ב-7 באוקטובר. ב-14.30 חזר משה דיין מסיני והגיע למוצב הפיקוד העליון. בסיני הוא הציע לגונן לשקול נסיגה עמוקה מקו החזית, וחזר על הצעתו בתל אביב. דיין העריך כי ייצוב קו אחורי חדש הוא המעשה הנכון לעשותו מבחינה צבאית.²⁴ אלעזר וגונן ראו בכך אות קין ועדות בל-תימחה לכישלונם הצבאי. הם התייחסו לכל עמדה של צה"ל כפי שיוסף טרומפלדור התייחס ליישובי הגליל העליון בתחילת שנות העשרים. נוצרה קואליציה בין אלעזר וגונן לסכל את עצת דיין. כיוָן ששניהם היו מנותקים מהמציאות ולא הבינו את המתרחש בחזית ולא הכירו את הכוחות שעמדו לרשותם, בחרו שניהם, בלי שיקול-דעת מספיק, לסכל את עצת שר הביטחון על-ידי ייזום התקפת-נגד ובכך נגררו דווקא אחרי שרון.²⁵ את שרון עצמו הם חשבו לנטרל על-ידי הטלת ההתקפה על אוגדה אחת בלבד, זו שבפיקודו של אברהם אדן (ראה להלן). כך הניעה את צה"ל דינמיקה פנימית, שהושפעה מקואליציות ומיחסים אישיים מעורערים בין חברי הפיקוד העליון והמפקדים הבכירים, והביאה אותו להתקפה שלא היה מסוגל לבצע.²⁶ בשעה 15.31 דִּוַּח גונן לאלעזר בטלפון, שבלילה הוא מתכנן לשלוח את שרון למוטט את הארמיה השלישית, בגזרה הדרומית של התעלה. באותו זמן תצלח אוגדת אדן את התעלה בגזרה הצפונית, ותכבוש את פורט פואד ואת פורט סעיד. אלעזר לא "קנה" את התוכנית: "להכניס את אריק לקרב לילה מול כמאתיים טנקים עם הרבה ארטילריה. נניח שהולך טוב ויש לנו אבדות. הבוקר מוצא אותנו בערבוביה, ואז אריק מאבד את כוחו תוך יומיים". בדברים אלה רמז אלעזר לגונן שאם הוא רוצה לקבל גיבוי של הרמטכ"ל ושל חבורתו, עליו להתרחק משרון. גונן נרמז. הוא לא הביע התנגדות לשלוח את אוגדת אדן למבצע צליחה לפי תוכנית "צפניה". מסתבר שגם הרמטכ"ל וגם אלוף פיקוד הדרום לא ידעו את מה שידעו, לפי עדותם, אנשי חיל ההנדסה של צה"ל, שבאותו לילה לא היה לצה"ל ציוד שבעזרתו יכלו יחידות שריון לצלוח את התעלה מערבה. צליחה על גשרים מצריים הייתה רֵאָלית עוד פחות.

רק במלחמת העצמאות תפקד הפיקוד העליון הישראלי כהלכה ומיצה את הפוטנציאל הצבאי העלוב שעמד לרשותו עד תום, כי עמדו בראשו שני אישים ללא כל הכשרה וניסיון צבאי: ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, וממלא-מקום הרמטכ"ל, יִגָּאֵל ידין. שניהם היו גם מנהיגים וגם אינטלקטואלים, שילוב נדיר מאוד בהיסטוריה הצבאית בכלל. שניים ששילבו את התכונות האלה היו פרידריך השני, "הגדול", מלך פרוסיה במאה ה-18 ונַפּולֵיאון בּוֹנַפַּרְטֶה קיסר צרפת במאה ה-19.²⁷ לנפוליאון לא היו יורשים בצרפת. בפרוסיה-גרמניה שבה פרח האינטלקטואליזם הצבאי היו יורשים מוצלחים במחצית השנייה של המאה ה-19: הקנצלר אוטו פון ביסמַרק והרמטכ"ל פילדמרשל קרל פון מוֹלטקֶה, אך יורשיהם במאה העשרים המיטו אסונות על גרמניה. כך היה גם אצלנו: לבן-גוריון וליגאל ידין לא היו יורשים והמטות הכלליים של כל מלחמות ישראל תִפקדו גרוע. למרבה הפרדוכּס, מקבלי ההחלטות כמעט לא תפקדו במלחמת ששת הימים ולכן הם לא הפריעו להגיע לניצחון הגדול ביותר של ישראל במלחמותיה. במלחמות יום הכיפורים ו"חַרְבות ברזל" והם המיטו אסונות. הלקח: הממשלות והמטכ"לים לא יושיעו אותנו בגלל רמתם הנמוכה בתחום הנדון ואינטרס השרידות שלהם. הציבור יכול להושיע אם האליטות האינטלקטואליות שלנו, בעיקר בתחום האקדמי והתקשורתי, יתעמקו ויבינו סוף כל סוף את הֲוָיַת הצבא והמלחמה. _________________ בשבוע הבא: דְּרוּשָׁה רֵפוֹרְמָה וְהִיא לֹא תִּתְבַּצֵּעַ אריאל שרון לא הובא לתכנון החשוב ביותר במלחמה בחזית הדרומית; תנאים גרועים לדיון גורלי; דיון על תוכניתו של שרון מבלי שהוא היה נוכֵח; יצחק רבין ממלא תפקיד של "דחליל מדקלֵם"; רמטכ"לים אינם מבינים את המציאות; חיונית רפורמה יסודית בכל תחומי מערכת הביטחון של ישראל.

1. "וָּגוֹנִיר" (Jeep Wagoneer) הוא רכב שטח המוגדר SUV. שימש בצה"ל מאמצע שנות ה-60 עד ה-80 של המאה ה-20 כרכב לקצינים בכירים בתפקיד של מפקדי אוגדות. 2. רֵאיון עם ששון שילה. 3. לימים, אלוף, ראש אגף תכנון במטכ"ל, ואחרי שהשתחרר מצה"ל היה מנכ"ל משרד החוץ. 4. עד לאותו זמן העבירו המצרים כמות גדולה של טנקים וכלי-רכב לגדה המזרחית של התעלה. ראה לעיל. 5. שיחות עם אריאל שרון עם אברהם טמיר. 6. כלומר, נצלח את התעלה לפי תוכנית "צפניה" ו/או "בן-חיל". (ארכיון המחבר, מסמכי גונן). 7. זאת תוכנית ההכרעה של צה"ל, שנכשלה למחרת. הוחלט עליה רשמית, באותו ערב באום-חשיבה, בדיון של המפקדים הבכירים של צה"ל בסיני, עם הרמטכ"ל, מבלי לשתף את שרון בדיון, ומבלי להעניק לו תפקיד התקפי במהלך ההכרעה הזה. ראה להלן. 8. שרון הציע לתקוף בגזרה הצפונית כי שם היה, לדעתו, גשר-גלילים מוכן לצליחה זו. הוכחה נוספת לביסוס הטענה כי צה"ל התאים את התוכניות המבצעיות לאמצעים שלא היו בנמצא, ואותם שהיו מיקם, לפי שיקולים לא עִניָניים, במקומות לא מתאימים, גם לאחר שהשתנו הנסיבות בזמן שבין ההחלטה למקם גשר-גלילים בבלוזה ועד היום השני למלחמה. 9. אורי דן, "ראש גשר", 1975. 10. אריה בראון. 11. גונן היה נעול על דִקלום (תוכנית-מגֵרה) וביקש ליישׂם אותו בלי קשר לפקודות ולתוכניות האחרות שאושרו לו, גם אם אלה היו שונות לחלוטין (ראה להלן). זאת ההכשרה שאנשי צבא מקבלים: להיות אנשי טכניקה קבועה, ולא אנשי טקטיקה, על-פי הנסיבות הקונקרטיות. רוב מפקדי צה"ל נהגו כך. 12. לזאבי היה חשבון ארוך עם שרון מאז פנה האחרון ישירות לבן-גוריון וסיכל את כַּוָּנַת משה דיין למַנות את זאבי למפקד הצנחנים. לאור ביצועיהם של השניים כמפקדים, לפני הפנייה ולאחריה, תרם שרון במהלכו זה את אחת מתרומותיו הגדולות ביותר לביטחון ישראל. זאבי ראה בכך הכשלה אישית והפרת משמעת (ראה ספרי: "ההיסטוריה של הצנחנים" א׳ – "יחידה 101"). 13. זאת דוגמה להֶעדר תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שוויון בצמרת של המערכת ההיררכית הצבאית. זאבי, ידין ואחרים היו, באֵרוע הנדון, קהל המאזינים להרהורי-הכרס של הרמטכ"ל, ולא צֶוֶת מוחות, שכל אחד מחבריו הוא בעל הבנה עמוקה בהֲוָיַת הצבא והמלחמה, בעל מידע רב, עמדה עצמאית, ונכונות להֵאבק מילולית בכל אחד מהנוכחים, לרבות ברמטכ"ל, על עמדותיו. 14. הזרוע האידאולוגית של הנהגת היישוב. ראה לעיל. 15. ראה לעיל. 16. חנוך ברטוב כתב על כך, ששמונה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-13 באוקטובר, בדיון בחמ"ל בטסה, "מגלה דדו את לבו: את חזית הצפון מכיר הוא כאת כף ידו, יודע בדיוק באיזה מקום ובאֵילו תנאים קרקעיים ערוך ופועל כל כוח. את הקרב בדרום, כנגד זה, מתקשה הוא לקרוא בישיבתו במוצב הפיקוד העליון – והתמונה של הֵעָרכות החטיבות המצטיירת לעיניו אינה בהירה כל-צורכה". ("דדו"). 17. כפי שהרצי הלוי לא היה מסוגל להיות מצביא מלחמת "חַרְבות ברזל" אחרי הטבח ב"עוטף עזה" ב-7 באוקטובר 2023. גולדה מאיר ומשה דיין טעו כשלא הדיחו את אלעזר בפרוץ המלחמה ולא מינו במקומו את אריאל שרון. בדומה לכך טעו בנימין נתניהו ויואב גלנט אחרי חמישים שנה. ההבדל היה שב-2023 לא עמד לרשות מקבלי ההחלטות מועד מתאים כי בחמישים השנים בין שתי המלחמות המטכ"ל הסתאב. 18. מידע שקיבלתי אחרי שנים מן הרופא הבכיר, פרופ' לרפואת שיניים בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. יצא כך שבהיות שנינו סטודנטים באותה אוניברסיטה בתחילת שנות השִשים של המאה העשרים הוא טיפל בשִנַּי כסטודנט מתקדם כדי לצבור ניסיון במקצוע, וכך התיידדנו. 19. תכנון מבצע לצליחת תעלת סואץ באזור העיר קנטרה מיד בפרוץ מלחמה. 20. המשך מבצע "צפניה" לכיבוש פורט סעיד. 21. מבצע "חתול מדבר" להגיע לקהיר. 22. שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 318. 23. במלחמת העצמאות היה שרון קצין מודיעין וסיירים של גדוד 32 בחטיבת "אלכסנדרוני", אחרי שנפצע, כמפקד מחלקה, בקרב לטרון. מיד אחרי המלחמה הוא פיקד על סיירת "גולני". הוא לא עבר מעולם קורס קצינים, אך סיים, מיד אחרי המלחמה, קורס קציני מודיעין והיה קמ"ן של פיקוד המרכז ושל פיקוד הצפון, בתחילת שנות החמישים, עוד לפני שהקים את יחידה 101 ב-1953 ופיקד כמג"ד 890 של הצנחנים על כל פעולות התגמול שבין 1954–1956. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על הקרב המוצלח ביותר באום כתף, בסיני. 24. גם פון רוּנדשטֶט הציע להיטלר לסגת מצרפת עוד ב-1943, כדי לקצר את הקווים ולהגן טוב יותר על גרמניה בעזרת הכוחות המעטים והמתמעטים שעמדו אז לרשותה. גם הצבא האדום נסוג מפני הצבא הגרמני בשיטת "האדמה החרוכה", לפני שעלה בידו להשמידו. נסיגה משטחים לא חיוניים הוא אחד המאפיינים של אסטרטגיה נבונה. אין בכך, אוטומטית, אות למשבר נפשי או אות-קין על מצחו של המפקד היוזם אותה. 25. בהנחה שאלעזר היה מודע לכך, לפחות חלקית, הרי ודאי שתסכולו ואיבתו לשרון גברו. 26. לפי התֵאוֹריה שפיתחתי ב"תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות", אלעזר וגונן היו אויביה העיקריים של ישראל, באותו שלב, ולא המפקדים הבכירים של צבאות מצרים וסוריה. 27. בספרי הנ"ל, אני דן בהרחבה בנושא זה.