הדיון הציבורי על עתידה של גלי צה"ל חוזר ועולה כל כמה שנים, ובכל פעם הוא מלווה בשאלות תקציביות ובטענות על הצורך לצמצם כפילויות במדיה הישראלית. קל לחשוב שבתקופה שבה יש רדיו אזורי חזק, שידור ציבורי מצוין ותחנות פרטיות מצליחות, אין צורך בתחנת רדיו צבאית. אבל זו טעות. מי שמבין את הערך המוסף של התחנה יודע שוויתור על גלי צה"ל פירושו ויתור על משהו שהוא הרבה מעבר לעוד ערוץ שידור. גלי צה"ל היא הרבה יותר מתחנה צבאית. היא מוסד תרבותי, חברתי וחינוכי. החיילים והחיילות הצעירים שמרכיבים אותה מביאים רעננות, סקרנות ותעוזה לשידור. הם לא מתוכנתים מראש, אלא לומדים תוך כדי תנועה - והתוצאה היא עיתונות אותנטית, ישירה ולא מתפשרת. הדור הזה של שדרנים צעירים הופך ברבות השנים לעיתונאים המובילים במדינה. אפשר לראות את הבוגרים של התחנה כמעט בכל כלי תקשורת מרכזי בישראל. מעבר להכשרה המקצועית, גלי צה"ל נותנת ביטוי לשטח - לחיילים, למפקדים, למשפחות, לאירועים שמתרחשים בפריפריה ולא רק במרכזי הערים הגדולות. היא מביאה את הצליל של המציאות הישראלית כפי שהיא נחווית על-ידי מי שנמצאים בלב העשייה הביטחונית והחברתית. במובן הזה, היא גשר ייחודי בין צה"ל לבין החברה האזרחית, בין קולות השטח לבין המאזינים בבית. מי שבוחן את המשוואה של עלות מול תועלת מגלה שמדובר באחת ההשקעות המשתלמות ביותר שיש. ההוצאה על התחנה מתגמדת מול התרומה שלה: הכשרת אנשי תקשורת מצוינים, שידור בלתי תלוי מהשטח, גשר חי בין צבא לחברה, וחיזוק תחושת השייכות של הציבור. וכשצריך הסברה - גלי צה"ל מוכיחה שהיא יודעת לתת מענה אמין, מהיר ומשפיע. היא מצליחה לחזק את אמון הציבור וגם להראות את פניה האמיתיות של ישראל כלפי חוץ. כמי שמנהל את משרד יחסי הציבור הגדול בצפון, אני רגיל לחשוב במונחים של עלות מול תועלת. בעולמות שבהם כל שקל חייב לייצר ערך, גלי צה"ל היא דוגמה נדירה למהלך שמחזיר את ההשקעה שלו פי כמה וכמה. לא רק ברייטינג ולא רק בהשפעה ציבורית, אלא בעיקר בבניית דור חדש של אנשי תקשורת מקצועיים ובשמירה על קשר חי עם הציבור. לכן, המסקנה ברורה: בלי גלי צה"ל התקשורת הישראלית תהיה ענייה יותר, מנותקת יותר ומגוונת פחות. אם חשוב לנו לשמר קול אותנטי, להכשיר את דור העתיד של התקשורת, ולהעניק ביטוי אמיתי לשטח - אסור לנו לוותר על גלי צה"ל.