לא יעלה על הדעת שראש ממשלה יורה על פעולה צבאית, בניגוד לעמדתה הנחרצת והמנומקת של הצמרת הביטחונית כולה. את ההפצצה ההיא בדוחה כבר לא ניתן היה למנוע; הנזק נעשה. אך את הנזק הבא, ההרסני פי כמה, הממשמש ובא - חובה עלינו למנוע.
אזהרת הרמטכ"ל, כי כניסה קרקעית לעזה כיום היא כניסה אל "מלכודת מוות", חייבת להרעיד את אמות הסיפים. היא צריכה להוציא את כולנו, הציבור, לרחובות - מיד, ולזעקת מחאה וזעם שכמוה לא נראתה כאן. לזעוק עד צרידות: לא נכנסים למלכודת המוות!
צריכות לזעוק המשפחות שעדיין לא שכְלו את יקיריהן, העלולים ליפול כמעט בוודאות אם וכאשר ייכנסו הכוחות לעזה.
צריך לזעוק כל מי שעוד קול בגרונו. צריכים לזעוק האלמנות והיתומים, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב עוד. החוק אולי אוסר לקרוא לסרבנות, אך הוא אינו מונע מאיתנו להבין את משמעותה של שתיקה רועמת. דעו לכם: אל המלחמה הזו, ההולכת ומסתבכת, ייצאו המוני חיילים שבליבם מסרבים. הם מסרבים להיות שה לעולה, קורבן למולך. מסרבים להיעקד על מזבח שכרון הכוח, האיוולת והמגלומניה.
חובה למנוע את הרגע שבו רעש מסוקי החילוץ יהפוך לפסקול חיינו, ואת המראה של נגרים העובדים שעות נוספות כדי לספק עוד ועוד ארונות קבורה. זה לא ייאמן, אך זו המציאות: שליט ישראל החליט להוביל את המדינה אל התהום. הוא גוזר, הלכה למעשה, דין מוות על רבים מטובי לוחמינו. אין דרך אחרת לנסח זאת.
מדינה שהובסה בשבעה באוקטובר אינה יכולה, גם בחלוף שנתיים, לנצח במלחמה אינסופית. גם אם ישוטחו אלפי בתים וייהרגו אלפי מחבלים, הנורא מכל הוא המחיר הצפוי לנו: עשרות, ואולי מאות, מלוחמי צה"ל שייפלו בקרב. כעת, על סף הדקה התשעים, רגע לפני "זמן הפציעות", מוטלת על כל אדם הגיוני, מוסרי ומצפוני החובה לזעוק בקול גדול ככל יכולתו:
די לטירוף! די למלחמה! די להרס! די לשפיכות הדמים!