בְּנִי יָצָא לַקְּרָב וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי הוּא שָׁב מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשׁוֹ כתבתי את המלים האלה באוגוסט 2023. עד היום לא העזתי לספר לאיש. באחד הבקרים בחודש יולי 2014 נכנס הבן שלי עם יחידתו לח'אן יונס. במשך ימים אחדים קפאה השעה בוואטסאפ. 10:23. לא ידעי דבר על אודותיו. נטרפתי מדאגה. איך אפשר שלא. איש לא ראה אותי עומד מול החלון, מציץ אל הדשא, על המדרכה המובילה מהכביש הפנימי אל ביתנו. לא היה לי אל מי לשאת את תפילתי. אלי, אלי, שלא, שלא. ימים אחדים עמדתי כך, בשעות לא שעות, מציץ כדי לראות, כדי להיווכח. לוחש - רק שלא אבחין בצוות קטן של לובשי מדים. בוקר אחד, ארור ומתוק כאחד, קיבלנו טלפון. קול נשי שקט ורך אמר לנו שנגיע לבית חולים מסוים. לאחר דקות אחדות, שנדמו כנצח, שמענו את קולו של הבן. במקום שאנחנו נשאל מה שלומך, איפה הפציעה, הוא שאל אותנו מה שלומנו. באופן מותנה, אינסטינקטיבי, לפני שיצאנו לנסיעה הבהולה, עוד הצצתי בחלון, כדי להסיר גם את אחרון שרידי הספק. אני חושב על משפחות הלוחמים כיום בעזה, על דעתם הנטרפת, על שנתם הנודדת, מדמה מי מהם עומדים, כמוני, בשעתו, מציצים החוצה, אל המרפסת, אל הגינה, אל הדשא, אל השביל המוביל. ממתינים. לא יודעים את נפשם מפחד, מדאגה, מחרדה. ציפורני האצבעות שהם מחזיקים ליקירם כסוסות עד הבשר, עד זוב דם, ובכל לילה הופכים הקירות שעליהם הם מטפסים חלקים יותר, ואין בהם בליטה, וו או זיז, להיאחז בהם, נואשות, כדי לא להישמט אל תהום נפשם ולראות בקרקעיתה את האימה. הרמטכ"ל הגדיר את עזה, שאליה החלו להיכנס לוחמים, כ"מלכודת מוות". הוא דיבר בכנות וביושר, באומץ לב אזרחי וצבאי כאחד, וקיבל על עצמו לעשות את שנדרש - להוביל את חייליו בעיניים פקוחות אל המלכודת הזו. חשבתי על הוריהם של חיילים העלולים להיהרג, חלילה, בתוך מלכודת המוות שאליה שולחת אותם המדינה, ושאלתי את עצמי, איך מדינה דמוקרטית לא יכולה (אולי דווקא בשל היותה כזאת) לבלום "מנהיג" שמוביל את הצבא בכוונת מכוון, בחוסר רגישות מצמית, למקום שבו התכוננו מחבלים נתעבים במשך חודשים רבים להגעת לוחמיו כדי להרוג אותם. אני לא יודע מה אפשר לעשות אבל אנחנו חייבים, ח-י-י-ב-י-ם לעצור את הטירוף המשוגע הזה היום. עכשיו. טרם יותרו לפרסום שמות.