ביום ראשון 7 באוקטובר 1973, בשעה 16.49 הורה גונן לקצין האג"ם שלו, שי תמרי, "לארגן מסוק להביא את מפקדי האוגדות". ב-18.10 דִּוֵּחַ שרון לגונן על מאמציו לחלץ את אנשי המעוזים המכותרים על-ידי המצרים. גונן אמר לו שלא יוכל באותה עת להשאיר מסוק בטסה על-מנת להטיס אותו לישיבה עם הרמטכ"ל¹, והבטיח: "נקרא לך כשהרמטכ"ל יבוא ואז יגיע אליך מיד מסוק". אלעזר הגיע לאום-חשיבּה בשעה 18.45, בחברתם של הרמטכ"ל לשעבר (לימים, שר הביטחון וראש הממשלה²), יצחק רבין, וראש לשכתו של אלעזר, סא"ל אבנר שלֵו. שרון לא הוטס לישיבה במועד, כפי שהתחייב מן הנסיבות וכפי שהובטח. בספרו, כתב שרון, שבגלל פעילותם של אנשי קומנדו מצרִיים בסביבות טסה, הוא תֵאם מפגש עם המסוק במִנחת המרוחק מעט מן הבסיס. המסוק לא הגיע בשעה היעודה. שרון חיפש אותו במִנחת הבסיס, והמסוק לא היה שם. שרון חזר עם מלַוָּיו לַמִנחת המרוחק, וחיכה שם שעתיים עד להופעת המסוק. לדבריו, הוא היה בטוח אז שגונן דחה את בוא המסוק במִתְכַּוֵּן, כי ידע על שיחתו עם דיין, וחשש משיחה קשה בנוכחות הרמטכ"ל בעִניָן הצלת אנשי המעוזים. בשעה 20.00, אחרי שהדיון כבר הסתיים, הוטסו שרון ומלַוָּיו לאום-חשיבּה, ובחוץ פגש שרון את אלעזר, את רבין ואת אבנר שלֵו, כשהם עומדים להמריא לתל אביב. דני וולף-רהב, שנִּלְוָה לשרון בטיסה מטסה לאום-חשיבה, אישר את גרסתו זו של שרון.³ כשהגיע לטסה קיבל הרמטכ"ל אלעזר ממפקד החזית גונן ומאנשי מטהו דיווחים ועידכונים במשך כחצי שעה. הדיון עצמו נפתח בשעה 19.20. חדר המלחמה של גונן היה מלא אדם. רוב האנשים שהיו באולם הזה השתייכו לצֶוֶת "ילקוט הכזבים" של מלחמת העצמאות והמלחמות שאחריה, והם נכחו שם מסיבות פולקלוריסטיות. לכן נערך דיון המפקדים הבכירים בחזית, עם הרמטכ"ל, בקיטון השינה הצר של גונן. דיון כזה צריך היה להֵערך בחמ"ל או בחדר ישיבות מרווח. כסף רב עלתה בנייתו של בסים אום-חשיבּה, כדי שישמש בבוא העת מקום מתאים לייעודו, ומה חשוב יותר לייעודו מהדיון הזה? העם היהודי הִקצה די משאבים לצורכי הביטחון, כדי שברגע המכריע יוכלו מקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בתנאים אופטימליים. האופן שבו התקבלו ההחלטות המבצעיות בעִניָן מהלך ההכרעה הראשון והאחרון של מלחמת יום הכיפורים, מבסס את הטיעון של מחבר שורות אלה, שראשי מערכת הביטחון לא הבינו (ואינם מבינים עד היום) את חשיבות המֵמַד האינטלקטואלי להבטחת שרידותה של ישראל. מוטב היה לצה"ל לוַתֵּר על רכישת טנק אחד, ולהכין במחירו חדר ישיבות מתאים למִפקדת חזית הדרום, ואז הייתה ממֵילא הפעלת כל הטנקים האחרים יעילה בהרבה. חלופה זאת מוצגת כאן רק כדי לסַבֵּר את האוזן. בתקציב הביטחון של אותם ימים היה די גם לרכישת טנקים נוספים וגם להכנת חדר ישיבות כנדרש, המופרד מאולם הטרמפיסטים והמזדנבים, שבכל המלחמות, ועד כתיבת שורות אלה, המפקדים לא הצליחו להיפטר מהם, שהרי גם הם יהיו טרמפיסטים ומזדנבים אחרי שישתחררו מהשֵרות. אגב, אותם תנאים בלתי-נסבלים שׂררו גם במפקדת חזית הצפון. אברהם אדן כתב בספרו, כי אלעזר החליט לקיים את הדיון ללא שרון. סביר להניח כי לוּ רצה, היה אלעזר יכול לִכפּות על גונן להביא את שרון מיד. מסתבר שהוא לא רצה בכך, גם אם לא הייתה ידו בַּמַּעַל מלכתחילה. המחבר אינו מקבל את הטיעון שאי-הבאתו של שרון לאום-חשיבּה נבעה מליקוי טכני או חוסר תֵאוּם של דרגים נמוכים בחיל האויר.⁴ גם אם נניח שטייס של מסוק אחד שגה, או שמפעילו שגה; היה די זמן לשלוח מסוק אחר מאלה שהיו אז בהֶשֵג-יד. החלטה אומללה זאת התאימה למצבו הנפשי של אלעזר, וביטאה את איבתו לשרון. הייתה זאת התנהגות של אדם לא בוגר בנפשו, או שמא חולה בנפשו בגלל הטראומות שעבר ב-28 השעות מאז פרוץ המלחמה ובגלל הלם המידע שביטל את יכולתו לתפקד,⁵ וכיוָן שהבנת המתרחש הייתה מעֵבר ליכולתו, הוא הִפנה את מִרצו כילד קטן, למאבק נגד שרון,⁶ ועשה זאת בהתעלמות משרון על-ידי אי-שיתופו באחד הדיונים המכריעים ביותר במלחמה. ערכּו וחשיבותו הצבאית של שרון, באותן נסיבות בחזית הדרום, עלו על אלה של כל המפקדים האחרים גם יחד. מן הראוי היה לדאוג ששרון יגיע במסוק בזמן לאותו דיון, ואם זה היה למעלה מכוחותיו של הרמטכ"ל ולמעלה מיכולתו של חיל האויר באותו מועד, ראוי היה לא לצאת למחרת למהלך ההכרעה המתוכנן, שרק מי שאינו מסוגל להקצות מסוק כדי להביא מפקד אוגדה לדיון גורלי בזמן, אינו מסוגל לתת סיוע אֲוִירי יעיל וחיוני להתקפה היבשתית המתוכננת. ראוי היה להמתין לבואו של שרון ורק אז לפתוח בדיון. אלעזר שיחק באום-חשיבּה משחקים של כבוד שמקומם יכירם אולי בגן-ילדים. בעצם, הוא פתח במאבק חזיתי נגד שרון, מבלי שהיה לו, לאלעזר, סיכוי לנצח בו, כפי שכל קורא יכול להעריך אחרי חמישים ושתיים שנים. את מחיר המאבק הזה שילם עם ישראל.

גונן הציג בתחילת הדיון את תוכניתו של שרון, מבלי שהבין אותה עד תום.⁷ שרון המליץ שהתקפת-הנגד תיפתח כבר באותו לילה, ובמסגרתה יהיו צליחות בשתי גזרות: אוגדת אדן תתקוף את הארמיה השנייה ותצלח בקנטרה באמצעות גשר הגלילים שנמצא בבלוזה ושגונן היה סבור שניתן להפעילו מיד;⁸ אוגדת שרון תתקוף את הארמיה השלישית בדרום, ותצלח באמצעות גשרים מצריים, מול העיר סואץ. למחרת ימשיך שרון לתקוף בגדה המערבית של התעלה, יעלה עם אוגדתו צפונה, וישמיד את כל הכוחות המצריים שם. גונן סיפר שהוא דיבר בטלפון עם משה דיין, שבֵּרך על התוכנית. אברהם מנדלר צידד בצליחה. לפי ברטוב, מנדלר תמך "בצליחה מיידית ואפילו בלי להמתין עוד יממה". לפי אדן, הוא המליץ להמתין לריכוזו של הכוח ולהתרעננותו, ולא לתקוף באותו לילה, אלא לתקוף ולצלוח למחרת בצהריים, שאז ניתן יהיה לתקוף בשתי אוגדות במרוכז בגִזרה צרה, ולצלוח אל הגדה המערבית. המלצתו הייתה לצלוח רק בגזרה הדרומית. אלעזר הגדיר את תוכניתו של שרון (מבלי ששרון נוכֵח), במלים "פְּרֵזֶנְטַצְיוֹזִית⁹ מדי". הוא אמר: "הייתי רוצה לתקוף, אם זה היה אפשרי. אבל תחילה עלינו לעמוד בהגנה, ובהגנה ניידת, כדי שהם יתקפו אותנו ראשונים, אבל נשבור את הכוח התוקף, וכאשר הם ייחלשו, נתקוף אותם". הוא התכַּוֵּן לתקיפת המצרים על-ידי צה"ל ממזרח לתעלה, כשמטרות התקיפה מוגבלות. לפי זאב שיף, אמר אלעזר: "אוגדתו של בּרֶן תפתח. היא תתקוף מצפון לדרום בשטח הארמיה השנייה. אם ברן לא יצליח, אריק יעזור לו. אם הוא יצליח, אריק יֵרד דרומה ויפתח מתקפה נגד הארמיה השלישית". אלעזר לא אישר צליחה, אך גם לא שלל אותה. לדבריו, ציוד הצליחה ממֵילא אינו מוכן, ולצלוח את התעלה ניתן רק על גבי הגשרים שהקימו המצרים. הוא אמר: "תגיעו לגשרים ואחר-כך נראה. על גשר אחד איני רוצה להעביר צבא שלם. אם נתפוס גשרים אחדים, נעביר כמה מחלקות של טנקים. על כל פנים, צליחת התעלה רק על-פי פקודה שלי ואין להזיז את שרון¹⁰ בלי אישור ממני".¹¹ לפי אלעזר, אם ההתקפה תיכשל, ניתן יהיה לסגת ולהקים קו הגנה חזק במעברי ההר. בכך נשמע הד לדבריו ולעצותיו המיניסטֶרְיָלִיּוֹת של משה דיין באותו יום, בהם הצביע על הצורך לסגת ולהקים קו חזק בהרים. אדן: "הגיע תורי. לא האמנתי ביכולתנו לצלוח, ואפילו להתקרב אל התעלה, כבר עתה. את עמדתי הִבעתי בלב כבד. היה זה רגע של אמת... ניסיון היממה הקודמת מלמד שהמצרים ערוכים בקרקע, כשהם מתוגברים בשפע אמצעים נגר טנקים, ונסמכים על המבנה הקרקעי המיוחד של סביבת התעלה. מבנה זה מאפשר להם להפעיל נשק השולט על השטח המישורי, הן מן הרמפות שלהם, והן מן הסוללות שלנו. הקרקע הביצתית בסביבת התעלה מצמצמת את חופש התמרון שלנו. לכן, אמרתי, אינני מצדד בהצעת גונן. אם ברצוננו להתקרב לתעלה עלינו לרכז את שתי האוגדות בגִזרה צרה, עם ארטילריה בשפע ובסיוע מרבי של חיל האויר. התקפה כזאת לא תהיה מוכנה מחר בצהריים,¹² ומשמעות הדבר היא שלפי שעה אנו משאירים את היוזמה בידי האויב. סיכמתי שאני בעד נטילת היוזמה, כדי לעצור את תנופת התקדמותו בהקדם. מה שבכוחנו לעשות בכוחות שיגיעו עד מחר בבוקר, הוא לנסות ו׳לנפנף׳ כוחות, בעיקר שריון אויב, שיתקדמו מזרחה. נוכל לנקות ולתפוס את השטח שאינו נשלט מן הרמפות והסוללות, ולהמתין עד שיגיעו כל כוחותינו. אורי (בן-ארי) הביע דעה דומה".¹³

לפי הביוגרף של אלעזר, חנוך ברטוב, הורה הרמטכ"ל בסיכום הדיון כך: "התקיפה תהיה עם שתי רגליים על הקרקע. כשברן תוקף – יהיו שרון ואלברט על הקרקע. כשאריק תוקף – יהיה ברן ואלברט על הקרקע. שתי רגליים על הקרקע, כשאוגדה אחת תוקפת. ברן תוקף – ואינו מגיע אל התעלה, אלא במרחק מן הנשק נגד-טנקי. אחרי שמתייצבת אוגדת ברן – פורץ אריק". בסיום דבריו שאל אלעזר את הרמטכ"ל לשעבר, יצחק רבין, שהשתתף בישיבה, לדעתו על התוכנית. רבין השיב: "אינני מכיר מספיק את המצב אבל התוכנית סבירה וטובה".¹⁴ מאום-חשיבה בסיני דִּוֵּחַ אלעזר לדיין: "הסיכום שלי הוא כזה: אוגדת שרון תהיה מרוכזת בטסה. היא מהַוָּה עתודה. אוגדת ברן תתקוף את הארמיה השנייה, מצפון לדרום, כאשר אוגדת שרון משמשת לה עתודה למשך זמן התקיפה. כל עוד אין אוגדת ברן נזקקת לעזרת אוגדת שרון, אין זו מופעלת. לא מפעילים את אוגדת שרון למשימה אחרת, אלא אם כן לאוגדת ברן הולך טוב – והיא משלימה את משימתה. (אם) אוגדת ברן זקוקה לסיוע, אוגדת שרון תוקפת את הארמיה השנייה מדרום לצפון. אוגדת ברן סיימה – תתקוף אוגדת שרון את הארמיה השלישית מצפון לדרום". ברטוב הוסיף בהמשך המובאה, בלי מרכאות, ובלי ייחוס מדויק לאלעזר: "יש תוכנית גם לחצות – אך רק כניצוּל הצלחה". אלעזר אישר מראש את כל האופציות האפשריות, גם אלה שנחשבו אחרי המלחמה כמטורפות. הוא קבע על-פי תפיסתו מלפני המלחמה שיש לשאוף לצלוח את התעלה וזה ייחשב כהצלחה. בכך הוא נתן, למעשה, הוראה לגונן לצלוח את התעלה. היה צריך להיות ברור לרמטכ"ל ולכל הנוכחים שגונן ישאף, למחרת, להפוך את קערת המלחמה על פיה כמעט בכל מחיר, ולהשיג בחזית את מה שהרמטכ"ל הגדיר כהצלחה. למי שלא היה ברור לפני המלחמה, צריך היה להיות ברור בסוף היום השני שלה, שגונן אינו אדם שקול וזהיר, ושהוא ייטול את כל הסיכונים האפשריים כדי להוכיח שמינויו לאלוף פיקוד הדרום היה מוצדק. דוד אלעזר, שקבע את היעדים להתקפת ה-8 באוקטובר ונתן לגונן חופש גמור לבצעם, הוא האשם הישיר, הראשי, במה שעתיד להתרחש למחרת.

לפי ד"ר גולן, "לאחר שחזר מן הדרום הסביר הרמטכ"ל את תוכנית התקפת-הנגד בדרום ארבע פעמים... הרמטכ"ל ציפה שבמתקפה הזאת 'יישברו' שני ראשי-הגשר המצריים, בגזרה המרכזית ובגזרה הדרומית. אשר לאפשרות צליחת התעלה – הוא הטיל ספק אם הדבר יתאפשר ב-8 באוקטובר, אולם הורה להתכונן לאפשרות הזאת כניצוּל הצלחה, אם תוצאות התקפת-הנגד בשטחנו יהיו 'למעלה ומעֵבר לציפיות'". ציפיות אלה מלמדות שאלעזר – וכמוהו הרצי הלוי אחרי 50 שנה - לא הבין את המציאות, כפי שיִּוָּכְחוּ הקוראים בפרקים הבאים, כי שניהם לא הוכשרו לתפקידיהם, וכי שניהם מונו לתפקיד הרם ביותר במערכת הביטחון משיקולים פוליטיים. זה בלבד צריך לשכנע את הקוראים שחיוני לחולל רפורמה יסודית במערכת הביטחון, לרבות בהכשרת הפיקוד הבכיר: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראשי השב"כ ו"המוסד", מפכ"ל המשטרה והכפופים הבכירים להם. זה שעד היום הם לא קיבלו הכשרה מתאימה מלמד שבתחום הביטחון לא למדנו כלום מההיסטוריה הצבאית הרצופה לפחות בארבעת אלפי השנים האחרונות מאז מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון, המתואר בפרק י"ד בספר בראשית. הסיכויים שרפורמה כזאת תתבצע קלושים בגלל "עֶקרון השׂרידוּת" הפועל בכל תחום, גם בתחום התובנות והאמונות, שאנשי האקדמיה מתעקשים להתעלם ממנו, ורוב הישראלים, גם אלה שקראו או שמעו עליו, אינם מבינים אותו. _______________________ הפרק הבא (88):הליקויים בתוכנית התקפת הנגד ו צליחת תעלת סואץ של הרמטכ"ל דוד אלעזר; עיתונאים והיסטוריונים שכירי עט; חולשותיו של דוד אלעזר; מה היה על הרמטכ"ל לעשות?!; ניסיונותיו של שרון לשנות את התוכנית הכושלת; מיתוס יצחק רבין כאבן יסוד לתרבות הביטחון הפגומה של ישראל; מאבק האליטות לשמר את מיתוס רבין ונזקיו

1. המקורות לדיון על מבצע הצליחה הראשון במלחמה סותרים זה את זה, והאמינות של רובם מפוקפקת. רובם נכתבו או נאמרו אחרי המלחמה על-ידי הנוגעים בדבר, כדי לתרץ את הכישלון, או להתחמק משותפות באחריות. המחבר הביא לקורא את המקורות העיקריים וצֵרף להם ניתוח והערכה. הקורא מוזמן להעריך אותם בעצמו. 2. נרצח ב-4 בנובמבר 1995, בסיום העצרת ב"ככר מלכי ישראל" בתל אביב (שנקראה אח"כ "ככר רבין"). 3. באוטוביוגרפיה של שרון באנגלית וראיונות אִתו ועם אל"ם דני וולף-רהב. 4. טיעון זה השמיע באוזני המחבר, למשל, העורך הראשי של "מכון שרידות", סא"ל ד"ר עִדו אֶמבָּר, שהיה נַוָּט מסוקים וראש ענף תולדות חיל האויר. המחבר סבור שטיעונים מסוג זה מבטאים ניסיון מושרש בציביליזציה הנוכחית, להתחמק מחקירה ומניתוח האִיומים והאויבים הפנימיים, שהם אחד מיסודות תורת הביטחון הכללית, המשמשת מסר אינטלקטואלי למחקר זה. 5. בדומה לכך, נהג הרמטכ"ל הרצי הלוי אחרי חמישים שנה, ב-7 באוקטובר 2023. 6. יזכור הקורא מערכת יחסים דומה של שאול המלך עם גיבור המלחמה דוד בן ישי. הכתובת שנרשמה על הקיר בפרשה העתיקה ההיא, לא נלמדה בגלל בגידת האינטלקטואלים והצטרפותם כמזדנבים לזרוע האידאולוגית. ג׳וזף הלר, בספרו "אלוהים יודע" (תל אביב, 1987), הכתוב בגוף ראשון, פיתח נושא זה. אמר דוד: "החותן שלי רצה להרוג אותי. למה? רק משום שהייתי יותר מדי מוצלח, זה הכול... בכל אשר שלח אותי שאול להילחם הלכתי. וככל שהיטבתי לשרת אותו במלחמה נגד הפלשתים, רק התעצמו חשדותיו ורגשי הקנאה והחֵמה שנועדתי לרשת את מקומו, וכבר אני מחבל תחבולות כיצד לעשות זאת". (עמ׳ 9). 7. אולי בשל כך הוא דאג ששרון לא יגיע לדיון, והוא, גונן, יזכה בתהילת המצביא. 8. הקורא כבר יודע שלא ניתן היה לעשות זאת. 9. פְּרֵזֶנְטַצְיוֹזִית = מַצֶּגְתִּית (פְּרֵזֶנְטַצְיָה = מַצֶּגֶת). 10. משפט זה מבטא את עומק שנאתו ופחדיו של אלעזר משרון, וספק אם אלעזר היה אומר משפט זה, אילו היה שרון נוכֵח בישיבה. 11. זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", 1974. 12. וגם אז לא, כי רוב האגדים הארטילריים לא הגיעו עדיין לחזית, ולאלה שהגיעו לא היו כמעט פגזים. ואכן גדוד השריון, בפיקודו של חיים עדיני, שתקף למחרת בצהריים, לא קיבל סיוע ארטילרי. (הראיון הנ"ל עם סגן מפקד האגד הארטילרי של אוגדת שרון, אל"מ [מיל׳] ברוך קורות, ושיחות עם אל"מ [מיל'] חיים עדיני בספטמבר 1992). 13. יש לזכור כי אדן פיקד על ההתקפה שכשלה. נמתחה עליו ביקורת חריפה מאוד. את ספרו כתב, לא במעט, כדי להדוף את הביקורות עליו. יש להתייחס בזהירות רבה לעדותו על עמדותיו לפני ההתקפה. 14. בספרו האוטוביוגרפי כתב רבין: "דדו מחליט לעבור להתקפת-נגד. אוגדת ברן תרד מצפון לדרום, תתקוף מדרום לצפון, תתקוף את הכוח המצרי אל קווי-המים...". (יצחק רבין, "פנקס שרות", 1979). לפי זה, רבין כלל לא הבין את התוכנית, כנראה לא בעת הדיון באום-חשיבּה וּבְוַדַּאי לא בזמן שחיבר את ספרו והיה לו פנאי ללמוד אותה ולהֵעזר באחרים. ואולי האשם אינו ברבין אלא בעיתונאי דב גולדשטיין, שהיה סופר-הצללים (הגלוי) של ספרו של רבין. למרות שאמור היה להשגיח על דדו, התִפקוד רבין באום-חשיבה היה של דחליל מדקלם. בכך מתגלה פן נוסף במערכת קבלת ההחלטות של הפיקוד העליון במלחמה. מרמטכ"ל בעבר, מראש ממשלה ושר ביטחון לעתיד ניתן לצפות להבנה, מזערית לפחות, של מהלכים צבאיים בזמן התרחשותם, קל וחומר אחרי שנים. לפחות ניתן לצפות ממנו, שאם אינו מכיר מספיק את המצב, לא יעריך תוכנית מבצעית שאינה תרגיל מחשבתי במכללה לביטחון לאומי. רבין נתן לגיטימציה לתוכניתו הכושלת של אלעזר והוא שותף בכיר בכישלון. אם היה מתפרסם ברבים תפקודו זה של רבין, יוקרתו כ"מר ביטחון" הייתה נפגמת, תפקודו הלקוי כשר ביטחון של האינתיפאדה הראשונה לא היה מפתיע איש, כמו גם נכונותו להגיע להסכם עם ערפאת בניגוד לעמדותיו המוצהרות עד אז. רבין נרצח אחר עשרים ושלוש שנים בעיקר בגלל תפקודו הלקוי של השב"כ שהיה נתון לאחריותו הישירה. תפקוד לקוי זה הוסתר, לא נחקר, לקחיו לא הופקו, ובמחדל הגדול בעוטף עזה אחרי חמישים שנה מילא השב"כ תפקיד מרכזי.