כבר כמעט שנתיים ובנימן נתניהו ממשיך להפציץ את עזה ולהכות בתושביה הבלתי מעורבים, הנעים בעגלותיהם ובשארית רכושם מצפון לדרום. גם חיילינו האמיצים ממשיכים להגן עלינו ומשלמים במחיר חייהם. במקביל, הישראלים כבר התרגלו לכך, והמוסדות האומנותיים מעלים תערוכות חדשות ואיכותיות שכדאי לבקר בהם: ראובן רובין במוזאון ת"א, אוסף צילה ירון במוזאון ר"ג ועוד.
גם הקולנוע הישראלי התאושש. למרות שיש פער עצום באחוזי הצפייה בין הקולנוע "האומנותי" ו"המסחרי". ההישג הגדול ביותר הוא סרטם המצליח של שלשת המוסקטרים "שלישיית מה קשור", "לחפש את שולי סאן". כן, ההצלחה היא בעיקר בזכות השחקנים ואחר כך בעקבות הסיפור הבנאלי והמופרך שמתרחש הפעם ביפן ומאפשר סצינות חדשות לבמאים ורקע אקזוטי, שגם הוא נטול מקוריות.
תלמיד מוכשר (שקד) גילה לי כי סצינות הקרבות והחרבות, הישתלשלות הנינג'ות מהגגות, מושפעות מסרטו של קוונטין טרנטינו "קיל ביל". הוא רק לא ידע שגם טרנטינו הושפע מהקולנוע הסיני ובמיוחד מסרטו הנפלא של ז'נג ימו "ריקוד החרבות" (במקור: "הבית של החרבות המתעופפים"). מעניין שבסרט הסיני שמתייחס לשושלת הסינית במאה הרביעית נשים כבר לוקחות חלק בלחימה במרד נגד המשטר הכובש. המפקדת הבכירה אף נוזפת באחד החיילים שאינו מאפשר בחירה חופשית לאחת הנשים הלוחמות ומנסה לכפות את עצמו עליה בכוח.
"לחפש את שולי סאן" נוצר בעקבות הסיקוול הראשון "לחפש את שולי" שהתרחש בדרום אמריקה והיה מושתת על אוסף בדיחות נדושות. הקהל הישראלי, רדוף המלחמות והכאב, נהנה לצחוק גם בסוג זה של קולנוע, אז למה לא לתת לו מנה שנייה, משופרת אמנם, של אותו מתכון, רק הפעם ביפן?