אורי בן-ארי אמר לחנוך ברטוב: "אני חושב שהחלטה זו התקבלה נכון, אחרי בדיקה של המצב, אחרי אישור תוכנית מפורטת, ובתור שכזו – הייתה זו תוכנית נכונה, אשר יכולה הייתה להיגמר בהצלחה, אילו בוצעה כמו שצריך, ולו נסתיימה בהצלחה – אין ספק ששמו של דדו היה נכנס להיסטוריה כמצביא גדול". אבל אלעזר לא היה מצביא גדול ובן-ארי גם כן לא היה ואף לא הבין מצביאות גדולה מהי. רבין, אלעזר ובן-ארי, וחבריהם מהקומזיצים בפלמ"ח ומחטיבת "הראל", לא הבינו, שמלחמת יום הכיפורים לא הייתה מלחמת העצמאות. במלחמת העצמאות די היה להיות איש-פלמ"ח ונאמן לראשי "אחדות העבודה" (טבנקין, גלילי, ציזלינג) כדי להיות מצביא עם גושפנקא היסטורית לנֶצַח, וזאת בעזרת היסטוריונים מגויסים ושכירי-עט (הפרופסורים גבריאל כהן, יהודה ואלך ואניטה שפירא, והדוקטורים נתנאל לורך, אלחנן אורן, מאיר פעיל ובני מיכלסון,¹ שתוגמלו היטב עבור שֵרותיהם). עשרים וארבע שנים אחרי מלחמת העצמאות ניצב מול צה"ל אויב הרבה יותר חזק. הארגון הצבאי היה מורכב יותר, האותות שהגיעו משדה הקרב למפקדים בכל הדרגים היו רבים יותר והרעשים במערכת הכבידו יותר, העיתונות הייתה חושפנית יותר, והקונסנזוס הלאומי לא היה מוכן לבלוע כל מהלך. כדי להיות מצביא היה על אלעזר להיות אדם אחר, שונה ממה שהוא היה. תוכנית ההתקפה שלו, הבלתי-מגובשת והבלתי-ממוקדת – שלא התחשבה בעקרון ריכוז הכוח; שהטילה את הביצוע על מפקד חסר ניסיון וחסר כישורים (אדן); שנמנעה מלהטילו על מפקד מנוסה ובעל כישורים (שרון), ושאמורה הייתה להיות מהלך ההכרעה של המלחמה – מוכיחה זאת. היא נכשלה, בעיקר, בגללו. האופי והמבנה של תוכנית אלעזר להתקפת-הנגד ב-8 באוקטובר בחזית הדרום, דומים לתשובותיהם של כוהני מקדש אפולו בדלפי²: עִרפּול מְכֻוָּן של הדברים כדי שישתמעו לשתי פנים או יותר, ויתאמו לכל תוצאה. תוכנית כזאת מתאימה לפוליטיקאי מסוג ד'. לא למצביא. לפי מבקשי טובתו (טובתם) של אלעזר, ש"עיגלו" לאחר המלחמה את הדברים שאמר בזמן המלחמה, והתאמו אותם לתוצאות המלחמה – לא הִתְכַּוֵּן אלעזר לתכנן צליחה, אך רצה לבצע אותה כניצוּל הצלחה. הוא הציג את הצליחה לא כתוכנית אלא כשאיפה. הַצּליחה, בעיניו, הייתה סימן הֶכֵּר מובהק להצלחתו של המבצע. ניסוחיו באותה ישיבה חיזקו מאפיין זה של הצליחה, כפי שהוא ראה אותה. אילו היה אלעזר מפקד אישית על מהלך ההכרעה (ומדוע לא עשה זאת, בעצם?), הוא היה יכול לסמוך על עצמו שיפעל בחוכמה, ברוח הנחיה זאת. אבל, מתחילת המלחמה היה צריך להיות ברור לאלעזר שגונן מבקש דבר אחד - הצלחה התקפית בכל מחיר, שמשמעותה בצה"ל של 1973 - לצלוח. אחרי יומיים של תִפקוד לקוי ושל כישלונות, רצה גונן להצליח בגדול, ונשא עיניו לצליחה. מהֶכֵּרותו רבת השנים של אלעזר את גונן, ומתפקודו של גונן ביומיים הראשונים של המלחמה, היה על הרמטכ"ל להבין שגונן מסוגל לצאת בראש חטיבת טנקים ולדלוק אחרי אויב בורח - וכך ממש נהג במלחמת ששת הימים (וזה איננו דבר קל-ערך) - אך איננו מסוגל לפקד על שלוש אוגדות מן הבונקר באום-חשיבּה. אסור היה לאלעזר להטיל על גונן את הפיקוד על מהלך ההכרעה, בו היו תלויים גורלה של מדינת ישראל וגורלו האישי, לא רק באותה מלחמה אלא גם לעתיד לבוא.³

לוּ היה אלעזר אינטלקטואל צבאי, אדם בעל השכלה צבאית רחבה; אילו למד וידע איך נהגו מנהיגים צבאיים גדולים במצבים דומים, אנשים בעלי עוז רוח ובעלי אופי חזק – הוא היה ממַנֶּה, עוד באותו לילה, את שרון למפקד כוח על-אוגדתי, הכולל את שלוש האוגדות בדרום. הוא היה ממנה את גונן למפקד האוגדה של שרון (שעליה פיקד לפני-כן), ואת סגנו ישראל טל למפקד חזית הדרום. כך היה מחזיר את גונן לגודלו הטבעי, בלי זעזועים בלתי-נסבלים בצבא, והיה יוצר מבנה צבאי הדרוש למערכה כזאת. אילו כך נהג אלעזר, היה יכול לסמוך על זה שישראל טל, האינטלקטואל הצבאי ואיש המשמעת, הסדר וההיגיון – היה מרסן את שרון, המפקד העל-אוגדתי החדש. למרות השוני באופי ובדעות, הוכיחו טל ושרון יכולת לפעול יחד בזמן מלחמת ששת הימים כמפקדי אוגדות בחזית הדרום, ועשו זאת גם בהתנגדותם המשותפת לקו בר-לב. לוּ היה אלעזר מקים את המבנה הפיקודי שפורט לעיל, היה שרון מפקד על האוגדות בחזית מחפ"ק נייד קרוב לקו הלחימה, כפי שעשה זאת גודריאן בזמנו; גונן היה רץ קדימה להשיג נִצחונות-יתר, כפי שרץ רומל בזמנו; וטל, הנאמן תמיד לפיקוד הבכיר ולמנהיגים הפוליטיים, היה פוקח עין, יומם ולילה, על הצֶּוֶת הזה, כדי שלא יחרוג מן המדיניות ומן הפקודות, ממש כפי שנהגו הגנרלים פון רונדשטט ופון קלייסט בזמנם, בצליחת המאז ובניצחון על צרפת במלחמת-העולם השנייה. מהלך אינטלקטואלי-ארגוני-מנהיגותי זה – ולא פטפוטיו של אלעזר בחדר השינה של גונן באום-חשיבּה – היה יכול להפוך את קערת המלחמה על פיה, ולהציב את אלעזר בשׂדרת המצביאים הגדולים, לפחות בישראל. המבנה הזה והשינויים האלה התאמו לתפיסתו של דיין באותו שלב. שר הביטחון והרמטכ"ל היו יכולים לבצע שינויים אלה ללא קושי, ובאמצעות הטלפון לקבל את כל האישורים הדרושים, עוד באותו לילה. אבל אלעזר לא היה מצביא כלל, ולא היה מוכשר למהלכים כאלה. הוא היה איש הזרוע האידאולוגית, המצפה לעזרת מנהיגיו בשעות משבר. במלחמת יום הכיפורים היה המשבר כה גדול, הלם המידע כה רב, והרעשים במערכת כה מכבידים, עד שלא היה מי שיסייע לאלעזר. כך הגיעה מדינת ישראל לאחד המבחנים הקשים שלה, כשעל צבאה מפקד אדם שהיה כעלה נידף. אלעזר חשש ששינויים בצמרת הפיקוד, תוך כדי המלחמה, יוכיחו למבקשי רעתו עד כמה שגה במדיניות המינויים שלו לפני המלחמה, והוא אכן שגה. הוא לא הבין שב-7 באוקטובר 1973 היה עליו לנצח במלחמה נגד מצרים ולא נגד דיין, טל ושרון. כאדם חלש ומוכה הוא נגרר למלחמה על שרידותו שלו במערכת, מלחמה שחייבת הייתה להובילו אל המצב שהגיע אליו – הפגנות של לוחמי מילואים נגדו כשחזרו מן החזית, אחרי המלחמה, ועוינות קשה, ללא נשוא, של הורים שכולים, ולבסוף הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל בביזיון וקלס על-ידי ועדת אגרנט. באותו לילה גורלי לא הבין אלעזר כי בהשאירו את הצליחה רק כאופציה לניצול הצלחה – הוא מאשר, למעשה, מבצע צליחה חסר סיכוי. עד יום מותו לא הבין אלעזר את גרעין הענין וכך לא הבינו גם הביוגרף שלו, חנוך ברטוב, והרעים-המזדנבים, רחבעם זאבי, אורי בן-ארי, אבנר שלֵו ואחרים.

שנה לאחר המלחמה אמר גונן למחבר: "חשבנו על צליחה כניצול הצלחה. בדיון עם דדו היה מי ששאל: ׳מה נעשה אם נתפוס גשר של המצרים?׳. אמרתי: ׳נתפוס אחד ונשתמש בו׳. דיברתי עם ברן על התקפה מצפון לדרום, ועם אריק על התקפה מדרום לצפון. דדו אמר לי: ׳קודם תבלום. על צליחה נדבר אחר-כך׳. הוא אישר התקפת-נגד והעמיד לרשותנו את כל חיל האויר. אבל חיל האויר לא הופעל במלואו לטובתנו, ומה שהופעל – אִכזב. דדו אישר להפעיל את ברן מקנטרה ל׳מצמד׳. כשברן מצליח, אריק יורד דרומה ועושה אותו דבר. דדו אמר: זה הרעיון, תכינו תוכנית ותגישו לי׳. הוא הוסיף: ׳אם האויב מתמלא במשך הלילה, אתה לא תוקף חזיתית. אם נשאר כמו שעכשיו, תכנן התקפה חזיתית עם חיל האויר".⁴ איש מטהו של גונן ואיש פלמ"ח ותיק, אלוף-משנה (בדימוס) עודד מסר, הסביר: "כשהגעתי לפיקוד דרום, דובר על צליחה, ולכולם היה ברור שהתוכנית האסטרטגית של עם ישראל ופיקוד הדרום היא להעביר את המלחמה לצד השני. הבעיה לא הייתה עצם השאלה האם צריך לצלוח, אלא היכן ומתי. גורודיש אמר לי, שכשקיבל את פיקוד הדרום, חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, הייתה תוכנית לצלוח את תעלת סואץ בשני מקומות, וזה היה אכּסיומה⁵".⁶ משה דיין לא ידע בזמן האמיתי מה התרחש באום-חשיבּה וספק אם ידע עד יום מותו. לפי שלישו ומזכירו של דיין, אריה בראון, "לא נמצאו שום רישום ושום הקלטה של דיון חשוב זה".⁷ בשעה 21.00 אמר דיין לחברי הממשלה: "חיל האויר שלנו השמיד גשרים במספר לא קטן. מבחינת ההתלהבות שלנו, וכך זה גם ברדיו, מצב-הרוח מרומם מאוד... בינתיים הגיעו לשם... שתי אוגדות המילואים... היו לנו שם קודם כ-300 טנקים. עד מחר בבוקר יהיו שם כ-450 טנקים, ושני המפקדים שיבואו הם בעלי כישרון ומנוסים והם גם מאוד אגרסיביים ויש להם כַּוָּנוֹת אגרסיביות.⁸ אני מוכן להתפלל לכך כל הלילה – שמחר נעמוד בפני תחילת השינוי, שיתבטא בזה שיש ניתוק כוחות שלהם, ויש טיפול אינטנסיבי בכוחות שלהם שעברו את התעלה". דיין סיפר לשרים ש"יצחק רבין נסע היום עם דדו לפיקוד הדרום, כי יש ליצחק מה להגיד".⁹

בשעה 22.00 הגיעו שרון וּמלַוָּיו לאום-חשיבּה. ביציאה מבונקר הפיקוד הם פגשו את דוד אלעזר ואת יצחק רבין. אלעזר אמר לשרון שהסתיים הדיון על הפעולות שנקבעו למחרת בחזית הדרום, ויעץ לו לקבל את הפרטים מגונן. לדבריו, אמר שרון לאלעזר בחוץ, שצה"ל חייב לתקוף את המצרים בשתי אוגדות במרוכז, כי התקפת אוגדה אחת על הארמיה המצרית לא תמוטט אותה, ועלולה להנחיל כישלון לצה"ל. אלעזר השיב שהדבר לא ניתן, כי אוגדתו של שרון מגֵנה על תל אביב, ואם היא תובס שום דבר לא יעצור את המצרים מלרוץ עד גוש-דן. שרון השיב שהמצרים אינם מאיימים על תל אביב, ויעדיהם מוגבלים לתחומי מטריית הטילים שלהם – קילומטרים אחדים ממזרח לתעלה.⁵ שרון דחק באלעזר לאשר לו לצאת מיד להתקפה על הארמיה השנייה לפני שהיא תתבסס, תתבצר טוב יותר ותתוגבר בטנקים ובנשק כבד אחר. מלַוֵּהוּ של שרון, דני וולף-רהב, פרשׂ מפות ותרשימים שהביא אתו מטסה, על מכסה המנוע של הג׳יפ, שחנה ליד פתח הבונקר, ושרון התחיל להסביר לאלעזר, כמתחנן, בעזרת פנס-כיס, את פרטי תוכניתו. דני וולף אמר שזה היה רגע מבזה לצה"ל, וניכר היה שאלעזר מבקש להשפיל ולבזות את שרון. "בפתח הבונקר באום-חשיבּה הכריז הרמטכ"ל מלחמה על אריק, בלא שום פרובוקציה מצִדו", נזכר וולף. רבין הניח את זרועו על כתפו של שרון, ואמר: "אריק, אנחנו סומכים עליך שתשנה את המצב". הרמטכ"ל, והרמטכ"ל לשעבר, לחצו את ידי שרון וטסו לתל אביב. לאלעזר הייתה גרסה שונה על שיחה זאת: "שרון הציע לי כי הוא יעשה התקפה עם כמאה טנקים בשביל לחלץ שני מעוזים. שאלתי: ׳נניח שאני מאשר לך לצאת להתקפה זו הלילה, האם תוכל לתקוף גם בבוקר?׳. התשובה היתה: ׳לא׳, ואז אמרתי לו: ׳אני מקווה ששני המעוזים יחזיקו עד מחר, כי מחר נעשה התקפה רצינית'". גרסה זו של אלעזר מעידה על אחד משני הדברים: או שהוא לא הבין מה קורה במציאות, ולכן ראוי היה לו לשתף את שרון בישיבה; או שהוא סילף את מה שנאמר, שכן אם התקפת הלילה של שרון הייתה מצליחה, ניתן היה לפתח מבעוד לילה מה שאלעזר הִתכַּוֵּן לעשות ביום. ואפילו אם ההתקפה הלילית לא הייתה מתפתחת כמתוכנן והייתה נבלמת - הרי אוגדת שרון נועדה, לפי תוכנית אלעזר, להיות בבוקר עתודה למתקפת אדן. לכן, השאלה "האם תוכל לתקוף בבוקר?" אינה רלוונטית, אלא אם מניחים שאוגדת שרון תושמד, כולה או רובה, בהתקפת הלילה, וזאת לא הייתה ההנחה של איש בלילה ההוא באום-חשיבּה. גם שרון וגם וולף הכחישו את גרסתו של אלעזר, וגרסה זו אינה מתיישבת עם גישתו ההתקפית של שרון: נכונותו לתקוף ולחצוֹ לעשות זאת למן הרגע שהגיע לחזית.⁶ שרון ירד ל"בור" הפיקוד ושוחח עם גונן. הוא חזר שם על פרטי תוכניתו, אבל גונן אמר לו שהתוכניות סוכמו בהעדרו, ולא ניתן לשנותן: אוגדת אדן תתקוף למחרת בשמונה בבוקר, ושרון יהיה בעתודה ויפעל לפי הוראה. שרון ניסה לשכנע את גונן להפעיל שתי אוגדות בו-זמנית, אבל מאמציו היו לַשָּוא. שרון הציע לגונן לחלץ את חיילי המעוזים שבגזרה המרכזית עוד באותו לילה. גונן השיב שישקול את ההצעה ויודיע את תשובתו לשרון לפנות בוקר. משמעות הדבר, דחיית ההצעה. שרון כתב בספרו שבשלב זה של השיחה הוא נטל את גונן הצידה, לשיחה בארבע עיניים, ואמר: "ראה שמוליק, פרשתי מן הצבא והתחלתי קריירה אחרת. אינני מתחרה בך ולא אשוב לתפוס את מקומך. יש לי אינטרס אחד: להביס את המצרים. אחר-כך אשוב לחיים האזרחיים ואתה תהיה גיבור המלחמה. עליך לרכז את כוחותיך ואני אינני האויב שלך". הדברים נפלו על אוזניים אטומות, ואולי לא לגמרי אטומות: גונן אימץ מקצת מתפיסות שרון, עִוֵּת אותן במוחו הקודח, וניסה ליישׂם אותן בדרך מְעֻוֶּתֶת זו, גם בנסחו במשך הלילה את תוכנית המתקפה, וגם בפיקוחו על מהלך ההכרעה מן הבונקר באום-חשיבּה, למחרת. התוצאה הייתה הרת-אסון. באחת אחר חצות, אור ליום ב׳, 8 באוקטובר, חזר שרון לטסה. הפור נפל: אדן, חסר הניסיון בפיקוד על גְּיָסוֹת גדולים בקרב, חסר הכישורים לפקד על קרב אוגדתי, מוכה ההלם מקריסת הקונספציה שלו, מהמידע העצום שזרם אליו, אותו לא היה מסוגל לקלוט ולהבין, ומהאבדות שספגה אוגדתו בדרך לתעלה; אדן שהביע בדיון התנגדות להתקפה – הוא זה שיפקד על מהלך ההכרעה של צה"ל, שכלל, כמובן, גם את צליחת תעלת סואץ. אחרי למעלה מעשר שנים העריך מי שהיה סגנו של אדן במלחמת יום הכיפורים, תת-אלוף דב תמרי, שלאוגדתם לא היה סיכוי להצליח בהתקפת הנגד ב-8 באוקטובר: "חטיבה אחת שלנו הושמדה ב-7 באוקטובר ובנינו אותה מחדש בפחות מעשרים וארבע שעות, בהרבה אלתורים. מי שחושב שאפשר לקחת אנשי מילואים, לגייס אותם בבלגן, להביא אותם על שרשראות ולצאת לקרב ולהצליח, אינו יודע מלחמה מה היא. באופן כזה אפשר להסתדר עם אספסוף של מחבלים,⁷ אבל לא להילחם בצבא, אפילו הוא הצבא המצרי. אין צבא בעולם שיוכל להילחם כך. לא הייתה אפשרות לנהל קרב מוצלח באותו יום. לא אנחנו החלטנו להיכנס לקרב. מי שהחליט – הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד – לקח על עצמו אחריות. מפקדי החטיבות לא היו מסוגלים להכניס את גדודיהם להתקפה. זה תהליך פסיכולוגי שלוקח זמן".⁸ לדעתי, ועדת אגרנט צדקה בּקָבְעָהּ שדוד אלעזר ושמואל גונן אינם ראויים לתפקידיהם, ולוּ בשל החלטותיהם להטיל על אדן לפקד על התקפה אוגדתית ב-8 באוקטובר, למנוע משרון להשתתף בדיון לקראת ההתקפה, ולהקפיא את שרון בעתודה. לא שיקולים צבאיים מקצועיים הנחו אותם, אלא רצון להציל את כבודם בעזרת ניצחון מפואר של אוגדונר, איש ה׳מַפְיָה׳ המרכזית של צה"ל, שגם לו היה צורך רב בשיקום כבודו. אדן איננו שרון. אדן לא היה שומר רק לעצמו את כל התהילה. אלעזר וגונן זממו לגזול אותה מאדן. לפחות מבחינתו של אלעזר, ניצחון בעזרת איש הפלמ"ח לשעבר עדיף על תהילת איש "הליכוד" בהווה, בעוד הבחירות עתידות להֵערך בקרוב, ושרון הוא מועמד מרכזי של "הליכוד". אלעזר האמין כי דחיקתו של שרון לשוליים תַקנֶה לו, לאלעזר, נקודות אצל גולדה, גלילי ואלון; הוא יוכל להמשיך כרמטכ"ל, ותפקידים אחרים יהיו צפויים לו לאחר שיפרוש מצה"ל.⁹ בהשלכת כל יהבם על אדן הוכיחו אלעזר וגונן, כי גם אחרי שני ימי מלחמה הם עדיין לא הבינו מה מתרחש, לא לקחו בחשבון כי המצרים עלולים להשיב מלחמה שערה, וכי יש לשגר מול המצרים את הצֶּוֶת הצבאי הטוב ביותר שנמצא בחזית הדרום. אחוַת גונבי התהילה, שהשתלטה על צה"ל, הייתה מַתכּוֹן לאחד מגדולי כִּשְלונותיו של צבא ישראל. צליחה, מכל מקום, לא הייתה יכולה לצאת מהאחוָה הזאת. ולמרות זאת אנשי קו הדם 'הוציאו עבורם את הערמונים מן האש', ואִפשרו אופציה לצליחה שלא נוצלה, כפי שהם עושים אחרי חמישים שנה במלחמה בעזה.

בספרו "פנקס שֵרוּת" כתב יצחק רבין שאלעזר שאל אותו לדעתו על התוכנית והוא השיב: "אינני מכיר מספיק את המצב אבל התוכנית סבירה וטובה". לדבריו, הוא ואלעזר פגשו את שרון בדרך למנחת המסוקים. "דדו הסביר את תוכניתו. התוכנית הייתה מקובלת על שרון".¹⁵ גרסה זאת שקרית מתחילתה ועד סופה, והיא מלמדת רק על חוסר אמינותו וחוסר תבונתו של אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל אדם על גורלה של מדינת ישראל ובייחוד על מערכת הביטחון שלה שהכל יודעים בעת כתיבת שורות אלה שהיא לקויה מאוד - רמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה ושר הביטחון לעתיד. יש להרהר בתבונתה של הדמוקרטיה שהציבה איש כזה במקום שהוא ניצב בישראל, עד שנרצח בגלל תפקודו הלקוי של השב"כ, שהוא היה ממונה ישיר עליו. הימין בישראל לפחות מכה היום על חטא, על שתמך בפיתוח המיתוס של יצחק רבין כ"מר ביטחון" ועל שנתן יד לשמאל להילחם בכותב שורות אלה במאמציו לנפץ מיתוס זה. מיתוס מצביאותו העילאית של רבין מסביר היטב כיצד היכה החמאס את צה"ל בהלם ב-7 באוקטובר 2023. עם כל הצניעות התאמצתי לפקוח את עיני הישראלים בחמישים השנים שבין במלחמת יום הכיפורים לטבח ב"עוטף עזה", אך בגלל "עֶקרון השרידות", גם של מיתוסים, מַאֲמַצַּי העלו חרס. אם לחברה הישראלית הייתה תרבות ביטחון איכותית, היא הייתה מאמצת ומתחנכת על מיתוס מצביאותו ומנהיגותו של משה רבנו, שרכש את תובנותיו הצבאיות במכללה לביטחון לאומי של האימפריה המצרית העתיקה בבית פרעֹה ולא בקומזיצים בפלמ"ח, ושהנהיג ופיקד על עם של עבדים להשמיד את צבא האימפריה המצרית ולא ברח משדה הקרב כפי שרבין ברח, מוכה הלם קרב, ב-20 באפריל 1948 מהקרב בשער הגיא. העדפת מיתוס רבין על פני מיתוס משה מסבירה את ההידרדרות הביטחונית של ישראל בעת כתיבת שורות אלה. ____________________ בשבוע הבא: . הערכת הרמטכ"ל דוד אלעזר את המצב בחזית הדרום אחרי שחזר משם למטכ"ל בקריה בתל אביב; הערכת שר הביטחון משה דיין אחרי שקיבל מידע מהרמטכ"ל; המצב שבו מפקד חזית הדרום שמואל גונן ניסח את תוכנית התקפת הנגד שהיה בעיניו מהלך הכרעה.

1. אלוף משנה בדימוס, שֵרת כראש מחלקת היסטוריה של צה"ל ובעת כתיבת שורות אלה הוא יו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית וחבר הנהלת עמותת המודיעין. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים הכשיל את החלטתו של ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל, האלוף דורון רובין, למנות אותי – בהמלצת מפקד פו"ם "ברק", אל"ם חנן שי - כמרצה לפילוסופיה צבאית במכללה הבין-זרועית לפיקוד מטה בצה"ל - פו"ם. 2. עיר ביָוָן העתיקה, מקום מושבו של האורַקל (נביא). בדלפי דיבר האל מפיה של פיתיה – כוהנת שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים. 3. תוצאות המהלך הזה הביאו לא רק להחזרת כל חצי-האי סיני ולהרס כל היישובים היהודיים שבו, לרבות העיר ימית, אלא הן אחת הסיבות העיקריות לנכונות של ממשלת יצחק רבין להחזיר לסוריה חלקים מרמת הגולן, או אף את רמת הגולן כולה, ולהקים מדינה פלשתינית ממערב לירדן. גם מי שמצדד בהחזרת כל סיני ורמת הגולן ואולי גם בהקמתה של מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ורצועת עזה, צריך להודות שניתן היה לעשות זאת בהרבה פחות אבדות של חיילי צה"ל. בחשבון היסטורי ארוך, המהלך הזה היה בין הגורמים והמבשרים לטבח שביצע החמאס ב"עוטף עזה" אחרי חמישים שנה. 4. ראיון עם שמואל גונן ב-26 באוגוסט 1974. 5. אַכְּסְיּוֹמָה = אמיתה, או הנחת יסוד, אשר מתייחסים אליה במסגרת מסוימת כנכונה מבלי להוכיחה. 6. ראיון עם עודד מסר ב-7 בספטמבר 1974. 7. סביר להניח שמישהו דאג להשמיד או להעלים את הרישומים וההקלטות. מכאן יכול הקורא להקיש על גורלם של מסמכים בלתי-נעימים בנושאים חיוניים. אם אותם מסמכים לא היו מושמדים או מועלמים, סיפורה של ההיסטוריה היה שונה לחלוטין. זאת אחת הסיבות להיסטוריה המיתולוגית של המדינות ולמַכשֵלה, שכמעט אין לעבור על פניה, להפיק לקחים ממלחמות. אם זה לא היה גורלם של מסמכים רבים, לא היו מושמעים דברי ביקורת רבים נגד תפיסתי את הֲוָיַת הצבא והמלחמה ונגד ספר זה. 8. האומנם התכַּוֵּן דיין ברצינות שאברהם אדן היה מפקד אוגדה אגרסיבי? 9. הקורא יודע כי יצחק רבין אמר דברים מעטים וחסרי שחר ובכך נתן גושפנקא של "מר ביטחון" לתוכניתו הגרועה של אלעזר. 10. אחרי חמישים ושתיים שנים, כל מי שקצת מתעניין באותה מלחמה יודע ששרון צדק בנקודה זאת. 11. בספרו כתב רבין שהוא ואלעזר פגשו את שרון בדרך למנחת המסוקים. "דדו הסביר את תוכניתו. התוכנית הייתה מקובלת על שרון". גרסה זאת שקרית מתחילתה ועד סופה, והיא מלמדת רק על חוסר אמינותו וחוסר תבונתו של אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל אדם על גורלה של מדינת ישראל – רמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה ושר הביטחון לעתיד. יש להרהר בתבונתה של הדמוקרטיה שהציבה איש כזה במקום שהוא ניצב בישראל. הימין בישראל לפחות מכה היום על חטא, על שתמך בפיתוח המיתוס של יצחק רבין כ"מר ביטחון" ועל שנתן יד לשמאל להילחם בכותב שורות אלה במאמציו לנפץ מיתוס זה. מיתוס רבין מסביר היטב כיצד היכה החמאס את צה"ל בהלם ב-7 באוקטובר 2023. עם כל הצניעות התאמצתי לפקוח את עיני הישראלים בחמישים השנים שבין במלחמת יום הכיפורים לטבח ב"עוטף עזה", אך בגלל "עֶקרון השׂרידות", גם של מיתוסים, מַאֲמַצַּי העלו חרס. 12. מלחמת "חַרְבות ברזל" ומבצעי "מַרכְּבות גדעון" אחרי חמישים שנה הוכיחו שתמרי טעה. 13. ראיון עם דב תמרי ב-10 בינואר 1984. 14. אחרי שהודח מצה"ל לא הופקר אלעזר, ומונה על-ידי מי שכשלו במינויו כרמטכ"ל, ליושב-ראש מועצת המנהלים של "צים", כאילו חברת השַיִט הלאומית היא "בית לוינשטיין" לרמטכ"לים כושלים. 15. יצחק רבין, "פנקס שרות", ספריית מעריב 1979, עמ' 409–410.