אין כמו שבת שובה - הבריח התיכון המחבר בין הפתיח לבין הסגיר של עשרת ימי תשובה: ראש השנה ויום הכיפורים - כדי לדון בתמורות האיטיות אך המשמעותיות שעוברות על התפילה היהודית כאן בארץ ישראל, בעידן קיבוץ הגלויות וירושת הארץ. משהו קורה בבתי הכנסת, כל ימות השנה ובוודאי בימים הנוראים. הדוגמאות הכי קיצוניות לתמורות הללו, הן חדירת נעימתו המרטיטה של המלחין (החילוני, צריך לומר בהקשר זה) יאיר רוזנבלום ז"ל לאמירת 'ונתנה תוקף' המרגשת ברבים מבתי הכנסת, האשכנזים והמזרחיים גם יחד; ולהשתגרות נעימת 'אדון הסליחות' המזרחי-ירושלמי בכל החוגים.
מעניין להיווכח, שהדיון בתמורות הללו התפתח מעצמו, ללא הכוונת 'הגדולים', בו-זמנית בקרב המתפללים הלאומיים והחרדים, ללא מעורבות וללא מאמרים תורניים כבדים בחתימת 'גדויילים' בשני המחנות. אך עצם קיומה של התופעה, מרתקת וסוחפת את באי בתי הכנסת, ומחייבת דיון קצר בה, דווקא בשבת יחידאית זו, לפחות על קצה המזלג.
נפתח בדברים שכתב ד"ר ראובן גפני, חוקר ההתיישבות היהודית ובתי הכנסת בארץ ישראל בעת החדשה, על אודות תחושתו שבמחנה הדתי לאומי מתפתחת תחושת התנערות עד כדי סלידה מנוסח התפילה האשכנזי, הנתפס כמיושן ובכייני, לעבר הנוסח המזרחי, המכונה לפעמים בטעות 'הירושלמי' שמתיישב על לב הדור הצעיר. גפני מקונן על תופעת אובדן האשכנזיות בציבור הדתי לאומי: "הילדים שלנו כבר לא יכירו את הסליחות האשכנזיות". התנערות זו, כותב גפני בפייסבוק, מקרינה על כל דבר שנודף ממנו ריח של אשכנזיות:
"'אשכנזי' הפכה למילת גנאי גנרית הנוגעת לכל: אוכל אשכנזי משמעו אוכל שאי אפשר לאכלו; תפילה אשכנזית היא תמיד משעממת וחסרת משמעות; מוזיקה אשכנזית היא מוזיקה שאין להשמיעה בפומבי בשום הקשר; מנהגים אשכנזיים הם קפסולת הגלות שיש להיפטר מהם מיידית; וחזות אשכנזית היא ההפך מכל מה שהישראלי אמור לשאוף אליו, לכאורה". ומכאן מסקנתו שהגישה הזו דומה בערך ל"יחס שבין שפת היידיש שיש לקעקע, לבין השפה היהודית המרוקאית שיש להתרפק עליה...
סוגיית הסליחות היא רק סימפטום זעיר של משהו רחב הרבה יותר, שאין לדעת כיצד יסתיים, ושל מערכת יחסים תודעתית-תרבותית עגומה להפליא, שאם למישהו נוח איתה, זה מעיד לדעתי בעיקר עליו". ברור שד"ר גפני התכוון בראש וראשונה לנעימת 'אדון הסליחות' שסוחפת כמו גלי צונאמי אדירים את הדור הצעיר האשכנזי, אך בכל זאת לא נכנסה לסדר הסליחות האשכנזי, פשוט מפני שאינה מודפסת בו.
אבל לא הכל היו מודאגים כגפני. נועם רהט (גילוי נאות: נכדי הבכור שיחיה), הזכיר לו שגם לסליחות האשכנזיות יש נעימות סוחפות: 'דרוש נא' מתוך בית בפיוט 'במוצאי מנוחה' שהלחין יצחק מאיר, ואי אפשר שלא להזכיר את הנעימה המרגשת עד דמעות: 'מכניסי רחמים' שחדרה לבתי כנסת רבים. רבים מהמגיבים ציינו שמדובר בתהליך טבעי של איחוד הנוסחים לתערובת אשכנזית-ספרדית, כפי שנוהגות קהילות הקיבוץ הדתי, וגם בתי כנסת אשכנזיים בערים שאימצו נוסח מעורב זה. אחרים טענו שאם התפילה האשכנזית מזכירה בכי ונהייה שהמתפללים מבקשים להתרחק ממנה, אי-אפשר להתעלם מכך ש"התפילה הספרדית מזכירה את פריד אל אטרש ואום כולתום".
חן בן אליהו מוסיף(ה) שאין לחשוש לעתידה של התפילה האשכנזית: "דווקא הסליחות הספרדיות עם הטרחנות של כל חודש אלול נמצאות בסיכון יתר, אף שנכון לעכשיו יש טרנד כזה של לשבח כל דבר ספרדי ולהשמיץ את האשכנזים. שורש העניין הוא סוציו-אקונומי ואין להתרגש ממנו". ואי אפשר לסיים פרק זה מבלי להזכיר את תגובתה של חופית שמור שמעידה על עצמה שנדדה בין סליחות אשכנזיות לספרדיות, והבחינה לדבריה בפער קיצוני ומטלטל, "עד שלפעמים תהיתי אם אכן מדובר באותה דת עצמה... היו רגעים שבהם שאלתי את עצמי אם אלו ואלו פונים לאותו א-ל".
ללא כל קשר לדיון בשאלת האינטגרציה התפילתית בציבור הדת"ל, עסקו בשאלה זו דעתנים של הציבור החרדי, שהגיגיהם עלו בכתב העת האינטרנטי החרדי הדעתני 'צריך עיון'. הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, רב קהילה ומרצה במרכז שלם, מקונן על התערערות המסורת המוסיקלית של התפילה ועל "אובדן הניגון והנוסח לטובת המלודיה": "אובדן הנוסח היה לעובדה מוגמרת... מתוך תפיסה של שלילת הגלות שאינה מכבדת את המסורת המוסיקלית". ונגד תופעה זו שמתפשטת גם בציבור החרדי (כולל נעימות מיצירותיו של קרליבך), מוחה בתוקף יהודי חרדי, שמציף לדיון תופעה שמתחום החרדיות. אז מי אמר שאין תזוזות טקטוניות איטיות בציבור החרדי?
והוא מוסיף: "לו נכנס יהודי מזרח אירופי מתחילת המאה ה-20 לבית הכנסת של ימינו, הוא היה משתומם למשמע השינוי המוזיקלי של התפילה. הוא היה רגיל ל'נוסח', לניגון המסורתי המיוחד של תפילות ימי החול, של שבת, של מועד ושל ימים נוראים. ואילו הוא עשוי לפגוש היום בבית הכנסת בעל תפילה שנוקט ניגון ליל שבת בערבית של יום חול, ימים נוראים בשבת... אם ילדי החיידר זימזמו לעצמם את נוסח הימים הנוראים והסנדלר בעיירה היה שר את ונתנה תוקף וכל נדרי, הרי כיום לזמרים הפופולריים זכות קדימה, ובחורי הישיבה מזמזמים על דף הגמרא את יעקב שוואקי".
ואילו הרב ד"ר אשר מאיר, שמאחוריו ספרים ומאמרים תורנים, מספר במאמרו ב'צריך עיון' החרדי, תחת הכותרת 'האם נחזור לבכות בביהכ"נ?', על תופעה חדשה אפילו בבית הכנסת החרדי: פעם נבעו התפילות מן הלב, מן הרגש, ובזמננו יותר בשכל ופחות ברגש: "כשבירכנו את חודש אלול נזכרה אשתי שבנערותה בירושלים היו הנשים המבוגרות גועות בבכיה. אם מישהי הייתה שואלת לפשר הבכי, הן היו עונות בחוסר הבנה: 'איך אפשר לא לבכות? הרי מתקרבים ימי הדין'", והוא מסכם תופעה זו: "ברור שחל שינוי קיצוני במד ההתרגשות בעולם הדתי בדורות האחרונים", וזה כולל גם את העולם החרדי. "מה קרה?", הוא שואל, ומנסה להסביר: בדורותינו, דורות של דעה והתמקצעות, נעלם הקשר הרגשי עם הקב"ה, והמצוות נעשות כמצוות אנשים מלומדה, כולל התפילות בבית הכנסת.
ולכן המלצתו היא "לשים דגש על בניית הקשר הרגשי עם רבש"ע... בי"ג המידות אפשר להדגיש קצת יותר את ה'רחום וחנון' ואולי קצת פחות את ה'נושא עוון'". ולהשומע ינעם. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.