אחרי שהגנרלים פרשו מאום-חשיבּה, וגונן נשאר עם מזדנביו, הוא קיבל טלפון ממשה דיין. "מה נשמע?", שאל אותו שר הביטחון. "אני מתכנן מחר התקפות-נגד ורוצה להֵאָחֵז בצד השני", השיב מפקד החזית. דיין אמר: "יופי".¹ גונן פֵּרש זאת כהסכמה. אלעזר חזר מאום-חשיבּה, וכינס את אנשי מטהו לקד"ם בהשתפות שר הביטחון. אלעזר פתח בדברים חגיגיים: "היום... ירדנו לשפל. ממחר, אני מעריך שאנחנו מתחילים להוציא את האף מהמים. אני מעריך ששלוש התקפות-הנגד... (שתיים בדרום ואחת בצפון) הן סבירות ואם אנחנו משיגים בהן תוצאות טובות, אנחנו מתחילים לעבור את נקודת המִפנה". ההערכה של המטכ"ל הייתה שהצבא המצרי לא התקדם מזרחה, גם מפני שקיבל החלטה להֵעָצֵר, בשלב זה, בשטחים שאליהם הגיע. לגדה המזרחית הועברו בין ארבע מאות לחמש מאות טנקים מצריים. למטכ"ל נראו שתי דרכים שינקטו המצרים: א. ביסוס קו הגנה במרחק עשרה עד חמישה-עשר קילומטרים ממזרח לתעלה, על-ידי דיביזיות החי"ר והדיביזיות הממוכּנות; ב. העברת דיביזיות שריון לגדה המזרחית, והתקדמות למעברי ההרים. אלעזר לא ידע שהאפשרות הראשונה הנ"ל, היא התוכנית המצרית "צריחים גבוהים" שעליה החליט הנשיא סאדאת שנה קודם, ב-24 באוקטובר 1972. תוכנית זאת שנמצאה בידי "המוסד" שעליו פיקד אז האלוף בדימוס צבי זמיר הועברה לצה"ל והגיעה לאלעזר רק ביום פרוץ המלחמה והוא לא קרא אותה.² אלעזר העריך שהמצרים יבחרו בדרך הפעולה הראשונה. כן העריך המטכ"ל שאיחור בהתקפת-נגד ישראלית בחזית התעלה ייתן למצרים שהות לתגבר את כוחם.³ ההערכה הייתה שלצה"ל יהיו, לקראת ההתקפה המתוכננת בבוקר ה-8 באוקטובר, 700 טנקים. למעשה, היו לצה"ל בקושי 500 טנקים. אנשי מוצב הפיקוד העליון התעלמו גם מן האיחור שחל בכניסת יחידות ארטילריות לעמדות קדמיות, וזאת עקב דחיקתן לעדיפות נמוכה בַּהֶסֵּעים.⁴ דיין שאל איך יוקטן הלחץ על המעוזים שבצפון התעלה. סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, הזכיר תוכנית לשיגור מטוסים בבוקר המחרת, נגד טילי קרקע-אויר בגזרת פורט סעיד. אלעזר הוסיף שברצונו לכבוש את פורט סעיד. דיין תמך בכך. אלעזר סיכם: פיקוד הדרום יצא בבוקר להתקפת-נגד. אם תגבר זרימת כוחות האויב בצפון תעלת סואץ – תישאר אוגדתו של אדן בהגנה, ואוגדתו של שרון תתקוף את הארמיה המצרית השנייה מדרום לצפון. הוא הדגיש את היתרון של מתקפה מדורגת⁵ שתבוצע בריכוז מרַבי של ארטילריה,⁶ ובסיוע אֲוִירי מסיבי. מפקד חיל האויר, בני פלד, הודיע באותו מעמד שיַקצה להתקפה בדרום שִשים מטוסים. לא נשקלה אפשרות לערער תחילה את הצבא המצרי במערכת מִגננה וכתישה.

גם דיין היה שם באותה ישיבה, והוא תֵאר אותה בספרו: "הרמטכ"ל היה במצב-רוח מרומם,⁷ וגם, ככל הנוכחים, נרגש ומתוח... הוא דיבר אל קציני המטה כאילו עמד לפני היחידה היוצאת לקרב.⁸ עד עתה היה קרב לא נעים. ממחר אנחנו מתחילים להוציא את האף מן המים. אם נשיג תוצאות טובות – זו תהיה נקודת המִפנה במלחמה". דיין כתב – וזאת בניגוד למה שנאמר והובן באום-חשיבּה – כי בקד"ם אמר אלעזר כי אדן ושרון יתקפו יחד: אדן את הארמיה השנייה ושרון את השלישית. "כולנו היינו נרגשים. האמַנּו ביום המחר. אחרי ככלות הכול, מאות טנקים בסיוע עשרות מטוסים, היוזמה בידינו, ואנחנו יכולים לקבוע את אזור הקרב ולרכז בו את כל כוחנו – למה לא נצליח? מפקדי האוגדות והחטיבות – הטובים שבחיילינו: אריק, ברן ואלברט, ׳ליגה א' של צה"ל. גם המטה שמעליהם, כל שורת הפיקוד, מן הרמטכ"ל וסגנו, ועד אלוף פיקוד הדרום וקציני מטהו – כולם שריונאים, כולם מנוסי מלחמה, מכירים היטב את סיני. מחר יהיה יום השריון".⁹ דברים אלה של שר הביטחון מלמדים שהוא לא הכיר ולא הבין את האיכות הירודה של בכירי צה"ל, שהרי גם איכותו כרמטכ"ל לשעבר וכשר ביטחון הייתה ירודה. תנאי הכרחי לאיכות גבוהה של שר הביטחון היא הֶכֵּרות עמוקה של האיכות הצבאית של בכירי צה"ל. זה היה גם המצב אחרי חמישים שנה ב-7.10.23 – שר הביטחון, האלוף (בדימוס) יואב גלנט, לא הכיר ולא הבין את איכותם הצבאית הנמוכה של הרמטכ"ל הרצי הלוי וחברי המטכ"ל שלו, כפי שהתברר באותו יום מר ונמהר, ובשתי שנות מלחמת "חַרְבות ברזל" עד כתיבת שורות אלה. אחרי הקד"ם, בשעה 01.10, שוחחו אלעזר ודיין בארבע עיניים, ולפי ברטוב אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון שאם ההתקפה תצליח – יצלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ, גם על גשר של צה"ל¹⁰ וגם על גשרים של המצרים. גם דיין, גם אלעזר וגם גונן האמינו, כי ביום ב׳, ה-8 באוקטובר, יאיר אלוהי היהודים פנים לבני עמו, ויטביע את צבא מצרים בים סוף; כי גוּדֶריאן (גונן) ורוֹמֶל (אדן) הישראלים, שהמחדל המודיעיני ואי-גיוס המילואים מנע מהם להראות למצרים את נחת זרועם, יעשו למצרים מה שעשו מוריהם בתורת המלחמה לצרפתים במאי 1940, לאורך המאז בין סדאן לדינאן. אחרי שהסתיים הקד"ם עסקו אנשי המטכ"ל בהכנות התדריכים להתקפה. באחד התדריכים אמר אלעזר, שהכַּוָּנָה לתת את הסיוע הארטילרי והאֲוִירי המְּרַבִּי לכל אוגדה בתורהּ, במתקפות הנערכות בדֵרוּג. "המתקפות האלה יהיו עם ארטילריה – ריכוז ארטילרי בכל אוגדה, ועם מאמץ אֲוִירי מרוכז לאותה אוגדה, עם הרבה פצצות, גם במִצררים, כדי שכל מערכי החי"ר עם הטילים יועברו, והם יוכלו ללכת ולפצח טנקים. הכַּוָּנָה אינה לגשת לתעלה ממש, אלא לתקוף את הטנקים ואת הכוחות מהתעלה פנימה, מבלי לטפל בהרבה חי"ר שישנו בסוללה עצמה, עם הרבה מאחזי טילי נ"ט... בגמר המתקפה האוגדתית, היא תתיַצֵּב באזור, לא תשב על התעלה אלא אם יתברר שההתמוטטות כללית. אבל אין כַּוָּנָה לנקות את הסוללות". בשחר אותו יום, בשעה 06.55, פקד אלעזר: "אין לעבור את התעלה, אלא לאחר אישור המטכ"ל".

בשעה 1.17 אחרי חצות, אור ליום ב', 8 באוקטובר, התקשר ראש ענף מבצעים במטכ"ל למטה של גונן, ודיוַּח לו שהסתיים קד"ם רמטכ"ל בקריה, וכי עד השעה 03.00 על גונן להעביר את תוכניתו המפורטת למטכ"ל "על-ידי רץ מיוחד, נציג המטכ"ל בחפ"ק. לגבי סידורי טיסה ידובר עם אג"ם מבצעים". צה"ל, שלא היה מסוגל להקצות כלי טיס להוביל את שרון בזמן מטסה לאום-חשיבּה, כדי שישתתף באחד הדיונים הקובעים במלחמה – הִקצה כלי טיס להעביר פיסת נייר, חסרת חשיבות בזמן אמיתי, מאום-חשיבּה לתל אביב. אותה פיסת נייר חיונית לחוקר, המנסה להבין את מצבם הנפשי של המפקדים הבכירים בצה"ל, ולענות על השאלה האם הם היו מסוגלים לתפקד: לחקור את אופן קבלת ההחלטות בתנאים של הלם מִפקדות, ולעמוד על מערכת היחסים בצמרת צה"ל, כחמש שעות לפני היציאה למהלך הכרעה אסטרטגי של צה"ל ומבצע הצליחה הישראלי הראשון, שנחל כישלון. בשעה 1.30 אחר חצות העיר בן-ארי את גונן והזכיר לו, שעליו לנסח פקודה ולשלוח אותה לאלעזר. לפי יומן הרל"ש של גונן, חזר האלוף לנמנם. בשעה 2 אחר חצות טילפן אורי בן-ארי לשרון והעביר לו הוראות, בהתאם לרעיונות שצצו במוחו של גונן בזמן שנמנם ו/או הכתיב את הפקודה. שרון שמע בחלחלה את בן-ארי, ודרש לדבר מיד עם גונן. בן-ארי אמר לו שגונן ישן ויש הוראה שלא להעיר אותו עד השעה שלוש. מכאן, שהפקודה המפורטת להתקפת-הנגד ולצליחה נוסחה בְּנים-לא-נים, אולי בערפול חושים, במשך שלושים דקות, בין 1.30 ל-2 אחרי חצות. ב-2.45 הודיעו מאום-חשיבּה למטכ"ל, שהפקודה מוטסת לתל אביב. סביר להניח שאת הנוסח הסופי גונן לא ראה ולא אישר, ונוספו לו ליטושים של המנסח האחרון, ליטושים שהיו עלולים לשנות את כּוָּנָתו של גונן, ולבלבל את החוקרים, וגם את המנסים לתרץ, בעזרת הנוסח האחרון, את תפקודם הלקוי. גונן נתן לי את טיוטת הדברים שהכתיב בין 1.30 ל-2 אחרי חצות: "השמדת הכוחות. הצלת האנשים.¹¹ לשבת על קו המים באגן המים.¹² באגם נוח שיש בו אויר¹³ יגש חשוף. טנקים שלושה קילומטרים בקו המים. השמדת הכוחות. לא לתת לחי"ר (המצרי) להשמיד (את הטנקים שלנו) ולהשמיד אותם (את החי"ר המצרי), על-ידי חיל אויר וטנקים. חילוץ המעוזים. עם זאת לרשום סוג מדויק לקראת ההתקפה. לא נחכה לשאנסים. מה כן אפשר לעשות במקרה וברן ימצא גשר (אחרי שיביס ויבריח את המצרים עד התעלה). חציה לפי פקודה עם מציאת גשר. במה זה מותנה? בהגיעם ל-274 ול-875. מותנה: לפי צבירת סך הכל מותנה. פועל ׳אריה׳¹⁴ 875. ׳דב׳¹⁵ מותנה 274, ולכן דב יוצא יותר מאוחר, בראשו אריק. עתודה – בשני אריק עתודה. אויר תוקפים. תוקפים עד 800 מטר (מקו ההתקדמות של כוחותינו), משעה 08.00, מלווים את ברן ואת הגזרה הדרומית. נמצא גשר ואם יחצה אין טילים, לאסוף את הטנקים הפגועים שלנו,¹⁶ גם במשימה. מבחינת הטילים. האם זה פותר?¹⁷ עד 08.00 צריך להרוס את כל הגשרים". אברהם אדן פרסם בספרו קטע מן התוכנית/הפקודה שהגיעה למטכ"ל: "טיהור קו התעלה מבין דרך החת"ם וקו המים, והשמדת האויב תוך חילוץ הכוחות מהמעוזים וטנקים תקועים וכוננות למעבר לצד השני של התעלה". אדן מאשים בספרו את גונן שניסח את הפקודה אחרי "תנומה של חצי שעה, וכל הסיכום עם הרמטכ"ל נשתכח. הוא מתכנן מבצע שונה מהותית מזה שסוכם עליו.¹⁸ מתברר שמאז צהרי ה-7 בחודש (ובעצם גם קודם-לכן), אף שגונן נתון במצוקה, אין הוא פוסק מלטפח תקווֹת אופטימיות, שברור שהיו בלתי-ריאליות ובלתי-רלוונטיות למצב. רוחו קצרה, וקיננה בו תשוקה עזה לשנות את המצב הקשה בו הוא נתון, ובהקדם! כנראה לא תפס את המצב הקשה אליו נקלענו, כמצב שיש לו משמעויות לגבי ההווה והעתיד, אלא כתקר זמני שניתן לתקנו בקלות... הוא לא פסק מלהרהר בהתקפות-נגד ובצליחות... את מחשבותיו הוא העביר לאלברט, לי, לאריק, לרמטכ"ל ולאנשי המטה באום-חשיבּה. כל אחד מהם שמע כזאת פעם או פעמיים, וכנראה שהתייחס לדברים כאל אמירה המביעה מַאֲוַיִּים, ואולי כל כַּוָּנָתה להרים את המורל, אך איש מהם לא העלה בדעתו שמחשבתו של גונן 'נעולה' בכיווּן הזה". מדברים אלה ברור כי אדן העריך בזמן המלחמה שגונן לא היה מאוזן ביותר, ולא היה ניתן להתיַחֵס ברצינות לדבריו.¹⁹ זאת האשמה חמורה מאוד, ומחבר שורות אלה מאשר את נכונותה, על-פי ממצאיו. אבל, מה עשה אדן בעת מלחמה, כדי שאדם שהוא לא יציב בנפשו לא יהיה מפקד חזית? כדי שעתידה של מדינת ישראל, וחיי אנשים רבים כל-כך, לא יהיו תלויים בהחלטותיו? הוא לא עשה דבר. הרֵעוּת הפלמ"חאית, ורֵעות הקצינים הבכירים, מנעה ממנו מלפגוע בגונן, ששֵרת במלחמת העצמאות בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. רק אחרי המלחמה חשף אדן את ציפורניו, כדי להציל משהו משמו הטוב. גונן הגיש לוַעֲדַת אגרנט מסמך, ובו פיענוח סלילי ההקלטות של השיחות בינו לבין אדן, וכן בין אדן למפקדי החטיבות שלו, שהוקלטו במטכ"ל. שיחות אלה אינן משפרות את תדמיתו של גונן. הן מפריכות מקצת טיעוניו של אדן, אך בעיקר מציגות את תפקודו של אדן באור שלילי, לא פחות שלילי מזה של גונן. בסיום המסמך קבע גונן: "לא שונתה משימתו העיקרית של מפקד... (אדן), לא בבוקר ולא באמצע היום. משימתו העיקרית הייתה ונשארה להשמיד את כל כוחות האויב ממזרח לתעלה, מצפון לדרום, מבלי להתקרב לסוללות למרחק של שלושה קילומטרים".²⁰ על-פי מסקנות ועדת אגרנט, מסתבר שהיא קיבלה את עמדתו של אדן ודחתה את עמדתו של גונן. המחבר סבור שהיא טעתה, וגם את אדן צריך היה להדיח מצה"ל. __________________________ בשבוע הבא: לצלוח את תעלת סואץ בלי אמצעי צליחה; מפקד החזית במניה פתולוגית; לצלוח על גשרים מצריים; ראש מערכת הביטחון לא הבינו את הווית הצבא והמלחמה גם ב-1973 וגם אחרי חמישים שנים שנה ב-2023; האלוף אברהם אדן התכוון לא לבצע את המשימה; "משהו רקוב בממלכת דנמרק".

1. זאב שיף. 2. החלטת סאדאת נדונה בספרו של פרופ' יואב גלבר, "רהב", והיא נדונה בהרחבה בשיחה בינו לביני בהֶסְכֵּת שעלה לרשת האינטרנט ב"יוּטיוּבּ", בערוץ שלי "לעומק עם אורי מילשטיין", ב-21 בספטמבר 2025. 3. זאת הייתה הטענה העיקרית של שרון ובגינהּ הוא ביקש לתקוף עוד ב-7 באוקטובר בלילה. מסתבר שלמרות כל מאמציו של אלעזר לדחוק את שרון, דברי שרון הם שבקעו מגרונו של אלעזר. 4. טעות מן הסוג הזה מעידה על רמה נמוכה של עבודת מטה במטכ"ל במלחמה. עשר שנים לאחר-מכן הגיע אלוף-משנה (מיל׳) עמנואל ולד למסקנה, שעבודת המטכ"ל הייתה ברמה נמוכה בזמן מלחמת לבנון. מכאן, שלא הופקו הלקחים ממלחמת יום הכיפורים. 5. בניגוד לדעתו של שרון, שדרש לתקוף את הארמיה השנייה בו-זמנית בכוח של שתי אוגדות, וכך לרכז כוח שיכול היה למוטט את המצרים. 6. שלא הייתה זמינה בגלל הסיבה הנ"ל. 7. שהרי הוא בִּזָּה את שרון, שנוא נפשו, והעמיד אותו על מקומו (לפחות לשעות אחדות). 8. מאז מלחמת העצמאות ב-1948 לא פיקד אלעזר על שום יחידה בקרב. בתקופת פעולות התגמול של שנות החמישים הוא נספח, לפעמים, לפשיטות הצנחנים בפיקודו של שרון, ושם התפתחה אצלו קנאה בשרון. במבצע "קדש" הוא פיקד על חטיבת מילואים בגבול רצועת עזה, ובמלחמת ששת הימים הוא היה אלוף פיקוד הצפון ששלח, מן העורף, חיילים להילחם. 9. דברים אלה התפרסמו בספרו של דיין, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשדיין ידע ששחקני ליגה א׳ תִפקדו במלחמה כשחקני ליגה ז'. היו בדברים אלו לעג רב ואירוניה מרה. אכזבתו של דיין מליגה א׳ של צה"ל מסבירה מדוע נטש את סיסמתו "עדיפה שארם א-שייך על פני שלום", ומדוע הוביל את מהלך השלום עם מצרים שהיה כרוך בהחזרת כל סיני. הוא הגיע למסקנה שעם שחקני ליגה א׳ כאלה מוטב לא לשחק כלל במלחמה. בעניָן זה עבר דיין תהליכי התפכּחות, כפי שעבר צ׳רצ׳יל אחרי "אִבחת המגל" והבריחה מדנקרק, וכפי שעבר בן-גוריון במלחמת העצמאות. 10. כאמור, צה"ל לא היה מסוגל להציב באותו מועד שום גשר על תעלת סואץ. 11. במעוזים. 12. להגיע לקו המים באגם המר הגדול. 13. חיל האויר. 14. כינוי לשלב ראשון בהתקפה: אוגדת אדן תוקפת בצפון, שתי האוגדות האחרות בולמות. 15. כינוי לשלב השני של ההתקפה: אוגדת שרון תוקפת בדרום, שתי האוגדות האחרות בולמות. 16. שנפגעו על-ידי המצרים ב-6 וב-7 באוקטובר. 17. גונן סבר שהתקרבות לתעלה עד למרחק אופטימלי של שלושה קילומטרים ממנה, וסיוע אֲוִירי מסיבי ינטרלו את טילי הנ"ט של המצרים. 18. אברהם אדן אולי טעה בעצמו, אבל בוודאי הטעה את קוראיו; גונן לא שינה את התוכנית שאישר אלעזר וזה היה הליקוי שבתוכניתו: הוא הפעיל באותו זמן רק אוגדה אחת (את זו של אדן), מצפון לדרום, והורה לה לא להתקרב לקו המים. אבל הוא גם האמין, כפי שגם אלעזר האמין, שאדן יצליח במהלך ההתקפי שלו, ותכנן איך לנצל את ההצלחה. 19. או אולי זה היה מצבו "הנורמלי" של גונן, ומצב זה היה ידוע לאנשים שקידמו אותו בצה"ל, ומינו אותו לאלוף פיקוד הדרום. 20. ארכיון המחבר, מסמכי גונן.