מי חשב שנאום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שנשמע בלתי-אפשרי כמו קסם בנעליים גדולות מדי, פתאום ייראה... אפשרי. בתקופה שבה הכל בלתי-אפשרי, אפילו ההזיות מקבלות רישיון פואטי. משאלות הלב הגדולות ביותר, אלה שנראו חסרות סיכוי, מקבלות פתאום חותמת: "לתשומת לב הציבור".
ובינתיים, נאומים של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנראו כלגיטימיים, סבירים, אפילו "אפשריים", התבררו, אחרי כמעט שנתיים, כבלתי-אפשריים כמו לנסות לאכול מרק עם מזלג. כן, זה הפוך על הפוך. המציאות שלנו משחקת איתנו כמו קומיקאי מרושע. צוחקת, מעוותת, שוברת. בלתי-אפשרי להקשיב לנאומים האלה ולהרגיש שהכול השתבש אפשרי רק לצחוק על האבסורד.
נשיא ארצות הברית מציע הפסקת אש, חילופי שבויים, ניהול זמני והכול פתאום אפשרי בתוך כאוס בלתי סביר. ראש ממשלת ישראל תומך בעיקרי היוזמה, כי אחרי שנתיים מתברר שהאפשרי הוא בעצם בלתי אפשרי, והבלתי-אפשרי פתאום אפשרי.
בלתי-אפשרי לחשוב שכוח צבאי בלבד יחזיר ביטחון, אפשרי להיזכר שגם ברחוב, בבית הספר, בשכונה, באמון שבין אדם לאדם יש חיים. בלתי-אפשרי להמשיך בלי חקירה אמיצה, אפשרי לדרוש תשובות אמיתיות: מה נכשל, למה נרדמנו, ואיך נוודא שזה לא יקרה שוב. לא כדי לנקום, אלא כדי לתקן.
בלתי-אפשרי להתעלם מהכאב ומהשבר, אפשרי למצוא דרכים, אפילו קטנות, לחבר את השברים, ליצור מערכות שמצילות חיים בזמן אמת, ולבנות מחדש את האמון והאחריות ההדדית. בלתי-אפשרי לחזות את העתיד, אפשרי, בכל זאת, להתכונן לו. בלתי-אפשרי לעצור את האבסורד, אפשר, בכל זאת, להרים גבה.
ואולי דווקא עכשיו, בתוך כל האבסורד הזה, נולדה התקווה כי אם לא נתקן עכשיו האסון הבא לא יהיה הפתעה. הוא פשוט יהיה... אפשרי. אני חוזרת למשפט המפורסם של שרלוק הולמס: כשאתה שולל את הבלתי-אפשרי, מה שנשאר, אפילו אם נראה בלתי סביר ביותר, הוא האמת.